העולם המופלא

אני זוכר שקראתי פעם את ההסבר האבולוציוני להופעת האדם על פני האדמה. הייתי אז אבא צעיר ומבולבל והתיאורים של ההיריון והלידה משכו אותי במיוחד. 

המחבר פירט בהרחבה על הקשר שבין התפתחות המוח האנושי לבין ייסורי התופת של הלידה. הכל קשור בגודל המוח ובצורך להעביר גולגולת אנושית גדולה בתוך תעלת לידה. כך פחות או יותר הפכנו להיות החיה היחידה בעולם שזקוקה לאפידורל או לפחות לקורס הכנה ללידה, אך מצד שני יש לה מספיק שכל כדי לפתח את הקורסים או את תרופות ההרגעה שהיא צריכה. כך גם נגזר על התינוק האנושי לצאת לעולם כשהוא חסר אונים לגמרי - הרי אם הוא היה ממשיך להתפתח ברחם, לא היתה שום דרך אלגנטית להוציא אותו משם - דבר שעיצב את מבנה המשפחה האנושית, את האימהות והאבהות, ומה לא.

קראתי את התיאור המדעי הזה כמו שקוראים סיפור טוב. היו שם - בסיפור על הפיכת האדם לאנושי - כל החומרים לעלילה טרגית־קומית שבה דמות משלמת מחיר כבד על הבחירות והצרכים שלה. 

תוך כדי קריאה לא יכולתי להתחמק מהמחשבה על כך שכל זה מופיע כבר בספר בראשית. אף אחד לא יודע באמת מי כתב את ספר בראשית, אבל הוא ככל הנראה לא עשה את זה במקלדת, וכשהתעורר צורך במקורות מידע, לא היו לו מנועי חיפוש שאפשר להפעיל בלחיצת כפתור. אבל איכשהו גם הוא עלה על הקשר שבין ההתפתחות השכלית, שהוא קרא לה "פרי עץ הדעת", לבין התוצאה הכואבת שהוא ניסח במילים "בעצב תלדי בנים". ואני לא חושב שזה מהלך מובן מאליו.

פעם, בילדותי החד־תאית, שני הסיפורים הללו לא יכלו להיפגש. הגדר שהפרידה בין בית הספר הדתי לממלכתי, ובין סיפור הבריאה לסיפור האבולוציה, היתה גדר מערכת והרקטות ששוגרו מצד לצד נשאו ראשי נפץ נוטפי בוז ולעג. 

לכולנו - בשני הצדדים - היה ברור שההם שם מדברים שטויות גמורות. הנחת העבודה המדעית היתה שאם משהו מופיע במקרא, הוא מן הסתם מצוץ מהאצבע וחסר כל ערך. הנחת העבודה של המאמינים היתה שבכל פעם שמישהו מדבר על עולם בן מיליוני שנים, הוא לא רק מבלבל את השכל, הוא גם אויב מסוכן של כל מה שהחזיק את העם היהודי במשך 2,000 שנה. שהן, כמובן, כמעט שליש ממה שהעולם הזה בכלל קיים. 

הילדות שלי מיקמה אותי חזק בצד הדתי של הסיפור, ולעולם לא אשכח שבכל פעם שיצאנו לטיול או לביקור במוזיאון, המדריכה היססה אם מותר לה להגיד את מה שהיא אומרת בדרך כלל. לפעמים המורים שלנו היו מתערבים ומבקשים להימנע מלומר מילים בעייתיות כמו "מיליונים", "דינוזאורים", "דרווין" או "פעם היה פה ים".

אני זוכר שכבר אז חשבתי שזה מביך ומטופש לגמרי. לכולנו היו אז אנציקלופדיות בבית. "תרבות" או "מכלל". וכולנו קראנו, מי יותר ומי פחות, וזה לא ממש הפריע לנו לחזור בכל שנה בסתיו לספר בראשית ולהתרגש בכל פעם מחדש מסיפור הבריאה, שהוא בטח לא תיאור מדעי, אבל הוא גדול בהרבה מכל מה שאמרו עליו גם משמיציו וגם מעריציו.

שורת הפתיחה של סיפור בראשית היא ללא ספק היפה ביותר בתולדות הספרות, כי עם כל הכבוד לטולסטוי, לסרוואנטס ולשייקספיר, גם הם ידעו שרק ספר אחד אי פעם נפתח במילים המחושמלות "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ".

•  •  •

"בראשית" היא הפרשה שלי. חודשים ספורים לפני הבר־מצווה, עלינו על זה שהיתה טעות קטנה בחישוב וסתם התכוננתי במשך חודשים לקריאה של "נוח". טוב, לא היו אז אפליקציות שמאפשרות לך להזין נתונים ולקלוט בתוך שניות מה היתה פרשת הבר־מצווה של זיגמונד פרויד, ומה תהיה הפרשה של כל מי שנולדו היום. מאז הבר־מצווה קראתי את "בראשית" המון פעמים. לעצמי ובשקט או בבית כנסת בקול הבריטון הצרוד שלי. קראתי אותו בניגון אשכנזי, מרוקאי וספרדי־ירושלמי, אבל תמיד הצליח הטקסט להפתיע ולהדהים אותי מחדש. אדם וחוה, שני האנשים היחידים שמעולם לא היו להם הורים או חותנת, טראומות ילדות או פופיק - לפעמים נראו לי כמו דמויות מיתולוגיות גדולות מהחיים ומפוסלות בשיש לבן, ולפעמים הזכירו לי זוג קטנוני מאופרת סבון אמריקנית של שמונה וחצי בערב. 

שנים ניסיתי לצייר לעצמי את התוהו ובוהו, למרות שההורים טענו כל הזמן שהחדר שלי הוא העתק מדויק שלו. דמיינתי את רוח האלוהים המרחפת מעל פני המים, ואת להט החרב המתהפכת, שעד היום לא הבנתי אם היא מתהפכת על צירה כמו דלת מסתובבת או מברשות לניקוי מכוניות, או שהיא מעופפת באוויר כאילו נורתה בידי להטוטנים. 

אבל בעיקר הציק לי קין, הרוצח הראשון. זמן קצר אחרי בריאת האדם כבר יש מלחמת אחים. פרשיית רצח. סכסוך דתי למען האמת. אמנם כתוב בפירוש שאלוהים לא קיבל את מנחתו הצמחונית של קין, ואילו להבל ולמנחתו כן שעה. אבל מאיפה קין ידע את זה? מניין לקין שמנחתו נדחתה? 

בספרים המצוירים והתמימים של ילדותנו עלה עשן מסתלסל מהמזבח של הבל, והוא היתמר יפה ב־90 מעלות היישר לשמיים. ואילו העשן של קין סתם התאבך ולא הלך לשום מקום. אבל זה לא רציני. כי השאלה האמיתית היא, מניין לשני האחים שאלוהים בכלל רוצה קורבנות? באופן אישי, ועם כל הכבוד לציורי הילדים שבספרים, אני מאמין שקין שכנע את עצמו שאלוהים לא רצה את המתנה שלו. כמו בכל סיפור של רגשי נחיתות, זה הכל בראש. כמו בכל סכסוך דתי, הסיפור הוא סובייקטיבי מאוד. חוץ מגופת הנרצח שהיא עובדה אובייקטיבית שמוטלת על הארץ. 

ואלוהים? אלוהים דווקא אומר בדיוק מה הוא רוצה. בשום מקום בסיפור הבריאה הוא לא מבקש מתנות, שלמונים, קורבנות או סתם גילויי הערצה. אלוהים מבקש שישמרו לו על הגן. 

•  •  •

אהבה גדולה במיוחד יש לי לפסוק שבו אומר ה' "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". לא ברור עם מי הוא מדבר, כי התחושה הכללית היא שהוא די בודד. אז למה "נעשה"? יש פרשנים שאומרים שהוא משוחח עם המלאכים. אחרים אומרים שהוא מדבר בלשון "אנחנו" מלכותית, אבל בעצם מתכוון לומר "אני אעשה". משנה לשנה אני משתכנע שאלוהים פונה לקוראים, לאלה שמחזיקים בספר, מבקש את עזרתם ואומר להם: "בואו נעשה בני אדם. בני אדם אמיתיים. עם צלם ועם דמות. מענטשלך. אחלה אנשים. זה פרויקט שהתחלתי פעם, ואני לא סגור על זה שהצלחתי".

איור: אלירן הרושטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו