בכניסה לפרלמנט האירופי, הבחור הצעיר מדנמרק כמו שיחק באופן מושלם את תפקיד הילד ב'בגדי המלך החדשים'. "אתה שומע את העמדות של השמאל-מרכז?! אלה העמדות שלפני שנים ספורות אסור היה לומר, כי הן שויכו לימין הקיצוני. זה מאוד פשוט, כולם זזו ימינה".
הוא בן עשרים וקצת, ומשמש כאן בבריסל כעוזר לאחד מחברי הפרלמנט. ההשקפות הנוכחיות שלו עצמו אפילו לא משנות. די בכך שהחוויה המעצבת של שנות בגרותו היא קריסת החינוך שעליו גדלו בני דורו. סיפרו להם שאירופה מאוחדת, שוויונית, ערכית והומנית, ושכלל אינה מבדילה בין דם לדם ובין צבע עור לכהה ממנו.
אבל "המלך הוא עירום", צועק הבחור במרכז העצבים של המוסד שניסה למכור לעולם את הבלוף. בגילו הצעיר הוא יודע שאירופה עושה בדיוק את ההפך מכל אלה. היא לא מאוחדת אלא קרועה ושסועה, ומבדילה ועוד איך בין צבע עור למשנהו. מיליארדי יורו זורמים מהאיחוד הנאור לתורכיה וללוב כדי שיבלמו בתחומן את נחשולי המהגרים, לבל ימשיכו חלילה להציף את היבשת. אם כולם באמת שווים, מדוע לסגור את הדלתות? גם על השיטות שבהן נבלמים המהגרים במדינות האיחוד, ליתר ביטחון לא מדברים. הן עוד פיסה מביכה בבגדי המלך.
כמובן שהלאומיות, זו שהאיחוד האירופי חשב להחליף, לא מתה. היא תוססת להחריד. מדובר לא רק במדינות מזרח אירופה, שמעולם לא אימצו את הפאן-אירופיות המזויפת, אלא גם בשבדיה, איטליה, אוסטריה, הולנד, וגם גרמניה וצרפת שלא מוכנות לאבד את זהותן העצמית. ומעל כולן מרחפת אנגליה שפרשה לה מהאיחוד בדיוק בגלל הסיבות האלה.
אם כולם באמת שווים, מדוע לסגור את הדלתות? מהגרים בצרפת // צילום: AP
הנה עוד סיפור קטן שממחיש את התזוזה הטקטונית. בתחילת העשור שירת בישראל שגריר חביב של האיחוד האירופי בשם אנדרו סטנלדי. הוא אמנם נולד וגדל בבריטניה, אבל ב-2010, כשחזון האחדות האירופית היה בתפארתו, הוא טען באוזניי: "לי בכלל לא אכפת שאנגליה משתנה. לא אכפת לי שבשעה ארבע לא שותים תה, או אם ברחוב יש כנסיה או מסגד. מבחינתי זה היינו הך". גם אם סטנלדי עצמו יחזור היום על המניפסט הזה, ברור שרוב הבריטים והאירופים כבר מזמן לא שם. כשם שאי אפשר להנדס את הגנום האנושי, כך אי אפשר לפרמט את הלאומיות מלב בני האדם. אירופה אינה אמריקה ולעולם לא תהיה.
זוהי התנועה שהדני מזהה בגילו הצעיר, ואתו כנראה רוב היבשת. מוסדות האיחוד האירופי אמנם קיימים ואפילו עולים הון עתק, אבל אחדות אין. ככל שמנהיגי אירופה מתכנסים ליותר פסגות משותפות, כמו ועידת נאט"ו שממנה אני שב (במימון נאט"ו, גילוי נאות), כך הם מסכימים ביניהם פחות.
הם לא מסכימים על מדיניות ההגירה ולא על הזהות הלאומית, לא על תקציבי הביטחון ולא על היחס לטראמפ, לא על המעבר החופשי בין המדינות וגם לא על היחס לישראל. לאיחוד אין מדיניות חוץ מוסכמת, והאמת היא שאפילו החלטות שכאילו התקבלו פה אחד – כללי האיחוד מחייבים הסכמה כללית של כל החברות על כל החלטה – ממוסמסות בידי מי שלא רוצה לבצע. איחוד ארופיקטיבי.
אם כך, תשאלו, כיצד החבילה הזו עדיין לא התפרקה. התשובה האחת היא שגם אנחנו למשל, יודעים למשוך את העגלה ביחד למרות מחלוקות פנימיות קשות. אבל יש הסבר נוסף, הרבה פחות סימפטי, ושמו ממלכת צביעות. האיחוד האירופי חי וקיים כי ראשיו פשוט מתעלמים, מטייחים, עוצמים עיניים או סתם עושים עצמם כמי שאינם מבינים מה באמת מתרחש. על דימום כבד הם מדביקים פלסטר ועל חתך עמוק מורחים שכבת פודרה, וכך מתפעלים את העסק.
אין מדיניות חוץ מוסכמת. אנגלה מרקל ועמנואל מקרון בבריסל // צילום: AP
והמציאות מה איתה?
ובכן, זהו החלק מפחיד בסיפור. כי בשלב מסוים המסתמים שהאיחוד חוסם באמצעותם את רחשי לב העמים לא יוכלו לעמוד בעומס. השדים הרדומים יתעוררו ואז, הו אז, כל האפשרויות על השולחן. ההיסטוריה של היבשת מכירה כידוע קטסטרופות מחרידות שהלאומיות הייתה להן מצע גידול פורה ופרוע. כך שעם כל החיבה לחלק מהתהליכים, לנו, למודי ניסיון מר, כדאי לרשום בצד הערת אזהרה. לא ששואה שניה בדרך. ממילא כמעט ולא נותרו באירופה יהודים, ואלה שעדיין פה מוזמנים לעלות בדחיפות על המטוס.
הנקודה היא שהאירופים לא יוותרו על זהותם ואדמתם. למעט מקרים נדירים, אף אדם ואף אומה, אינם עושים זאת. כך שההתפרצות, תהא צורתה אשר תהא, היא רק שאלה של זמן. תשאלו את הדני הצעיר. הדור המפוכח שלו הוא זה שיקבע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו