אם אתם לא חובבי מונדיאל, וזה מוזר אבל מובן כשלעצמו, ואם צפיתם כבר ברוב הדברים שעלו לאחרונה בנטפליקס, הניסיון לאתר משהו ראוי לצפות בו בטלוויזיה בימים אלה הוא משימה לא קלה. נכון, "כמה רחוק" היא מסוג האירועים הטלוויזיוניים שיכולים להעיד כמה רחוק יכולה ללכת הטיפשות האנושית (והיד עוד נטויה), אבל הבשורה יכולה להגיע עבורכם אולי משתי סדרות שהצטרפו למעגל הטלוויזיוני שלנו בעת האחרונה.
• הכי גאווה: המורה לפרובוקציה מאוהבת
"פוזה", שעלתה בלוויין ממש השבוע, מביאה את הדבר הכי צבעוני שבוקע מהטלוויזיה שלכם אחרי האוהדים של קולומביה ומקסיקו. זו סדרה צעקנית: בצבעים שלה, בפסקול שלה, ואפילו בטקסטים שנאמרים על ידי השחקנים שלה בקולי קולות ויוצאים מגרונם בקול צעקה. ראיין מרפי, היוצר של הסדרה, ידוע בעובדה שהוא לא משאיר שום דבר לסאבטקסט אלא יורה הכל בפנים - מ"ניפ/טאק" ז"ל ועד "Glee"לצורך העניין, למרות שהיו ויש עוד הרבה תחנות בדרך של היוצר עם הרזומה הכל כך עמוס הזה.
הדבר הכי צבעוני בטלוויזיה. "פוזה" // צילום: באדיבות yes
הפעם הוא חוזר לניו יורק של שנות ה-80 העליזות של המאה הקודמת. טיימס סקוור היה מקום בעייתי למדי, הרחק מהדיסני וורלד שהוא כיום, והמתירנות הרימה את ראשה. חיי הלילה הפכו את ניו יורק למה שהיא: העשירים הלבנים מהמגדלים הגבוהים התערבבו עם אנשי הביבים ונתנו דרור לפנטזיות שלהם.
לכאורה הסדרה אמורה לפנות לכל מי שאהב את היצירות של מרפי, שנוטה לשים בעבודתו דגש על הקהילה הגאה. רק שהפעם, חוץ מהשואו הטלוויזיוני, לא מסתתרת שום אמירה. הפרקים הארוכים ממתינים להמריא, אבל נשארים רק בתחושת הכיפיות שלא באמת מחזיקה מים, למעט רגעי חסד קטנים שלא חייבים לכלול את כל רעשי הרקע מסביב. עם כל כך הרבה השקעה ועם כל כך הרבה ציפיות, הסדרה מרבה לפספס, אבל ההימור הוא שהיא תצליח לצבור לה קהל נאמן שעדיין מתרגש מסוג כזה של טלוויזיה.
האחות הבוגרת של "הגשר"
הבון-בון הנסתר מגיע דווקא מכיוון נטפליקס, אלא מה. במקביל לכך שהטמפרטורה צומחת ל-40 מעלות, מרצ'לה היא האחות הבוגרת והמותחת אף יותר של "הגשר". אם אהבתם את הגרסה הסקנדינבית המקורית של המאסטרפיס, אנא הישארו עמנו. אם לא, נדמה שסיימתם לקרוא את הביקורת.
וואו, לא ממש ברור איך הדבר הזה חמק מתחת לרדאר של חובבי הטלוויזיה. דרמה בלשית מצוינת, שחקנית אדירה בתפקיד הראשי. זה לא הבינג' שלכם לסוף השבוע, זה הבינג' שלכם להערב.
שחקנית אדירה בתפקיד הראשי. "מרצ'לה" // צילום מסך
נכון, על הנייר התסריט מוכר למדי: בלשית משטרה שחווה טרגדיה אישית ומערבת את העבודה שלה עם החיים האישים, ונוסף על כך, היא גם סובלת מאובדן זיכרון, להשלמת החגיגה. ראינו את זה ושמענו על זה.
אבל רגע, המשחק הכביר של אנה פריאל שמשלבת בתוכה את כל הסדרה כולה: מצד אחד הקור הסקנדינבי עד כדי אדישות, שמזכיר את "הגשר" (מדובר באותו יוצר), ומצד שני דרמה בלשית אנגלית קלאסית שמתרחשת ברקע אפרורי.
רק השילוב הזה משך לצלילה לתוך שתי העונות, ואכן הוכיח את עצמו. נכון, יש תחושה שהעלילה מתפצלת לכל כך הרבה עלילות משנה עד שאפשר לאבד לרגע את הפוקוס. אבל זה שווה את זה, באמת. כי מדובר בסוג הסדרות המפתיעות הללו, שלאט-לאט תגלו שבעצם כולם רואים אותן ואתם חשבתם שאתם היחידים.
"מרצ'לה", נטפליקס
"פוזה", yes VOD
• אילת מציגה: כך נתמודד על אירוח האירוויזיון
• הירידה לצורך עלייה של ביונסה
• סטטיק ובן-אל בהופעה: פסטיגל בלי עלילה
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו