"מבורות פונאר הפכנו למעצמה עולמית"

במרקש או בפראג, בלבוב או בבגדד, כל יהודי שחוזר לבקר את שורשי משפחתו לא ישכח את החוויה לעולם. הפסיעה ברחובות שבהם פסעו אבותינו חודרת למעמקי הנפש ומותירה חותם לתמיד. הפעם, ואין זה אירוע שבכל יום, מי ששב למחוזות הוריו והורי הוריו היה רה"מ נתניהו.

כשמדובר בראש ממשלת העם היהודי, המסייר בין הגטאות שנחרבו, בתי הכנסת שנהרסו והסמטאות שבהן יהודים נרצחו, עוצמת החוויה מכופלת. נתניהו סיים אתמול אתביקורו בווילנה בירת ליטא.

הוא ביקר בקברו של רבי אליהו מווילנה, הגאון מהמאה ה־18 שתולדותיו וקורותיו מסופרים על ידי יהודים וליטאים כאחד; הוא הגיע ל"מחלקה היהודית" שבספרייה הלאומית, שרק בשנה האחרונה החלה להפנים את גודל האוצר הבלום בידה; והוא נאם בבית הכנסת, זה שעמד על גבול הגטו ולא בתוכו ולכן, אולי, הוא היחיד מתוך מאות ששרד גם בתקופה הנאצית וגם בזו הסובייטית. מעברו השני של בית הכנסת שכן בית החולים היהודי, שאלפים נדחסו בו בשנים הנוראות ההן. 200 מטר מבית החולים, בלב הגטו, לחמו יחיאל שינבוים ואבא קובנר בנאצים, וקובנר נשא את המילים הנצחיות "אל תלכו כצאן לטבח".

"עדיין יש כאלה שמבקשים להשמידנו", הדהד קולו של נתניהו בבית הכנסת, "מה שהשתנה הוא היכולת שלנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. זוהי משמעותה של המדינה היהודית". נתניהו סיפר על החוויות שלו ושל רעייתו שרה מהסיור ברחובות הגטו בשבת. "ראינו את הבתים היהודיים ושרה אמרה שהיא יכולה לראות את פניהם של הילדים היהודים הקטנים מלפני 75 שנה. ראינו את התיאטרון היהודי, יכולנו לשמוע את נגינת הכינורות, ראינו את המקום שבו נלחמו יחיאל שינבום וחבריו עד מוות נגד הנאצים, וראינו את החצרות שבהן קיבצו את היהודים לפני שנשלחו לפונאר, שם נורו על ידי משתפי פעולה ליטאים ועל ידי הנאצים והושלכו לבורות המוות". אזכור "משתפי הפעולה הליטאים", גם באוזני שר החוץ הליטאי, לא היה מקרי. היה זה נוסח משופר מזה של הנאום בקבר בפונאר, שם לא ציין רה"מ לאיזה לאום השתייכו משתפי הפעולה.

בית הכנסת ששרד בבירת ליטא // צילום: אי.פי

חברים חדשים

רה"מ המשיך ואמר: "רציתי לומר להם - אנחנו כאן. חזרנו. עם ישראל חי. איזה פער עברנו בשנים האלה, מהבורות של פונאר הפכנו למעצמה עולמית. אני ליטאי משני הצדדים, עם קצת גנים ספרדיים, ואני חוזר לווילנה כראש מדינה יהודית מודרנית וחזקה. הניסיון להשמיד אותנו לא פסק וחמאס, איראן ואחרים אומרים זאת בקול רם. מה שהשתנה הוא היכולת להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. עם הכוח הזה יש לנו עכשיו חברים חדשים".

הביקור מעיד כי ישראל וליטא מתקרבות זו אל זו. ליטא רוצה את הנשק הישראלי ומקבלת אותו, ישראל רוצה את קידום האינטרסים שלה באיחוד האירופי ונענית באופן חלקי. בתווך נמצא הזיכרון. הליטאים מתמודדים עם עברם, אך לכל הדעות יש להם מה לשפר. ישראל פועלת להעלאת המודעות, מבקשת יותר הנצחה וחינוך, אך נזהרת לא למתוח את החבל יתר על המידה.

גיבורי האומה הליטאים הם אלה שנלחמו בכובשים הקומוניסטים, והצרה היא שאותן דמויות הן אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים ולמעשה הובילו את רצח היהודים אפילו ללא הנחיה של היטלר, כך שכאשר ישראל או הקהילה היהודית מבקשות להסיר פסל או שלט הנצחה, הן לעיתים נוגעות בעצבים הליטאיים הכי רגישים. הממשלה המקומית מתאמצת לעשות, וזה הרקע לטיפוח הארכיון היהודי בספרייה הלאומית. נחשפים בו פנקסי קהילות וספרי רבנים, לצד כתבי ז'בוטינסקי וביאליק, טשרניחובסקי וקלויזנר. לחזות באיש הספר בנימין נתניהו, צאצא לבני ליטא, רכון עליהם כראש ממשלת ישראל, זוהי סגירת מעגל מכל בחינה.