כבר בבית "האח הגדול" תרגל יוסף נתן בכר דרמות, מאבקים אישיים ותפניות בלתי צפויות. אבל ספק אם המתמודד מהעונה השנייה העלה בדעתו שכעבור שמונה שנים הוא ייקלע לעלילה שנראית לקוחה מ"האנטומיה של גריי", כולל מקרה רפואי נדיר, מרוץ דרמטי נגד הזמן, שיתוף פעולה חוצה יבשות, ניתוח שמבוצע ברגע האחרון ממש - וסוף טוב, שמאפשר לו עכשיו לשבת מולי בביתו שבמושב עולש כשהוא מחייך באושר.
זו היתה השנה המטורפת בחייו. שנה שבה עבר לא פחות משישה ניתוחים, מהם שניים להשתלת כבד. שנה שבה העסיק סיפורו את מיטב מומחי ההשתלות בארץ ובעולם. שנה שבמהלכה נרשם בכר בן ה־40 כאחד החולים הבודדים בהיסטוריה הרפואית ששרד יותר מתשע שעות בלי כבד בגופו.
"אני כבר ויתרתי למוות", הוא אומר בעיניים לחות. "אבל אשתי, שתי האחיות הנפלאות שלי, הצוות הרפואי כולו והתפילות למעני משכו אותי בחזרה לחיים. בזכותם אני כאן".
אפרת (34), האישה שאיתו, מלטפת אותו ברכות. "היו רגעים ארוכים שבהם פחדתי שאני מאבדת אותך, אבל אתה גיבור אמיתי. שרדת וניצחת".
גם פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון, רופא בעל שם עולמי שראה כבר הכל בחייו המקצועיים, מתקשה להירגע. השבוע, כשפגש את בכר בביקורת התקופתית, אמר לו בחיוך גדול: "אתה נראה נהדר". אחר כך הצטלם איתו, חיבק אותו בחום ושלח את התמונה לאשתו, בצירוף הכיתוב: "את רואה? בשביל זה אני רופא".
"זה באמת מרגש אותי", אומר מור. "יוסף הוא המקרה הנדיר והקיצוני ביותר שטיפלתי בו ב־30 שנות עבודתי. לא היה עוד כזה בישראל, והוא מהבודדים בעולם כולו. הוא כבר היה עם שתי רגליים בקבר, לא רק רגל אחת. הסיכויים שלו לחיות היו אפסיים. והנה, לראות אותו אחרי חצי שנה הולך על רגליו, חי ומתפקד - זאת ממש מתנה מרגשת".
אפרת לצד בעלה בבית החולים, לפני ההשתלה. "הרופאים אמרו לנו בפשטות: 'הכבד הלך, והוא מזהם את הגוף ומרעיל אותו'" // צילום: אפרת אשל
• • •
הפגיעה בכבד התגלתה אצל בכר כבר לפני שמונה שנים. "כפות הרגליים גירדו לי בטירוף", הוא נזכר. "עד כדי כך שגירדתי את עצמי לדעת. זה אחד הסימנים של אי ספיקת כבד. רופא עור שלח אותי לבדיקות דם, ואכן התגלה שהכבד פגוע.
"הרופאים לא ידעו להסביר ממה זה נגרם. אני לא אלכוהוליסט ואין לי צהבת. אמרו לי שזו כנראה מחלה אוטואימונית (שבה המערכת החיסונית תוקפת את הגוף; ע"נ), והמליצו לי לקחת סטרואידים - אחרת אמצא את עצמי בתוך שנה על שולחן הניתוחים.
"בגלל שאני מאמין בתזונה מרפאת, הייתי בטוח שהכל יסתדר. ואכן, לא מצאתי את עצמי אחרי שנה בניתוח, אלא חייתי חיים מלאים וטובים. עד שהגיהינום התפרץ בבת אחת.
"בשנה שעברה פתחתי פארק טרמפולינות בפרדסיה, והייתי בלחץ גדול, פיזי ונפשי. הבטן שלי התמלאה במים, בגלל תגובה של הכבד. בקופת החולים שאבו לי שניים וחצי ליטר מים מהבטן. אחר כך היתה החמרה דרמטית במצב שלי, ושלחו אותי לתל השומר".
אפרת, אשתו הטרייה, התלוותה אליו. היא היתה לצידו כשהרופא אמר לו: "הכבד שלך הפסיק לתפקד, אתה חייב השתלה'".
"זה היה הלם", היא אומרת. "יוסף בדיוק פתח את הפארק שהוא עבד עליו כל כך קשה, וגם חגג יום הולדת 39, וטראח. יצאנו מהחדר ובכינו שנינו בלי הפסקה".
בכר: "הכל התמוטט ברגע אחד. הפעם הרופאים כבר לא שאלו אותי שאלות. דחפו לי סטרואידים במינון גבוה של 40 מיליגרם ביום.
"בתוך חצי שנה עברתי שלושה ניקוזי בטן בתל השומר. בכל ניקוז הוציאו לי שלושה וחצי ליטר מים. מטורף. הסטרואידים השפיעו עלי ועל מצב הרוח שלי. בניקוז השלישי התפתח זיהום מסוכן, והרופאים החליטו להכניס אותי מייד לרשימת ההמתנה להשתלת כבד".
• • •
ביום ראשון, 18 בפברואר 2018, הגיע בכר לפגישה עם רחל מיכוביץ, מתאמת ההשתלות בבילינסון, וסיגל כהן, מתאמת השתלות הכבד בבית החולים. "הן אמרו לי שאני צעיר, שה־MELD שלי (שיטת דירוג לחומרת מחלת כבד; ע"נ) לא גבוה במיוחד, ולכן אני עלול להמתין לא מעט, אפילו שנים".
אבל כבר למחרת בערב הגיעה שיחת טלפון בהולה ממיכוביץ.
"זה היה ערב חורפי", נזכר בכר. "הקמין דלק, שכבנו על מזרן בסלון וראינו סרט. בשמונה בערב צלצל הטלפון שלי. רחל אמרה לי שאני חייב להגיע מייד לבית החולים, כי יש להם כבד בשבילי. זה היה כבד של צעיר שנהרג בתאונת דרכים, ולפי סוג הדם והנתונים הפיזיים התאים לי.
"אני חושב לעצמי, מה לעזאזל קורה פה, ומתחיל מייד לבכות. מפחד, מהקלה, מבלבול. הרי אמרו לי שאצטרך להמתין שנים, ועברה רק יממה. זה אמיתי? ואשכרה, צריך עכשיו להתארגן ולנסוע להשתלת כבד.
"הרופאים אמרו לנו שניתוח ההשתלה אמור להיות פשוט יחסית. מוציאים את הכבד שלי, מכניסים אחד אחר, 72 שעות אשפוז בטיפול נמרץ, עוד חמישה ימים במחלקה, ואחרי שמונה ימים אני בבית כמו חדש. בכלל לא חשבתי שאפשר למות מזה".
יוסף ואפרת עדכנו את בני משפחותיהם, שלחו הודעה לחברים ונסעו לבית החולים. "בסביבות שלוש לפנות בוקר סיימנו את כל הפרוצדורה של האשפוז במחלקת ההשתלות", מספר בכר. "אמרו לנו שבשעה שש בבוקר ייקחו אותי לניתוח".
אפרת: "הכל היה רגוע יחסית. נרדמנו שנינו במיטה של יוסף, ישנו טוב, ואחרי שלוש שעות העירו אותנו והובילו את יוסף לניתוח. הוא עוד הספיק להגיד לי, 'אל תדאגי, נתראה אחרי זה', וזהו. הדלתות נסגרו מאחוריו, ופתאום אני קולטת שנשארתי שם לבד".
יוסף: "בחדר הניתוח הייתי כולי חיוכים. באו המנתח והרופא המרדים, שאלו אותי, 'אתה מוכן?' ואני אמרתי, 'כן, יאללה, נספור עד עשר ונעבור את זה'".
אפרת: "אני דיברתי עם ההורים שלי, שיצאו לכיוון בילינסון מכרמיאל. במקביל הגיעו לבית החולים גם אחי, אחותי, ואחותו של יוסף, לאה" (הוריו של יוסף נפטרו; ע"נ).
ניתוח ההשתלה התחיל בשמונה בבוקר והסתיים כעבור שבע שעות, בשלוש אחר הצהריים. ובכל השעות האלה יושבת אפרת עם בני המשפחה בחדר ההמתנה.
"זה היה מורט עצבים, אבל היינו אופטימיים. הניתוח היה אפילו יותר קצר ממה שחשבנו, ופרופ' מור וד"ר סיגל אייזנר יצאו מחדר הניתוח ואמרו שהכל בסדר, ושתכף יעלו את יוסף לחדר ההתאוששות.
"אני אומרת לעצמי שהוא בסדר, עולה אליו עם אחותו, לטיפול נמרץ, ויוסף פוקח את העיניים. הוא זיהה אותנו, אבל מייד עצם שוב את העיניים, ואנחנו יצאנו החוצה.
"אחרי שעתיים יצאה ד"ר אייזנר שוב. אמרה שמשהו לא מסתדר להם עם יוסף, שזה קורה לפעמים אחרי ניתוח כזה, ושצריך להוריד אותו שוב לחדר הניתוח, כי הם רוצים לפתוח שוב ולבדוק שהכל בסדר. בגלל שלאה ואני היינו כל כך עייפות אחרי לילה בלי שינה, ולא עברה בנו אפילו מחשבה שמשהו השתבש, עלינו לדירה שלה בתל אביב לתפוס כמה שעות של תנומה".
בשמונה בערב הורידו הרופאים את בכר לחדר הניתוח. שם התברר שיש לו נמק בכבד, וכתוצאה מכך נסתמו כלי דם ולא היתה אספקת דם תקינה לכבד. בחצות צלצל פרופ' מור לאפרת.
"הטלפון העיר אותי אחרי שלוש שעות שינה", היא מספרת. "פרופ' מור אמר לי שהכבד שהושתל ליוסף לא מתפקד, ושהם עושים כל מה שהם יכולים. הערתי מייד את לאה וטסנו בחזרה לבית החולים. כשהגענו, ראינו התרוצצות שלמה של רופאים סביב מחלקת טיפול נמרץ.
"הפעם היתה תחושה רעה באוויר. הייתי באימה מוחלטת. כל הזמן התפללתי רק שהוא ישרוד את הלילה. בכל פעם שרופא יצא אלינו חוויתי עוד התקף של אימה. רק לא לשמוע חדשות רעות. רק לא הרע מכל.
"הרופאים אמרו שהמצב לא טוב, אבל שהם עושים הכל כדי להשאיר אותו בחיים".
יוסף לפני כניסתו לבית "האח הגדול". "עד היום אני סוחב הרבה תובנות מהשהות בבית" // צילום: מאיר פרטוש
• • •
ד"ר מריוס בראון, מנהל מכון הכבד של בילינסון, הוזעק לבית החולים באמצע הלילה. "צוות הטיפול הנמרץ זיהה שמשהו חריג מאוד קורה עם יוסף", הוא מספר. "לחץ הדם שלו ירד, למרות פעולות התמיכה. הדם היה מאוד חומצי, הוא סבל מדימום חריג, ומצב ההכרה שלו היה ירוד.
"היה ברור לי שקרה הדבר שאנחנו הכי חוששים ממנו בהשתלות: לא רק שהכבד החדש לא מתפקד, אלא שהוא מפריש חומרים רעילים, שבגללם אי אפשר לייצב את מצבו של החולה.
"הכבד הוא האיבר החשוב בגוף אחרי המוח. בלעדיו לא מתאפשרים חיים. לכל שאר האיברים יש תחליף, אבל לא לכבד.
"עבדנו עם אנשי הטיפול הנמרץ ועם תמיכה אדירה של המעבדות ובנק הדם. החלפנו את הדם של יוסף יותר מפעם אחת. היה ברור מייד שהוא יזדקק להשתלה חוזרת, והכנו אותו להשתלה של כבד שיגיע מתורם עם סוג דם שונה משלו.
"מכיוון שמדובר במקרה נדיר מאוד, התקשרתי להתייעץ עם פרופ' דידייה סמואל, מנהל תוכנית השתלות הכבד בבית החולים פול ברוס בפריז. הוא הופתע מהשעה, אבל אמר לי שהיה מקבל בדיוק את אותן החלטות. גם הכירורג הראשי שלו, פרופ' רנה אדם, אמר לנו דברים דומים ואיחל לנו הצלחה".
אפרת: "זה היה הלילה הכי קשה בחיי. לילה של הזיות, לילה מיסטי של תפילה. ממש דמיינתי איך הנשמה של יוסף יוצאת מהגוף שלו ובאה אלינו לחדר ההמתנה. ראיתי אותו כילד קטן, נשכב לידי בספסל ומתחבק איתי. עברו לי בראש מחשבות מה יהיה אם הוא ימות, אבל השתדלתי לשחרר אותן ממני".
בשבע בבוקר, אחרי לילה מתוח, הוזמנו אפרת ובני משפחתו של בכר לחדר הישיבות במחלקת טיפול נמרץ. שם חיכו להם פרופ' פייר זינגר, פרופ' מור וד"ר בראון.
"הם אמרו לנו בפשטות: 'הכבד הלך, והוא מזהם את הגוף ומרעיל אותו'", אפרת מצטמררת. "הבהירו לנו שהאופציה היחידה להציל את יוסף היא להוציא מגופו את הכבד הפגוע ולהתפלל שיגיע כבד אחר".
פרופ' מור: "ידעתי שאם אני משאיר ליוסף את הכבד בגוף, זה גזר דין מוות, מכיוון שהוא היה במצב של דחייה קשה. אבל כשהחלטנו להוציא לו את הכבד שהשתלנו, לא ידענו בוודאות שיש כבד אחר שאפשר להשתיל לו.
"היינו בקשר עם המרכז הארצי להשתלות. ידענו שבאחד מבתי החולים כבר אותר תורם פוטנציאלי שנפטר זמן קצר לפני כן, אבל לא היתה עדיין הסכמה מצד משפחתו. מניסיוננו, מחצית מהמשפחות מסרבות. במהלך שעשינו השארנו ליוסף סיכויים אפסיים לחיות, אבל פשוט לא היתה ברירה".
• • •
בתשע בבוקר הובהל בכר שוב לחדר הניתוח, והרופאים החלו להוציא מגופו את הכבד הדחוי. אפרת: "אחותו של יוסף, לאה, אמרה מייד שהיא מוכנה לתרום לו חצי מהכבד שלה (יש אפשרות לתרום את האונה הקטנה בכבד; ע"נ). הרופאים אמרו לה שהסיכוי שזה יצליח קלוש מאוד, אבל אחרי שעה הם הסכימו להכין את לאה לניתוח, כמוצא אחרון.
"הם רצו מאוד להציל את יוסף. הם באמת מלאכים שלא הסכימו לוותר ולקחו את המקרה שלו הכי אישי שאפשר. היה כל כך מרגש לראות את האכפתיות שלהם.
"הבנו שהמצב של יוסף קשה מאוד, ושהזמן שלו אוזל. את לאה לקחו לבדיקות, והדקות חלפו כמו נצח. ידענו שיצליחו להחזיק אותו בחיים מקסימום 12 שעות, אבל בינתיים הכבד לא הגיע - וגם לא מצאו תורם מתאים בכל הארץ".
בינתיים הגיעו לבית החולים גם חברים של בכר. אחותו דנה עשתה את דרכה לארץ מארה"ב, שם היא חיה עם משפחתה. אפרת מספרת שלא הפסיקה להתפלל.
"ערכנו מחוץ לחדר הניתוח תפילה מאוד עוצמתית, שהובלתי בעצמי. ידעתי שעוד הרבה בני משפחה וחברים שלנו בארץ ובעולם מתפללים למען יוסף".
רחל מיכוביץ, מתאמת ההשתלות הנמרצת, פתחה חמ"ל מיוחד בחדרה בבית החולים. "היו פה חרדה אמיתית ומרוץ מטורף נגד הזמן", היא מספרת. "זה המקרה הכי נדיר שהיה לי, שמוציאים כבד בלי לדעת בוודאות שיש כבד אחר. הייתי כל הזמן בקשר עם ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, שהיתה בעצמה בקשר רציף עם כל בתי החולים בארץ כדי לבדוק אם יש באחד מהם כבד להשתלה.
"בכל פעם שאפרת או אחד מבני המשפחה שאלו אותי מה קורה, אמרתי להם שאני מאמינה שיגיע כבד ושיוסף יחיה. ידעתי שאני חייבת להרגיע אותם, למרות שמישהו היה צריך להרגיע גם אותי. זה היה כמו בית משוגעים, העסיק את כל הרופאים ואת בתי החולים.
"גם כששמעתי במהלך הבוקר שיש אפשרות לתרומת כבד מאדם שנפטר, זה עדיין לא היה ודאי, כי נדרשה הסכמה של משפחתו, ועוד בדיקות. תהליך שלם".
בשתיים עשרה בצהריים יצא בכר מחדר הניתוח, אחרי שהכבד הדחוי הוצא מגופו, והועבר ליחידה לטיפול נמרץ, מחובר למכונה שהחליפה את דמו וניקתה אותו. הוא קיבל טיפול להורדת רמת הנוגדנים בדמו לאפס, כדי להתאים את גופו לקליטת כבד אחר. פרופ' פייר זינגר, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ, שהה לצידו כל הזמן.
"המצב חייב אותנו לטיפול מאוד אגרסיבי", הוא מספר. "נתנו ליוסף כמויות אדירות של תרופות, שעשו למעשה את מה שהכבד היה אמור לעשות. הפעלנו שתי מכונות, שניקו לו את הרעלים מהגוף. ידענו שאנחנו חייבים להחזיק אותו בחיים עד שיגיע כבד אחר. זה היה קשה ומאתגר, אבל לא ויתרנו".
באחת בצהריים, כשאפרת כבר לא יודעת את נפשה מרוב מתח, קיבלה רחל מיכוביץ את שיחת הטלפון המיוחלת מתמר אשכנזי: "יש כבד!" התורם היה אדם מבוגר, שנפטר זמן קצר לפני כן בבית החולים אסף הרופא.
"לקחתי נשימה עמוקה", אומרת מיכוביץ. "ארגנתי מייד צוות מטעם בית החולים, ד"ר ולדימיר טנק וד"ר רונן גינאה, והם יצאו במונית לאסף הרופא, עם הציוד הרפואי שדרוש להוצאת הכבד, וגם צידנית עם קרח וחומר משמר".
אפרת: "פתאום רחל נכנסת לחדר ההמתנה ואומרת לנו בשמחה: 'יש כבד!' זה היה מטורף. אמרתי לעצמי שאחת התפילות שלי כבר התגשמה. לאה ואני הלכנו מייד לראות את יוסף. נכנסנו אליו בשיא האנרגיה, מלאות חיוכים, והוא היה מורדם ומונשם, נפוח כולו, מחובר להמון מכשירים שהחזיקו אותו בחיים.
"אמרנו לו שמצאו לו כבד, ושזה הולך להצליח. אפילו עשינו איתו סלפי, כי האמנו שהוא יחיה, וידענו שהוא ירצה לראות בעתיד את התיעוד הזה".
בשלוש אחר הצהריים ביצעו שני הרופאים את ניתוח הוצאת הכבד מגופו של התורם באסף הרופא. בינתיים המשיכו הרופאים במחלקת טיפול נמרץ בבילינסון להילחם על חייו של בכר. הם הכינו אותו לניתוח נוסף.
ב־17:30 הגיע הכבד החדש לבילינסון. כעבור חצי שעה הוכנס בכר שוב לחדר הניתוח - להשתלה הגורלית.
"היה מתח מטורף", מספרת אפרת. "למעשה, זה היה הניתוח הרביעי שהגוף שלו עבר בתוך יומיים וחצי".
ושוב, שש שעות של חרדה. בחצות יצאו הרופאים מחדר הניתוח ובישרו לבני המשפחה: "זה נראה בסדר". אפרת אומרת שבגלל הניסיון מהפעם הקודמת, הם היו זהירים יותר בהצהרותיהם.
בכר הועבר שוב למחלקת טיפול נמרץ. שלוש שעות אחרי תום הניתוח נכנסו אליו אפרת ולאה.
"הוא נראה כמו זומבי ממש. כנראה הרגיש אותנו, ושאף שאיפה גדולה כזאת, כמו אדם שניצל מטביעה, עם עיניים פקוחות ופה פתוח. זה היה מפחיד, אבל זה היה סימן החיים הכי גדול שיכולנו לקבל.
"הרגשתי שקיבלתי את בעלי מחדש. נס גלוי".
• • •
בשבת בבוקר, שלושה ימים אחרי הניתוח המוצלח, התעורר בכר והוציא לעצמו את צינור ההנשמה.
"החוויה שלי מהבוקר ההוא היא שאני נאבק במוות, הרגשה של הקלה מעורבת באימה ובתחושת פספוס. מה, ככה זה נגמר? ואז אני מרגיש שאני שוקע, מקבל את המוות, ופתאום שומע תפילות בג'יבריש של שפות. אני לא יודע מי מתפלל, אבל התפילות נהיות יותר ויותר מוחשיות. אני שומע תפילה ברורה וחזקה ושיר שאני רוצה לשיר, אבל אין לי קול ואין לי אוויר. ואז אני נשלף החוצה מהערפל, וברגע הזה אני שולף לעצמי במציאות את צינור ההנשמה".
בכר פורץ בבכי בלתי נשלט. "היום אני יודע שהיו מעגלי תפילה למעני בכל העולם. התפללו עלי ובשבילי. דתיים, חרדים, נוצרים, מבול של תפילות. אני מאמין שהתפילות משכו אותי מהמוות.
"לא אני הגיבור כאן, אלא אפרת והאחיות שלי, שלא היו מוכנות לשחרר מאחיזתן ולתת לי למות. הן נשאו אותי החוצה מהמוות. אני כבר הרפיתי, נכנעתי, אבל הן לא".
הזיכרון הראשון שלו אחרי שפקח את עיניו באותה שבת הוא של אחותו לאה, "כשהיא עומדת לידי ואומרת לי שאני נס רפואי. היא סיפרה לי שעברתי שתי השתלות כבד, ושהייתי מונשם ומורדם כמה ימים".
גם אחרי שהתעורר, נותר מצבו של בכר קשה. "היו לי ימים קשים מאוד בטיפול נמרץ, שבהם סבלתי מכאבים עצומים, ונתנו לי עוד ועוד מורפיום", הוא מספר. כעבור ארבעה ימים זיהו הרופאים שגם הכבד החדש נדחה - וניתחו אותו בפעם החמישית, כדי לשלול אפשרות שהוא סובל מזיהום.
במשך שבועיים המשיך הגוף לדחות את הכבד, עד שהרופאים החליטו להוציא מגופו של יוסף את הטחול, כדי להוריד ככל האפשר את רמת הנוגדנים בדם. "החלטנו שזאת הדרך הנכונה לעצור את הדחייה של הכבד, וזה אכן עבד", אומר פרופ' מור.
יוסף: "אחרי שהוציאו לי את הטחול הרגשתי נורא. למזלי, היתה לצידי כל הזמן הלביאה שלי. שנה אחרי שהתחתנה איתי היא מצאה את עצמה מטפלת בי כמו בתינוק. אני כבר הייתי נשבר".
את חג הפסח הם חגגו בבית החולים, לבד. "אנשי עמותת 'חסדי יואל', שאין לנו מילים להודות להם על כל מה שעשו בשבילנו, הביאו לנו ערכת פסח", מספרת אפרת בהתרגשות. "עשינו לעצמנו סדר, קראנו בהגדה ושרנו.
"למחרת כל המשפחה הגיעה לבילינסון ועשינו יחד פיקניק על הדשא. זה היה נפלא, כי יוסף כבר התחזק קצת והוצאנו אותו לשמש בכיסא גלגלים. התחלנו לראות את האור הגדול. היינו מאושרים".
ב־9 באפריל, יותר מחודש וחצי אחרי שנכנס לניתוח ההשתלה הראשון, שוחרר בכר מבית החולים. "כשנכנסתי לאשפוז הראשון שקלתי 65 ק"ג. יצאתי במשקל 52 ק"ג. היום אני כבר שוקל 64", הוא מחייך.
"מאוד שמחתי לחזור הביתה. בהתחלה בקושי יכולתי לעשות צעד. לא הצלחתי לקום מהספה בעצמי או להתקלח לבד. עברתי טיפולי פיזיותרפיה ושיקום. סבלתי מכאבים, אבל עבדתי על עצמי.
"לאט לאט חזרו אלי הכוחות. היום אני כבר עושה הליכות של 4 ק"מ במושב, וגם שוחה. חוזר לעצמי".
בתחילה הוא נדרש להתייצב מדי שבוע לביקורות בבית החולים. עכשיו המרווח גדול יותר. לפני כמה שבועות שוב נוצרה סביבו בהלה גדולה, כשהרופאים גילו ירידה במדדים של תפקודי הכבד.
"שוב אושפזתי, הפעם לשלושה ימים. נתנו לי סטרואידים בכמות מטורפת. אבל עכשיו אני בסדר. הבנתי כבר שאלו הם חיי. אבל אני חי, ומתקדם, וזה הכי חשוב".
עם אפרת. "המצב שלי מתייצב עכשיו, אבל אני עדיין בסיכון גבוה מאחרים למות" // צילום: אפרת אשל
על פי התקדימים הרפואיים, אדם ללא כבד יכול להחזיק מעמד עד 12 שעות בלבד, בסיוע מכונות ותרופות. "וזה כשמדובר באדם בריא, ולא במצב המסוכן שיוסף היה שרוי בו אחרי דחייה של השתלה", מסביר פרופ' מור.
"עד היום טיפלתי בשלושה מקרים שבהם הוצא כבד מגופו של מושתל בלי שיושתל בו מייד כבד חלופי. שניים מהשלושה הסתיימו במוות. יוסף הוא היחיד שנותר בחיים".
פרופ' זינגר מספר כי המקרה של יוסף הוצג בכנס גדול של רופאי טיפול נמרץ, שנערך בקיץ בישראל. "כעת אנחנו מתכוונים לפרסם אותו בכתב עת רפואי, כדי שעמיתים שלנו בעולם יידעו איך לטפל במקרה כל כך קיצוני ולא שגרתי".
• • •
יוסף בכר נולד וגדל בעולש ללארי ושרה, עולים מארה"ב. "הייתי מאוד קשור אליהם. אבא היה קאובוי אמיתי, ניהל במשך שנים את ענף הסוסים בישראל. היתה לו חוות סוסים גדולה, שבשיאה היו בה יותר מ־30 ראשים. אמא היתה פסיכולוגית, אשת תיאטרון וזמרת, רגישה ועם לב גדול. היה לי בית מאוד חם ואוהב".
בצבא החל קורס טיס, אך הודח כעבור חצי שנה והמשיך כלוחם־חובש בנח"ל. אחרי שחרורו עבד בצוות בידור במלון באילת. בהמשך עבר לניו יורק, ומשם ללוס אנג'לס, בניסיון להגשים את חלומו הגדול - "להיות שחקן ולשחק בסרטים".
"יצא לי לשחק בכל מיני תפקידים קטנים בטלוויזיה ובסרטים, ובמקביל פתחתי כמה עסקים - יבוא אבני חן מברזיל וליין הלבשה ליוגה ולאמנויות לחימה.
"לאט לאט פילסתי דרך בעולם המשחק. אבל דווקא כשהתחילו להתקשר לסוכן שלי עם הצעות לתפקידים, ב־2004, אמא שלי חלתה בסרטן וביקשה שאחזור לארץ להיות איתה. בלי לחשוב פעמיים עזבתי הכל וחזרתי. אחרי חצי שנה שטיפלתי בה, היא נפטרה".
בכר הספיק לטייל כמה חודשים בהודו ובנפאל, וב־2010 חזר לארה"ב והתחיל מההתחלה. הוא הלך שוב לאודישנים, ופתח סטודיו ליוגה בלוס אנג'לס. כשחש שהוא מתחיל שוב להתבסס, קיבל שוב טלפון בהול מהארץ. אחותו לאה בישרה לו שאביהם חלה באלצהיימר.
"היא ביקשה שאבוא לעזור לה לטפל בו. שוב עזבתי הכל וחזרתי לישראל, הפעם למען אבא. אחר כך כבר לא חזרתי לארה"ב".
באותה שנה התגלגל יוסף במקרה לעונה השנייה של "האח הגדול".
"זה התחיל בכלל בפסטיבל אלטרנטיבי, שבו הנחיתי סדנאות של יוגה ומדיטציה. ניגשה אלי בחורה ושאלה אם היא יכולה להסתובב איתי. אחרי חצי יום היא גילתה לי שהיא ציידת כישרונות מטעם התוכנית, ושהיא מחפשת משתתפים לעונה החדשה.
"בכלל לא הכרתי אז את 'האח הגדול'. מגיל 18 לא היתה לי טלוויזיה בבית. הבחורה ביקשה שאבוא לאודישן, וזרמתי. אחרי שיחות עם אנשי התוכנית, התקבלתי. לא היה לי מושג לְמה אני נכנס.
"אחרי 40 ימים בבית הבנתי שזה קן צרעות אחד גדול, ושיש שם צביעות ענקית. השתגעתי מזה שהדיירים אומרים לך דבר אחד בפנים, אומרים לאחרים משהו אחר, ואומרים דבר שלישי כשהמצלמות משדרות. רציתי רק לעוף משם.
"בהפקה ביקשו כל הזמן שאשב עם פסיכולוג, אבל אני התעקשתי לצאת מהבית. ובאמת, בעקבות כמה שיחות איתם, הודחתי אחרי 50 יום. הרגשתי הקלה גדולה.
"עד היום אני סוחב הרבה תובנות מהשהות בבית. אגב, עד היום לא ראיתי את הפרקים שבהם השתתפתי, לא ממש מסקרן אותי. אלירז שדה ניצח בעונה ההיא. דווקא הוא היה אותנטי. אמיתי.
"בהתחלה הפרסום נתן לי ליטוף חזק לאגו. הרי רציתי להיות שחקן נחשק וחזק ועשיר ואהוב. לא היתה פתיחה נוצצת של חנות או מסעדה שלא התחננו אלי שאבוא אליה. בכל מקום הציעו לי הנחות ענקיות, רק שיראו אותי. הייתי סלב גדול, אני חושב שבאותם ימים זיהו אותי ברחוב יותר מאשר את ראש הממשלה.
"אבל הבנתי מהר מאוד שאני מפורסם על כלום. זה לא שפיתחתי קריירת משחק מצליחה וריגשתי את הקהל בסרט מעולה. מה כבר עשיתי? השתתפתי בתוכנית ריאליטי?
"מי שלא מגיע למקומות הכי גבוהים בתוכניות האלה מרגיש סוג של התפרקות אחרי שהוא יוצא. אתה מגה־סלב לשבריר של שנייה, ואז הכל נלקח ממך כלא היה, ואתה נשאר עם צלקות נפשיות עמוקות. אני ניצלתי, כי יש לי עמוד שדרה חזק, אבל אני אומר לכולם: אל תתקרבו לזה. זה יחריב את חייכם".
• • •
אביו, לארי, נפטר ב־2011. בכר עצמו חזר ללמד יוגה ועבד גם בתפקידי הפקה שונים של פסטיבלים אלטרנטיביים.
את אפרת פגש לפני חמש שנים, דרך מעגל חברים משותף שנפגש באופן קבוע. שניהם היו אז במערכות יחסים, והמשיכו כל אחד בחייו. לפני שנתיים וחצי הם נפגשו שוב באירוע בחוות הסוסים של יוסף, והפעם כבר לא בזוגיות.
"שתיתי מספיק כדי להתוודות בפניה שהיא מוצאת חן בעיניי", הוא מחייך חיוך רחב, "והיא קפצה על העניין".
אפרת: "הייתי אז חצי שנה בלי בן זוג, ולפני האירוע חשבתי פתאום שיהיה כיף לפגוש שם את יוסף. הפתיע אותי כשהוא אמר לי שהוא בעניין שלי".
הם התחתנו לפני שנתיים וגרים מאז בבית שבו גדל יוסף במושב. סוסים כבר אין בחווה, אבל הם מגדלים שלושה כלבים ושני חתולים. אפרת סיימה לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית במכללת רופין, וכיום עובדת כמחנכת למיניות בריאה בהזמנת בתי ספר של הקיבוצים והמושבים באזור, מועצות אזוריות ומרכזי סיוע שפונים אליה.
יוסף נאלץ למכור את פארק הטרמפולינות שלו, "כי הרופאים אמרו שעם מערכת חיסון חלשה כמו שלי אסור לי לעבוד בסביבה של עשרות ילדים". הוא אומר שהשנה הדרמטית שעבר שינתה את צורת ההסתכלות שלו על החיים.
"המצב שלי מתייצב עכשיו, אבל אני עדיין בסיכון גבוה מאחרים למות, ולכן אני ואפרת חיים מתוך אמונה שהכל לטובה, ושלא יכול להיות אחרת".
הם כמהים להרחיב את המשפחה, אבל הרופאים אסרו עליהם לעת עתה. "התרופות שיוסף לוקח עלולות לגרום למומים בעובר", אומרת אפרת. "לכן חשוב שגברים שעומדים לפני השתלה יקפיאו זרע. בעוד שנה, אם יורידו לו את מינון התרופות, נוכל להביא ילדים לעולם. אנחנו רוצים את זה כל כך".
יוסף זורח. "ואנחנו רוצים הרבה הרבה ילדים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו