לפני כחמישה חודשים בני אוריאל סיים את לימודיו בבית הספר וקבע עם אחותו הודיה לאסוף אותה לכיוון הבית, כשהם רכובים על אופניים חשמליים ברחוב הירדן שברמת גן, מטר מהבית.
הם עצרו ברמזור אדום בצד ימין של הכביש, על פי חוק. כשהרמזור הפך לירוק, הם התחילו לנסוע. משאית בטון במשקל 250 טונות היתה מאחוריהם. הילדה הרגישה שמשהו פוגע בהם, נותן להם מכה מאחורה, ואז אוריאל ניסה להאיץ את הנסיעה בשביל להתחמק מהמצב ולא הצליח לצערי.
הוא דחף את אחותו הודיה לכיוון המדרכה, והוא עצמו לא הצליח להתחמק. המשאית עלתה עליו. אוריאל נפצע אנושות וכעבור שעה נפטר בבית החולים.
הודיה נפצעה קשה והיתה מאושפזת בבית החולים חודשיים, ובמשך החודשיים עברה ניתוחים והשתלות עור.
היום אנחנו מתמודדים עם הכאב שלא מניח. החיים כיום לא כמו שהיו. אני לא עובד, המצב הכלכלי זועק ואני לא מצליח להרים את הראש ולראות אור יום. שום גורם ממשלתי לא קיבל אחריות, לא עזרה או תמיכה, ואנחנו מתמודדים לבד עם המצב המאוד קשה והכאוב.
היום, אחרי כמעט חמישה חודשים שהודיה לא יצאה מהבית, הלכתי לביקור מרגש מאוד בבית משפחת נשר, שאיבדה את בנה ארי בתאונה בשבוע שעבר.
הלכנו לשם אני והילדה שלי, אחרי שהיא ראתה וחוותה את כל הכאב והמשבר הזה. היא ביקשה ללכת לנחם אותם, ולקחתי אותה.
הילדים צריכים לדעת שהאופניים החשמליים זה כלי רצח. הם עולים על האופניים, ואין להם מושג מה החוקים על הכביש. משרד החינוך צריך ללמד את הנושא בבתי הספר. זה יותר חשוב משיעור היסטוריה. אם הילדים לא ילמדו על הסכנות החדשות האלה, אנחנו יכולים לאבד ילד בכל יום.
אנחנו ההורים האבלים, שאני מוכן להיות בראשם, מוכנים להתאגד ולקיים הפגנה על חיי הילדים שלנו. מישהו צריך לעשות את זה, ואם לא הם יעשו את זה, אז אני מוכן לתרום את עצמי.
היום זה הילד שלי, מחר זה הילד שלכם.
הורים, קחו את זה בבקשה ברצינות, ואל תגידו לי זה לא יקרה.
קברו של אוריאל מלכה // צילום: באדיבות המשפחה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו