צנתור מוח הציל את חייו של חייל מילואים שהגיע לבית החולים הדסה ללא הכרה ולקראת מוות מוחי.
המילואימניק הוא ישעיהו (שייק'ה) לקס, נהג אוטובוס בן 51 ממצפה יריחו. הוא ירד לפני כעשרה ימים לקומה התחתונה של ביתו בשש בבוקר בדרכו לשירות מילואים, כשלפתע הרגיש לא טוב. "תקפו אותי סחרחורת וכאב ראש, התיישבתי בין הקומות של הבית ולא יכולתי לזוז", הוא משחזר. אשתו, ציפי, שמעה אותו. "יצאתי למדרגות ומייד הבנתי שמשהו לא בסדר. ניסיתי לאושש אותו, אך הוא רק אחז בראשו. בשלב מסוים החל לרעוד והקיא, ואז הזעקתי את מד"א", היא אומרת.
האמבולנס הגיע במהירות וחבר בירושלים לאמבולנס טיפול נמרץ, שהמשיך בדרכו להדסה עין כרם. הכוננים כבר יידעו את הצוות הנוירולוגי. עם הגעתו הוכנס מייד לבדיקת סי.טי ומשם לחדר הצנתורים לידי הצוות בראשות פרופ' חוסה כהן, נוירוכירורג מומחה וראש היחידה לצנתורי מוח וצוואר. "מי שקיבל אותנו היה ד"ר בני אוליאל, שנותר קר רוח ומקצועי עם כל המהומה שהיינו בה, ולא שכח גם לעטוף את המשפחה. הוא הסביר את ההליכים והמצב, מה עתידים לעשות והיה אנושי ביותר. מי שלקחה אותי תחת חסותה היתה טליה גזלה, אחות המיון שקיבלה אותנו. היא לא משה מאיתנו ואפילו חיבקה אותי כאשר ראתה באיזו מצוקה אני נתונה. בדבר כזה עוד לא נתקלתי", סיפרה ציפי בהתרגשות, "אחרי הצנתור יצא אלינו פרופ' כהן והראה מה היה ומה עשה והסביר מה הלאה".
פרופ' חוסה כהן אמר כי "לפי תוצאות הבדיקה הקלינית התברר עד כמה מצבו קריטי. המטופל נמצא מחוסר הכרה, ללא כל תגובה לגירויים בבדיקה. למעשה, היה מדובר במטופל צעיר הנמצא כבר בתרדמת, ולקראת מה שאנו מגדירים כמוות מוחי. מדובר במצב קליני המאפיין חסימה של העורק הראשי בגזע המוח. באירועים מוחיים חסימתיים, ללא טיפול, 95 אחוזים שהמקרה יסתיים במוות או במצב של צמח.
"הטיפול היחיד אשר הוכח כיעיל הוא צנתור, ורק מחצית מהמטופלים מתאוששים מזה ברמה כזו או אחרת". להפתעת כל צוות המטפלים בהדסה, שעות ספורות לאחר הצנתור הוא הראה סימני התאוששות מהירים.
שייק'ה מתאושש כעת במהירות במחלקה לטיפול נמרץ. "היה נורא ואיום להיות מוטל שם בלי יכולת לתקשר", הוא מספר, "למרות שאני זוכר מה דיברו סביבי. הבנתי שזה לא שגרתי. אני רק שמח שהצליחו בטיפול ומחכה לחזור לחיי".
"הצלחה מדהימה"
כאשר שייק'ה נכנס לצנתור, האישונים שלו לא הגיבו כלל. "למרות התרדמת ולמרות האירוע החמור, ריסק שייק'ה את כל התחזיות", אומר פרופ' כהן. "הצנתור היה שגרתי. המטופל חזר להכרה וזכר מה דיברנו סביבו. כלומר מתחת לתרדמת היתה הכרה והוא גם זכר את מה שקרה. זו הפעם הראשונה שאני נתקל במקרה כזה בכ־20 שנות עבודה בתחום צנתורי המוח. אין לי ספק כי רוב הקרדיט להצלחה המדהימה הזו שייך לצוות שפינה אותו בזמן קצר להדסה, והתיאום והמקצועיות של הצוותים שלנו כאן מחדר המיון ועד לחדר הצנתור. האירוע משמש זרקור, המורה לנו כיצד יש להתייחס לחשד לאירוע מוחי. זמן תגובה ומקצועיות הם ההבדל בין חיים טובים למוות או נכות קשה", סיכם פרופ' כהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו