על ספות העץ העתיקות בביתו שבמרכז תל אביב, טופול לא נראה גדול גוף וכבד כמו ב"סאלח שבתי". הוא משוחרר, אנרגטי, מתהלך ברגליים יחפות על הפרקט דמוי העץ, רחוק מרחק עשרות שנים מהדמות המיתולוגית שנקשרה בשמו. הראשונה, זאת אומרת. שהרי אחרי סאלח בא טוביה. "שמע סיפור", הוא פותח בקולו הרם והברור, שאי אפשר לטעות בו לרגע. "כש'סאלח שבתי' רץ שנה בניו יורק, הפקידה של המפיק האמריקני שהתחיל להרים את המחזמר 'כנר על הגג' אמרה לו: 'תגיד, אולי נביא את הזקן מתל אביב-' שלחו לי טלגרמה, ואיזה סוכן מסוכנות חשובה בא לקבל אותי בשדה התעופה בלונדון. הוא הסתכל עלי ואמר: 'אתה? בן כמה אתה-' עניתי, '31'. הוא אמר לי: 'פה כתוב שאתה שיחקת בסאלה', ואני תיקנתי, 'כן, בסאלח'. 'כנראה נפלה טעות', הוא אמר, 'חשבתי שאתה בן חמישים-שישים, כמו בסרט'. "נכנסנו לאולם התיאטרון הגדול בלונדון. הוא הוביל אותי שם בחיל וברעדה. כל סוללת הבוחנים שלי לתפקיד ישבה שם. באנגלית רועדת הוא אמר להם: 'תסלחו לי, מיסטר טופול כאן. כאילו, אל תאשימו אותי, הוא טוען שהוא טופול". "מבחינה לאומית אני ימני" מיסטר טופול כאן עכשיו. שזוף, שערו מוקפד, והחיוך עדיין כובש כתמיד. לא הייתם נותנים לו 77. לא מזמן, בימים שחגג את יום ההולדת, נפרד מחיים חפר. פרידה עצובה, מפוכחת, טעונה ברגשות ובזיכרונות מעשורים של עבודה משותפת. "באופן מוזר יצא לי לראות את חיים לא מעט בשנה האחרונה", מספר טופול. "הלכתי אליו לבית החולים, פעם בכוונה, פעם לא התכוונתי ללכת אליו אבל הגעתי לשם. יומיים לפני שהוא נפטר היינו אצלו, חיים גורי ואני. אני חושב שאנחנו היינו האחרונים, אבל הוא כבר לא היה יכול לדבר איתנו. הוא היה מחובר לגמרי לצינורות ומנותק לגמרי מהעולם. הוא פתח את העין, אנחנו לא יודעים אם הוא ראה אותנו או לא". בין חפר לטופול השתרע הפרש של תשע שנים. "זה היה המון. אני גייסתי אותו למילואים של להקת הנח"ל כשהייתי בן 19, מפקד הלהקה, והוא בן 28. לא היתה בינינו חברות, רק יחסי עבודה. הערכתי אותו מאוד מקצועית. אני אוהב מאוד את השירים שלו". למה לא היתה חברות- "כי הוא היה מבוגר ממני. היו לי חברים אחרים". כבוד הדדי היה- "לא יודע אם לו היה כבוד אלי, אני לא יכול לדבר בשמו. לי היה כבוד אליו". הפריעו לך האמירות הפוליטיות שלו? הוא הרי היה תמיד איש שמאל מובהק, ואתה בעל דעות ימניות. "אני לא חושב שהתייחסתי לזה. מבחינה לאומית אני ימני, מבחינה חברתית ממש לא. אף פעם לא הלכתי להפגנות כאלה ואחרות, אני איש פרטי לחלוטין. הוא ידע את דעותיי ואני את דעותיו. הוא כתב מקאמות, שדרך אגב אף פעם לא קראתי. פשוט לא עניין אותי. אני צריך לומר לך, אני גם לא חובב אלכוהול, אז לא יצא לי לשתות איתו. הייתי הרבה יותר קרוב לדן בן אמוץ מאשר לחפר. "יום אחד דן בן אמוץ צילצל אלי ללונדון. הוא כבר היה מנודה פה בכל מיני דברים. הוא אמר לי, 'חיים, אני פה. אני לא בטוח שאתה רוצה לראות אותי'. אמרתי לו: 'למה לא-' הוא אמר: 'אתה שייך לקבוצה אחרת'. אמרתי לו: 'אני לא שייך לשום קבוצה אחרת. אתם עושים קבוצות, אני אינדיבידואליסט'". איפה אתה וחפר הייתם נפגשים? "במשך שנים הייתי שותף של פשנל, גם כשהוא היה עם הגששים. חפר היה בן בית במשרד, היינו מתראים שם הרבה. אני זוכר שהוא קיבל את פרס ישראל ב-1983 בתקופת שלטון הליכוד, זה היה מוזר שהוא לא קיבל את הפרס בשלטון הקודם אלא עכשיו, דווקא בשלטון החדש". אתה לא קיבלת פרס ישראל. "זה ממש לא חסר לי. יש אנשים שמגיע להם הרבה יותר. אני לדוגמה חשבתי שלאריק לביא ז"ל הגיע, והוא לא קיבל. יש פה הרבה אנשים שמגיע להם, הם עושים יותר. אני לא עושה דברים בשביל לקבל פרס". לא מעט אנשים בחייו הלכו ממנו, והוא מתגעגע אליהם. יוסי בנאי, למשל. אפרים קישון. פשנל (אברהם דשא). מוטי הוד, שהיה מפקד חיל האוויר. רחבעם זאבי. ושני חברי הילדות והנפש, שגדלו איתו בפלורנטין, דובל'ה גוטסמן, שהיה נשיא מוזיאון ישראל, ויבי (המשורר והעיתונאי יונה בן יהודה). "אלה אנשים שחייתי איתם, זו לא היתה רק עבודה אלא גם נפש. דובל'ה, שנפטר לפני שנה וחצי, חסר לי כל יום. הייתי עצוב מאוד כשהוא הלך מאיתנו. עם גנדי התחברתי כשהייתי סמל בלהקת הנח"ל, והוא סגן-אלוף. הוא אהב מאוד את הלהקה, אהב לשיר, אהב שירי מולדת, הבין את הצורך של חיילים בבידור ובשירה. היתה בינינו קירבה אדירה על רקע אהבת ארץ ישראל, שירה, ספרים. הוא היה מגיע אלי ללונדון, היה תולעת ספרים. אז היינו הולכים יחד לספריות שם וזוחלים במחסני ספרים למצוא כל מיני ספרים. הוא יצר ספרייה שלמה של 30 ספרים על חקירת ארץ ישראל ונתן לי לצייר פורטרטים שם". הוא קם. מראה לי רישומים שעשה, של הנשיא שמעון פרס ושל משה דיין. הדיוק מדהים. אגב חברים קרובים, חסר לך הקשר עם אורי זוהר? "אנחנו בקשר. מדי פעם נפגשים, לצערי יותר בהלוויות, אבל אני מגיע אליו לפעמים לירושלים, לומד אצלו תלמוד. אנחנו מדברים, צוחקים. הוא לא איבד את חוש ההומור שלו. נכון שכבר אין בדיחות עם גסויות, אבל יש דברים מצחיקים. גם את פופיק ארנון אני פוגש בירושלים. "אורי ואני היינו הרבה מאוד שנים יחד. גם שותפים, גם שיחקנו יחד, חברות יפה. אבא שלי ואבא של אורי היו מסתובבים באולם מוגרבי, שם הופענו, ובודקים אם כל הכיסאות מלאים, אם צוחקים מהבדיחות שלנו. הם כל הזמן הסתובבו בקהל וחיכו שיגידו להם: 'הבנים שלכם מוכשרים מאוד'". הצטערת שהוא חזר בתשובה? "לא, אני מכבד אותו ואת הבחירה שלו. הוא התקשר אלי ממש כשהיה בהתחלה. השביע אותי שלא אצחק, שאקח אותו ברצינות, כי הוא לובש ציצית. אמרתי לו: 'אורי, אני הייתי שם. למדתי בתחכמוני, חבשתי בארט לראשי, הייתי בצופים הדתיים. אתה כבר השתחררת מהרבה דברים - היית מהאזרחים תומכי אשכול, היית מתומכי רבין, ולאה רבין שיחררה אותך עם חשבון הדולרים, היתה לך אמונה כזאת ואמונה אחרת במנהיגים. תזכור: מזה אף אחד לא ישחרר אותך. זה רץ כבר 3,000 שנה". כבר שלוש שנים טופול לא על הבמות. הוא קרע גיד במסע האחרון של "כנר על הגג" בארה"ב והושבת ממשחק פעיל. את רוב זמנו ומרצו - והם רבים - הוא משקיע בכפר הנופש נהר הירדן, שהקים לטובת ילדים ונוער החולים במחלות חשוכות מרפא, גנטיות או כרוניות. "הכפר הזה חשוב לי מאוד. יותר מכל ההצגות והסרטים. גייסנו למענו 100 מיליון שקלים, והילדים באים אלינו במחזורים, לשבוע שבו הם מקבלים את כל הטוב שאנחנו יכולים להעניק להם. אני משתדל להגיע לשם פעמיים בשבוע. לפעמים אני מתחיל לבכות. אני כזה, רגשן. לא נעים לי לעשות את זה ליד הילדים, אז אני בורח מהם הצידה. אנחנו מדברים על ילדים עם שיתוק מוחין, ילדים שסובלים ממחלות שלא שמעת עליהן ולא תשמע. זה לא קל רגשית, אבל אני רואה בזה עבודת קודש". בקרוב, הוא אומר, ישוב לבמות ולקולנוע. הוא לא יכול בלי. "יש לי הצעה לעשות סרט, הצעה לסידרה באנגליה, ויש לי הצעה לעשות את 'כנר על הגג' בעולם. זה מרגש שבכל פעם מחדש רוצים את 'כנר על הגג'. עד היום שיחקתי בהצגה הזאת 3,500 פעמים. בתחילת השנה הבאה אני אשתתף בהפקה בניו יורק, בלוס אנג'לס ובשיקגו. יש לי גם הצעה מהשייקספיר קומפני לעשות איתם הצגות בלונדון". לא קשה להתחיל מחדש את כל המחויבות הזאת בגיל 77? שינון טקסטים, הופעות כל ערב- "אני מקווה שלא. אני גם עובד בסין, עם ארגון שדואג לאוכלוסייה הבוגרת וקשור לארגון הבריאות העולמי. השנה הייתי שם כבר חמש פעמים". נו, אין רגע דל. "כן, תודה לאל", הוא נושא את מבטו למעלה, בתנועה שתחזור על עצמה שוב ושוב במהלך הראיון. בכל זאת, שורשים דתיים. את הבוקר שלו מתחיל טופול בצעדה של חמישה קילומטרים בחוף פרישמן עם גליה אשתו ("היא תמיד פורשת באמצע"), שצמודה אליו כבר 58 שנה בזוגיות מעוררת קנאה. אחר כך הוא נכנס לים, שוחה כמה קילומטרים וחוזר הביתה, לקומה השלישית המטופחת בבניין שמור היטב בן ארבע קומות, השייך כולו למשפחתו. הבית שלו מזמין וחם ומעוצב בטוב טעם, אבל הוא לא אוהב לדבר על זה. "אני מפחד מהגנבים", הוא צוחק. "אתה רואה את המזנון הזה שם? קניתי אותו ב-30 לירות שטרלינג בשוק בלונדון. אתה רואה את ארון העץ היפה הזה? קניתי אותו במכירה פומבית ב-13 ליש"ט. הסלון שאתה יושב עליו - מסגרות העץ מארה"ב, והריפוד מהעיר העתיקה. עשה אותו רפד מקומי". אבל טופול אומר שהוא יודע להעריך לאן הגיע ולא שוכח לרגע מאין התחיל. "אני נולדתי בשכונת פלורנטין, בשנת 1935. היינו עניים. אבא שלי, יעקב, היה טייח. אמא שלי, רלה, היתה תופרת. גרנו חמישה אנשים בחדר - הוריי, אני ושתי האחיות שלי. 16 מטר מרובע. בדירה שלנו היה עוד חדר, ושם גרה משפחה אחרת. המטבח היה משותף, השירותים היו משותפים, אפילו האמבטיה. אז אני יודע בדיוק מה זה שאין. תמכתי במחאה החברתית, אבל לא תמכתי באלה שבאו לרכוב עליה. זה בכלל לא עניין של מעמד הביניים, זה הזקנים שאין להם מה לאכול, וזה מקומם אותי. זה כואב לי מאוד". לחלוחית עולה בעיניו, והוא עוצר את שטף הדיבור. "את אבא שלי אהבתי יותר מכל. היה תענוג לנשום אותו, את ריח הסיד שלו, אתה יודע, נקי כזה. הוא היה שר לנו המון, אהב אותנו אהבת נפש, והיה לו חוש הומור בלתי רגיל. "יום אחד הלכתי, בתור ילד קטן, לראות תחרות בוקס ליד הבית. אמא הכינה לי כריך. כלומר, שתי פרוסות עם חביתה. זה היה המון בשבילנו. לא רציתי שיראו אותי עם הפרוסות, אז אכלתי רק את החביתה, ואת שתי הפרוסות זרקתי ליד קיר של אחד הבתים. אבא ראה את זה. הוא לקח את הפרוסות ושם אותן בבית השימוש בבית שלנו. הוא קרא לי. שאל אותי, 'אתה גמרת לאכול את הסנדוויץ'? אתה יודע מה זה ילד שלא אכל? זה כמו ילד שמתאבד. זה שתי פרוסות לחם!' הוא נתן לי סטירה. זה כאב לי אבל בפנים ידעתי שהוא דואג לי, שאני חשוב לו, שהוא רוצה שאני אבין את המשמעות של שתי פרוסות לחם שאבדו לי". מורה מחליף בכיתה ג' בבית הספר "תחכמוני" בתל אביב הוקפץ טופול מכיתה ב' לכיתה ג'. כשהמורים שמעו אותו מספר לילדים בהפסקות את סיפורי שלום עליכם, הם הפכו אותו למורה מחליף. "בכל פעם שהיה חסר מורה בכיתה ה' או ו' היו שולחים אותי לשם, לספר לילדים הגדולים את סיפורי שלום עליכם". מאוחר יותר הלך להכשרה בקבוצת גבע, וב-1953 התגייס לנח"ל. בתום קורס מ"כים זיהה קצין החינוך של החיל את הכישרון הצעיר, והוא הועבר ללהקת הנח"ל. מפקד הלהקה היה יוסי בנאי, ובין חבריה היו אורי זוהר, גבי עמרני, דרורה חבקין, נחמה הנדל, יונה עטרי, שמעון ישראלי, עודד קוטלר ואחרים. גם גליה פינקלשטיין, שהפכה לאחר זמן קצר לאשתו. לאחר שחרורו הקים טופול, עם אורי זוהר, גבי עמרני ואחרים, את להקת "בצל ירוק". הוא היה בין מקימי תיאטרון חיפה ("זה היה מפנה גדול בחיי"), שם שיחק ב"מעגל הגיר הקווקזי" (לצד זהרירה חריפאי), ב"אילוף הסוררת" ועוד. אבל "סאלח שבתי" של אפרים קישון, שיצא למסכים ב-1964, כשטופול בן 29 בלבד, הזניק אותו למודעות הציבורית. "זאת היתה הפתעה אדירה. אמצע שנות ה-60, מדינה של 2 מיליון תושבים, ומתוכם מיליון וחצי הולכים לראות את הסרט. הביקורות בעיתונים לא היו טובות, אבל הקהל אהב את זה. לא יכולתי לעבור ברחוב בלי לשמוע את השיר 'טוב למשיח טוב'. קיבלנו הזמנה לפסטיבל סרטים בסן פרנסיסקו. שוס אדיר. אני קיבלתי שם את פרס השחקן הטוב ביותר, וקישון את פרס התסריטאי הטוב ביותר. "אני יושב שם עם קישון בחדר שלנו, ואומרים לנו שהלימוזינה מחכה לנו בחוץ. פתאום הבנו שאנחנו הזוכים, שבלעדינו אין טקס. התכופפתי לשרוך את הנעליים ולא יכולתי להתיישר מרוב התרגשות. קישון אמר לי במבטא הזה שלו - 'מה יש לך-' אמרתי לו: 'אני תפוס. נתפס לי הגב'. הוא הביט בי ואמר: 'נו, חיימק'ה, תחשוב שעומר, הילד שלך הנחמד, סגר עכשיו את הדלת והאצבע נתפסה לו בדלת'. התיישרתי בתוך רגע. 'אני יודע שאתה מתרגש', הוא אמר לי, 'אבל תיכנס לפרופורציות'". במקרה של טופול זה באמת היה עניין של פרופורציות, כי מה שבא אחר כך היה גדול עוד יותר. כעבור כמה שנים הוא החל להופיע על במות לונדון וברודוויי בתפקיד טוביה החולב ב"כנר על הגג". ההצגה הזאת הקנתה לו תהילה עולמית והפכה אותו לשחקן הישראלי עם הקריירה הבינלאומית המוצלחת ביותר עד היום. "זה רץ בלונדון ארבע שנים וחצי, אבל לאבא שלי היה קשה עם זה. הוא היה במחתרת בארץ ישראל, ובשבילו האנגלים היו כמעט כמו גרמנים. לקח לא מעט זמן עד ששיכנעתי אותו לבוא לראות אותי מופיע בלונדון ב-1967". היתה לך קריירה מדהימה בחו"ל, אבל בתיאטראות כאן לא חיבקו אותך. "קשה לי לדבר בשמם. הייתי שמח להשתתף גם כאן, עשיתי קצת מאמצים שזה יקרה, אבל לא קיבלו אותם". הבימה, הקאמרי- "כולם. אני לא מאשים. אני לא מכחיש שהייתי שמח לעשות עוד עשרה תפקידים בישראל במשך השנים. אבל זה המצב, יש להם את השיגרה שלהם. מאז תיאטרון חיפה בשנות ה-60, אני לא עובד קבוע. לא שייך לשום להקה, מבחירה. זכיתי לעבוד בחו"ל עם להקות יוצאות מהכלל. בארץ עבדתי עם תיאטרון גשר, עשיתי שם את 'השטן ממוסקבה', וב-1997 עשיתי את 'כנר על הגג' בהיכל התרבות ובמרכז הקונגרסים בחיפה. גם בקאמרי הציעו לי לעשות את 'כנר על הגג'". ואתה העדפת לעשות את זה בחו"ל. "כן. לא היה פיתוי בשבילי לעבוד כאן, גם כלכלית וגם מקצועית. אתה לא יכול להשוות בכלל. בחו"ל אני עושה שמונה הצגות בשבוע, יותר מ-35 הצגות בחודש, 400 הצגות בשנה. ככה עובדים בחו"ל. פה זה שש הצגות בחודש". אבל היית מקבל את החיבוק, את האהבה הגדולה של הקהל הישראלי. "קיבלתי את החיבוק מהקהל הישראלי. עשינו 90-80 הצגות במהירות". חשוב לך לסיים כאן את הקריירה- "לא". אתה הולך להצגות- "יש לנו הרבה תיאטראות, וזה טוב. יש המון פרינג', אנשים שרוצים להביע ומשתפים את הקהל בחוויות שונות, וזאת התפתחות יפה. יש כאן רמה טובה מאוד. אני הולך להצגות כאן, לא לסרטים. לא נעים לי להגיד אבל אני מקבל מראש את כל הסרטים מהאקדמיה האמריקנית, שבה אני חבר". אלה סרטים זרים. מה עם הקולנוע הישראלי- "אני מקבל מהילדים, הם מביאים את הסרטים הביתה. יש לנו קולנוע מצוין". למוסיקה מזרחית אתה מתחבר- "אם השירים טובים, אני מתחבר. אני מכיר את השמות הרגילים, לא את כולם. בבית שלי אני שם מוסיקה קלאסית. מוסיקה מזרחית יש בטלוויזיה. זה עניין של מה אני רוצה לעשות עכשיו, לאן אני רוצה להפנות את תשומת הלב שלי". אתה רואה טלוויזיה? רואה תוכניות ריאליטי- "אני מציץ. לא נהנה מזה. אני יודע שהתוכניות האלה קיימות בכל העולם, לא רק פה". "כוכב נולד"? "רואה. אני חושב שהם עושים את זה טוב. הציעו לי בכמה מהתוכניות האלה להיות שופט. גם ב'כוכב נולד'". וסירבת. "בכל חוזה שיש לי, בגלל תפקידי בכוח, יש לי זכות לאשר שחקנים. בחנתי הרבה מאוד שחקנים במהלך הקריירה. בכל פעם שאני צריך להגיד לשחקן 'לא', אני רוצה למות. אני יודע כמה זה מאכזב וכואב. יש להם חלום, ובום, הוא מתנפץ. כשאני נאלץ לעשות את זה, אני מחפש אלף דרכים לצאת מזה. אומר להם: 'אתה נהדר, אבל אני חושש שזה לא מתאים', בתוכניות בטלוויזיה אין זמן. הבמאי, נניח ב'כוכב נולד', אומר לך באוזניות: 'נו, נו, תגיד לו'. זה לא מתאים לי". הנכדים שלך בטח אוהבים את התוכניות האלה. "אני לא חושב שמישהו מהם אוהב. עוד לא קרה שראיתי אותם מסתכלים בזה. יכול להיות שהם מקליטים. תראה, בשבילי - תיאטרון או קולנוע זה אמנות. אתה לוקח ועושה בשעה וחצי סיפור שמתפשט על פני 50 שנה. את כל הזב?-ל-ה - 'מה נשמע', 'איך אתה מרגיש היום', 'מה כואב לך', 'אכלת כבר', 'לא אכלת', 'אתה רוצה לאכול את זה', 'יאללה, אתה מעצבן אותי היום' - מנפים. ופתאום פה, מאכילים אותך בהכי יום-יום שיש. זה בזבוז זמן בשבילי. למי שיש זמן, שיסתכל. אני מעדיף לקרוא ספר, לשמוע שיר, לקרוא שיר, לשמוע מוסיקה קלאסית". מה דעתך בכלל על כל תופעת הסלבס? על זה שכל שחקן מתחיל עובד יותר בהשקות מאשר בסרטים ובהצגות- "אם זה הנוהל עכשיו, שיתנהלו כך. הם מחפשים להידמות למישהו אחר ולמכור לאנשים חלומות, זה בסדר. אחד למאה באמת עושה את זה. לנו לא היה מושג מה זה יחסי ציבור, מה זה סוכן בכלל. לא היה זמן לאירועים, אנחנו עבדנו. אבל צריך להיות הגונים: גם בתקופה שלנו כל מיני נערים ונערות, שהגיחו לשעה בעולם הקולנוע, קיבלו שערים וחשיפה בעיתון". הולך למועדוני לילה גליה מתעוררת משנת הצהריים שלה. עוד מעט ייצאו לראות הצגה בעיר. טופול ניגש אליה, שם את ידיו על פניה ומלטף אותה. "אח, גליה, גליה שלי". הוא לא משחק עכשיו. "גליה תמיד היתה אשת חיי, חברת הנפש הגדולה שלי. את כל צפונות ליבי אני מספר לה. די במבט שלי, והיא כבר יודעת איפה אני נמצא, באיזה מצב רוח. ביום הראשון שראיתי אותה בלהקת הנח"ל התאהבתי בה. חיזרתי אחריה ארבעה ימים. לא היו אז פרחים, הכל היה במבטים. ישבנו ממש כאן, בספסל ליד קופת חולים, והשכנה מלמעלה היתה מציצה. קצת התנשקנו, והכרזנו על חברות. אבא שלה, שהיה ברזלן, בנה עוד ב-1928 את הבניין שאנחנו גרים בו, את שתי הקומות הראשונות. הוא גר פה בהתחלה עם ההורים שלו. "שיחקתי הרבה בחו"ל, אז גליה ואני קבענו כלל: אם הייתי צריך להיות יותר משלושה שבועות מחוץ לישראל, כל המשפחה היתה באה איתי. לקחנו מורה פרטית, עטרה לוי, והיא היתה הולכת לבית הספר של הילדים, תל נורדאו, לוקחת את כל מערכי השיעורים לשבועות הקרובים, ונוסעת איתנו. גליה דאגה שבכל בוקר בשמונה, איפה שלא היינו - לונדון, ספרד, אוסטריה, ארה"ב - הילדים מתחילים ללמוד, כמו בבית ספר. והם לא רק הדביקו את הפערים, הם גם הגדילו. אני ממש גאה בהם". ענת (54), הבת הבכורה, היתה בעבר שחקנית בהבימה. היום היא חיה עם בעלה ושלושת ילדיה בארה"ב, ומשלימה תואר שני בכימיה. עומר (50) למד בעבר בבית הספר של סטיבן שפילברג והיה במאי טלוויזיה בארץ. כיום הוא עוסק ברפואה אלטרנטיבית. גם לו שלושה ילדים. עדי (46) למדה שנים רבות משחק וקולנוע בחו"ל, וחיה כעת עם משפחתה (גם לה שלושה ילדים) בקומה שמתחת לאבא ואמא. אתה נהנה מהנכדים- "מאוד. הם באים לכאן הרבה. אני גם הולך איתם למועדוני לילה". סליחה- "אנחנו הולכים למועדון הבלוק ברחוב סלמה, בתחנה המרכזית החדשה. אני משגיח עליהם, צוחק איתם, זה כיף. ב-1 לפנות בוקר אני וגליה אומרים שלום. הם נשארים שם עד 5-4 בבוקר. אני מרגיש שם מבוגר, וגם מזהים אותי". הם מזמינים אותך לבוא איתם- "לא. אני מזמין אותם".
