יש לכם אפשרות לבחור מנהיג לארצכם – הראשון שתיין שישן כל יום שעתיים בצהריים והפסיד בכמעט כל מערכת בחירות, השני מתייעץ בקביעות עם אסטרולוגים, יש לו מאהבת והוא מעשן ללא הפסקה והשלישי לא מעשן, שותה בירה אחת מדי פעם, לא מתהולל לעולם עם נשים והוא צמחוני. במי תבחרו?
המועמד הראשון בסיפור זה, שרץ בשלב מסוים ברשת, הוא וינסטון צ'רצ'יל שהוביל את בריטניה , ממובילי הניצחון במלחמת העולם השנייה. השני, פרנקלין רוזוולט, היה נשיא ארה"ב שהוביל את ארה"ב לקרב מול הנאצים והציל את העולם. השלישי הוא היטלר, הצורר שעמד מאחורי הטבח בששת מיליוני היהודים ומיליונים נוספים.
למזלם של שני הראשונים, לא היה אינטרנט בזמנם, וכך זכינו שצ'רצ'יל היה הגיבור שלא נכנע בפני המתקפה הגרמנית ורוזוולט החליט להצטרף למלחמה נגד גרמניה ובכך החיש את סוף המלחמה.
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
אני חושב על גיבורי היהדות והתנ"ך, דוד המלך (בת שבע ואוריה), יהודה (ותמר), שאול (דרש באוב) ואפילו בר-כוכבא (שהטיל מום בחיילי ישראל) ועוד ועוד. לכולם צדדים דומים – הם היו גדולים וגיבורים, עשו דברים טובים רבים, וגם מעט דברים פחות טובים. חלקם חזרו בתשובה שלמה, אבל דווקא בגלל אנושיותם וטעויותיהם, אנו יכולים להתחבר אליהם ולהזדהות איתם.
הם לא היו מלאכים והם לא צריכים להיות מלאכים, כי הם היו בני אדם שעשו טעויות של בני אדם. זה ברור ופשוט ולא חדש. אבל מה שכן חדש היא העובדה שאנו חיים בעולם חדש. במסכת אבות נכתב "עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב' א'). שם זה נאמר כלפי ריבונו של עולם, ובעולמנו זה נאמר כלפי האינטרנט. הרשת הפכה להיות המתעדת הנצחית של כל תולדות האדם – בין אם מדובר באמת ובין אם בשקר ופייק ניוז.
לא צדיק גדול. וינסטון צ'רצ'יל // צילום: AP
אבל בעולם הזה ישנה ברכה דווקא בשכחה. וכך כותב רבי נחמן: "אֵצֶל הָעוֹלָם הַשִּׁכְחָה הִיא חִסָּרוֹן גָּדוֹל בְּעֵינֵיהֶם. אֲבָל בְּעֵינַי, יֵשׁ בְּהַשִּׁכְחָה מַעֲלָה גְּדוֹלָה. כִּי אִם לֹא הָיְתָה שִׁכְחָה, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בַּעֲבוֹדַת ה', אִם הָיָה זוֹכֵר כָּל מַה שֶּׁעָבַר לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהָרִים אֶת עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אֹפֶן, גַּם הָיוּ מְבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם מְאֹד כָּל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו. אֲבָל עַכְשָׁו עַל־יְדֵי הַשִּׁכְחָה נִשְׁכָּח מַה שֶּׁעָבַר" (שיחות הר"ן כ"ו).
אני גדלתי על הרעיון שהזיכרון הוא הכל. בעולם הישיבות תמיד שיבחו את התלמיד שהיה כ"בור סוד" שאינו מאבד טיפה. אבל היום האינטרנט נהפך לאותו בור סוד. ואדם שדבק בו כתם אמיתי או מדומה, לעולם לא יוכל להשיל כתם זה מעליו. וכל פעם שהוא יחפש את עצמו ברשת, או מישהו יחפש עליו, כתם זה יצוף לשורה הראשונה.
ומה אם הוא באמת חטא? הרי בשביל זה יש את עולם התשובה שהיהדות כל כך קידשה.
בימים אלו אני קורא את הספר החדש והנפלא "עוז וענווה – הגותו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק", שכתב ראובן ציגלר, ושמסכם את תורתו ומשתנו של הגרי"ד סולוביצ'יק, והוא מעורר בי רושם רב. הרב סולוביצ'יק התקשה כמו כל ההוגים היהודים בהבנת מנגנון התשובה. אם אדם חטא ועשה מעשה נורא, איך אפשר לחזור בתשובה ולכפר על כך, הרי מעשהו הרע נעשה וקיים בעולם, ואי אפשר לחזור אחורה. כותב הרב סולוביצ'יק: "עיקר העיקרים של מהות התשובה היא שכל העתיד ירדה (מלשון רידוי) בעבר וישלוט בו שלטון בלי מצרים" (שם עמ' 299).
איך התשובה עובדת? אם האדם עשה תשובה מחטאיו, ובעתיד, לא רק שלא חוזר למעשהו הרע, אלא כל חייו מוגדרים עתה לתיקון העבר, אז הוא יוצר מציאות חדשה של הווה ועתיד.
פוגעים באדם בלחיצת כפתור // צילום: גטי אימג'יס
על דוד המלך נאמר שהוא "הקים עולה של תשובה" (מועד קטן טז). דוד המלך חזר בתשובה שלמה והמשיך להנהיג את עם ישראל. לולא התשובה, לא היינו זוכים לספר תהילים שמעמדו כמעט כמו חמישה חומשי תורה (תחילת מדרש תהילים, וגם הוא מחולק לחמישה ספרים). אך לא רק התשובה. לולא חכמים ועם ישראל היו מוכנים לקבל חוזר בתשובה לחיקם, לא היינו זוכים לכל הטובה הזאת.
אני מרגיש שבימים אלו של סליחה, אנו זקוקים לקצת חמלה וקצת שכחה. כאשר זועקת כותרת שאדם זה עשה כך, וזה עשה כך, ישנה הרגשה שעומדת קבוצה של אנשים שרק מחכים לראות את מי יוציאו להורג היום ומיד הם מצטרפים למקהלת הרוקדים על הדם. ממש כמו ככר ההוצאות להורג בימי הביניים. עוד לפני שיבש הדיו מהמקלדת, האדם כבר איבד את חייו, את עולמו, את פרנסתו ואולי אף את משפחתו. שום דבר לא הוכח, וכבר מתחילה מקהלת הצועקים והצועקות להורידו, למחוק את כל זכויותיו, ואם אפשר למרוח אותו בזפת ובנוצות ולהורגו בכיכר העיר. ואכן כך עושים, אך הפעם עושים את זה במקלדת או במצלמה.
האם באמת באווירה ציבורית כזאת אנו רוצים לחיות? אני לא. ואני קורא לכולנו לקראת השנה החדשה לקבל על עצמו לא להיות האספסוף בכיכר. קצת לנשום אוויר, לא להאמין בכל כותרת, לא לרכל, ולהכניס רחמים בלב עלינו ועל אחרים.
כל כך נכונים דבריהם של הרב סולוביצ'יק ושל ר' נחמן (איזה חיבור מדהים). תנו מקום לאדם לחזור בתשובה (בתנאי שאכן חזר), ותנו מקום לקצת שכחה, כיון שלולא זה, לא יהיה תקומה לאף אדם – וגם לא לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו