כששר בממשלת ישראל אומר כי השתנו כללי המשחק ושר אחר מתרברב שהוא מבין ערבית, אני מפנים כמה אנחנו לא בכיוון. כשאני שומע את שרי הקבינט מסבירים לנו כי רמת הרצינות והכוונות של החמאס יבחנו באירועי סוף השבוע הקרוב, ואת דובר צה"ל אומר שחזרנו לשגרה, אני נהיה מוטרד יותר ויותר, שלא לומר נבוך ומבויש. מה לא ברור למקבלי ההחלטות אצלנו – מה השתנה בעשור האחרון ברצועת עזה, איפה בדיוק יש פה כללי משחק, מי משחק, לאיזה שגרה אנחנו חוזרים?
אף אחד אצלנו לא רוצה מלחמה. אף אחד אצלנו לא רוצה לקחת חלק בהלוויות ולבקר פצועים. אבל נשבענו יותר מפעם אחת בעבר שלא ניתן שיפגעו בנו, שלא נאפשר איום על זכות קיומנו בארץ ישראל. זה לא משחק, זו מחויבות. זה לא נאמר בערבית זה נכתב בדם ישראלי, בשפה העברית.
אמירות הקבינט מטרידות. נתניהו // צילום: גדעון מרקוביץ
המבחן אף פעם לא היה עד כמה רציניים אויבנו ועד כמה כוונותיהם טהורות, המבחן היה תמיד – עד כמה אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו ומוכנים להשתמש בכוחנו כדי לחיות חיי שגרה ראויים בארץ ישראל. ההרתעה מצד אחד והיכולת להגיע לדו-קיום בהסכמי שלום או בהפסקות אש מצד שני, התממשו רק כשאויבנו הוכרעו, כשהם הבינו שאנחנו לא רק חזקים, אנחנו גם אמיצים ונחושים.
ממשלת ישראל חייבת להפסיק את מדיניות התגובה ועל אחת כמה וכמה את זו התלויה בהתפתחויות בשטח. צה"ל וזרועות הביטחון חייבים לקבל הנחיה וחופש פעולה להתחיל ליזום. לא רק יוזמות הגנתיות כמו מכשולים ואיתור מנהרות, אלא יוזמה שתחייב את החמאס ברצועת עזה להיות במנוסה, בבהלה, בהישרדות. אנחנו חייבים לעבור ממלחמת התשה להתקפה. במקום להיות דייגים שממתינים לדג שמן שייתפס בחכה, חייבים להיות ציידים ערניים שלא חסים על אף איש חמאס.
לעבור להתקפה // צילום: יהודה פרץ
איפוק והבלגה הם מושגים נכונים להתנהלות של קבינט. מספיק עם ההדלפות וההשמצות. יש לנו אויב לנצח, לא צריכים לחסל את עצמנו ולתת לו רוח גבית. צה"ל ריכז כוחות רבים וטובים בדרום, אני מקווה שהם לא נועדו רק לשמור על הגדר או לפורר עוד דיונה של חול. במזרח התיכון אסור לעשות הצגות – אם שלפנו אקדח במערכה הראשונה הוא חייב לירות במערכה האחרונה. להערכתי, זו יכולה להיות המערכה האחרונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו