גיבור אמריקני

יחסו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ליהודים הוא נושא לספרים רבים. שתיקתה של אמריקה לפני השואה, בזמן השואה ואף לאחריה - רועמת, ובעלת השפעה ניכרת על המנטליות הלאומית שלנו מאז ועד היום: היחס למצוקת היהודים תרם תרומה נכבדה לתחושה החרדתית של "העולם כולו נגדנו", ולהחלטיות שבצבירת עוצמה צבאית כדי להבטיח את שרידותה של מדינת היהודים. אגב, למרות הכתף הקרה שקיבלה ממנו, יהדות אמריקה מעולם לא הסירה את תמיכתה מרוזוולט, התייחסה אליו בהערצה ושבה והצביעה עבורו. 

הספרים הללו, כמו "רוזוולט והיהודים" של ריצ'רד ברייטמן או "רוזוולט והשואה" של רפאל מדוף, ניסו לפענח את החידה מדוע שתק הנשיא האמריקני עד לרגעיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, ומאחר שנסתלק מן העולם עם סיומה - לא נותר אלא להעלות השערות מהשערות שונות. אחת ההשערות המעניינות המועלות בסרטה של שולי אשל, "קול באפילה", למרות שהיא אינה חדשה, היא שרוזוולט חשש שלא ייבחר שוב אם יגלה יותר מדי אהדה ליהודים. הוא חשש שעבורו זה עלול להיות משגה אלקטורלי. 

קאט ל־2016: טראמפ וקלינטון מתחרים ביניהם מי יפרסם הצהרות תמיכה גורפות יותר בישראל, והקמפיינרים של שניהם משקיעים מאמצים כבירים כדי לשכנע את בוחריהם שהמועמד שלהם הוא היותר פרו־ישראלי. אכן, עברנו כברת דרך מעניינת. 

רוזוולט, למרות שמדרך הטבע תופס מקום מרכזי בסרט, הוא לא הגיבור. הכוכב הוא דווקא בר־הפלוגתא העיקרי שלו בעניין היהודים, ג'יימס מקדונלד. לפני שנים אחדות נתגלו יומניו של מקדונלד מהתקופה ההיא, והם שופכים אור מרתק על התנהלות ממשלת ארה"ב במלחמה ובעיקר מאירים באור יקרות את אחד הידידים הגדולים שהיו לעם היהודי בעידן המודרני.

מקדונלד, קתולי מלידה, היה יו"ר "האגודה למדיניות חוץ" החל משנת 1918 ועד 1933. במסגרת תפקידו, הוא התוודע לתוכניות הנאציות לגבי היהודים, ביקר בגרמניה כמה פעמים וב־8 באפריל נפגש עם היטלר אישית. מקדונלד, אדם אמיץ וישר כמו סרגל, לא היסס להפנות להיטלר שאלות ישירות בעניין תוכניותיו לגבי היהודים. בתחילה היטלר התחמק, אך ככל שהשיחה התלהטה הוא התחמם, ולבסוף אמר למקדונלד: "אני אראה לעולם איך עושים את מה שהם רוצים לעשות אך לא יודעים איך: להיפטר מהיהודים".

מקדונלד שוכנע שכל עוד היטלר בשלטון, אין מקום ליהודים בגרמניה. הוא חזר לארה"ב ונתן לרוזוולט תמונה מדויקת וחדה כתער על הלך הרוחות בקרב הנאצים; הוא חזה את המלחמה הממשמשת ובאה, ואת הגורל המר הצפוי ליהודי אירופה. ייתכן שהשיחה הנוקבת הזאת שיכנעה את רוזוולט שלא למנותו כשגריר בגרמניה, והוא מינה תחתיו את ויליאם דוד (שתקופת כהונתו בברלין מתוארת נפלא בספר "בגן חיות הפרא" של אריק לרסון). אולי כדי להשתיקו ואולי כדי להשתיק את מצפונו, מינה רוזוולט את מקדונלד לנציב הוועדה המיוחדת של חבר הלאומים לענייני פליטים (יהודים ואחרים), שהוקם יותר ככסת"ח. 

אלא שמקדונלד לקח את תפקידו ברצינות, ומרגע זה ואילך היה חבר או יו"ר בכל ועדה בינלאומית שעסקה בפליטים, בעיקר יהודים, ועשה כל שביכולתו להציל כמה שיותר, כנגד כל הסיכויים וכנגד השתיקה הנמשכת של הממשל. ב־1947 לא היסס להתעמת עימות מר עם טרומן סביב סוגיית הקמת מדינת ישראל. הפעם זה הצליח: טרומן השתכנע, היה הראשון להכיר במדינה לאחר הכרזתה ומינה את מקדונלד לציר ואחר כך לשגריר הראשון של ארה"ב בארץ. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו