ידיה הארוכות של הילה חובקות מאחור את דרור, שיושב בסלון בכיסא הגלגלים שלו. כמה חום ואהבה ניבטים מעיניה לאיש שלה, הפצוע הקשה ביותר ממלחמת לבנון השנייה, ששרד בנס גדול את פציעתו האנושה.
היא מניחה על השולחן הקטן שצמוד אליו משולש פיצה חם שהוציאה זה עתה מהתנור, והוא מנשק אותה ואומר: "איזו מתנה קיבלתי". בעוד שלושה שבועות הם יתחתנו, ודרור עדיין לא נרגע מהרגע שבו הפתיע את הילה והציע לה להיות האישה של חייו, אחרי שנתיים יחד.
"יצאנו ללילה באמצע השבוע במלון יערות הכרמל. התרגשתי מאוד. חנן, המטפל הנפלא שלי, היה איתנו. התכנון היה מדויק מאוד: בדרך ליערות הכרמל עצרנו במצפור ועשינו פיקניק מושלם עם סלסילת פירות ועוגות, קפה ובקבוק שמפניה.
"הכנתי את הטבעת בכיס המעיל. עלינו לנקודה גבוהה יותר במצפור, חנן הוביל אותי בכיסא ואז השאיר אותי ואת הילה לבדנו. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: 'הילה, את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. תרצי להיות אשתי?' ושלפתי את הטבעת. שנינו פרצנו בבכי. בכינו כמו ילדים. זה היה מרגש כל כך".
הילה אומרת שלא היתה לגמרי מופתעת. "כשדרור אמר לי שקיבל במתנה לילה ביערות הכרמל, לא חשדתי בכלום. אבל כשהוא אמר לי, שבוע לפני, 'יו, אנחנו הולכים ליערות הכרמל!' בהתלהבות כזאת, התחלתי לחשוד שהוא מתכנן משהו. כבר היינו במלונות טובים בים המלח ובמקומות אחרים, ולא ראיתי אותו מתלהב ככה.
"בבוקר הוא הביא לי שמלה לבנה. אמרתי לעצמי, הנה זה בא, אבל אני אזרום, לא אראה לו שאני חושדת. כשעלינו לנקודת התצפית ונשארנו לבד, הלב שלי כבר הלם במהירות. לקח לו עוד כמה שניות ארוכות, ואמרתי לעצמי בלב, 'נו, תשאל כבר'. כשזה הגיע, לא יכולתי לעצור את הבכי שלי. הייתי מאושרת כל כך.
"כשהגענו למלון התקשרתי להורים שלי וסיפרתי להם שאני מתחתנת. הם שמחו כל כך. הם אהבו את דרור מהרגע הראשון. אמא שלי לא הפתיעה אותי באהבה אליו. אבא שלי מאוד חרד לי בדרך כלל, והפתיע אותי שהוא לא שאל אותי דבר על הפציעה של דרור ואיך אסתדר עם זה, פשוט קיבל אותו באהבה.
"היו גם טלפונים לחברים ולחברה הכי טובה שלי, עינב, שמתה על דרור וכל כך שמחה בשבילנו. העלינו תמונה לפייסבוק והתפוצצנו מתגובות ומלייקים. היו לנו רגעי אושר גדולים מאוד".
עכשיו הם טרודים בהכנות האחרונות לרגע הגדול בחייהם המשותפים. בעוד שלושה שבועות בדיוק יינשאו בקיבוץ שדות ים.
הילה מחרז (35) נולדה בקיבוץ ניר עוז, ילדת המבחנה השנייה בישראל. בת יחידה לשאול (68) ושושי (65). לאחר נישואיו השניים של אביה, הצטרפו לחייה שלושה אחים, ילדיה של אשתו מנישואיה הראשונים.
דרור קנדלשיין (35) נולד במושב מישר שליד גדרה, בנם הבכור של איציק (64) ומרסל (63), ואח ליואל (33) ורון (25). הוא מתנשא לגובה 1.84 מטרים, וכבר בגיל צעיר הצטיין במגרש הכדורסל המקומי, אפילו היה "מלך השלשות" של האזור. באוגוסט 2006 נפצע בראשו ושכב מחוסר הכרה במשך שבעה חודשים, עד שהתעורר והדהים את הרופאים.
זה סיפור אהבה מפעים, שתחילתו לפני שנתיים באפליקציית היכרויות. דרור הציץ בפרופיל של הילה, אבל לא השאיר הודעה. היא ראתה שהוא הציץ, ומיהרה לקרוא את הפרופיל המאוד חשוף שלו, שבו אינו מסתיר את כיסא הגלגלים שאליו הוא מרותק.
"החלטתי ליצור קשר. משהו בו קסם לי, ואפילו לא ידעתי אז עד כמה. לפני דרור לא נהגתי לעשות את זה. כשמישהו לא השאיר לי הודעה, עברתי הלאה. אבל במקרה הזה היתה כנראה יד האלוהים. משהו בפרופיל שלו, בתמונה שלו בכיסא גלגלים, בסיפור שהוא לא הסתיר שם, תפס אותי. הכנות הזאת. מאוד סקרן אותי ליצור איתו קשר. כתבתי לו: 'איך נכנסת והסתכלת בפרופיל שלי, ולא כתבת לי כלום?' מייד התחלנו להתכתב, ובאותו יום גם דיברנו בטלפון.
"אחרי שבוע באתי אליו הביתה לדייט ראשון. מאוד התרגשתי. הוא פתח לי את הדלת, ומייד ראיתי חתיך הורס יושב מולי בכיסא גלגלים. החיבור היה מיידי. הכנתי לו חביתה וסלט, וראיתי מולי רק את האיש המדהים שהוא. התאהבתי במי שהוא, באישיות הקורנת שלו, ולא הטריד אותי לרגע שהוא יושב בכיסא גלגלים ושיש לו פגיעת ראש.
"במהלך הפגישה הוא פתאום שאל אותי: 'את מתכוונת לתת לי נשיקה?' התנשקנו, והיה מאוד כיף.
"אחרי כמה ימים נפגשנו שוב. הפעם יצאנו למסעדה, וגם שם הרגשתי שיש לנו חיבור מוצלח. הרגשתי שאני מתחברת לאיש מקסים, מצחיק, חם ואוהב, שמאפשר לי להיות אני, בכל תפארתי. משהו שלא הרגשתי מעולם.
"לפני דרור לא היה לי שום קשר זוגי אמיתי. הוא האהבה הראשונה שלי בחיים, חיכיתי לה בערך מהיום שאני זוכרת את עצמי. גרתי הרבה שנים בתל אביב, יצאתי לדייטים עם בחורים, אבל שום דבר לא תפס אותי. יש אנשים עם נכות רגשית הרבה יותר גדולה מהנכות הפיזית של דרור.
"אני חושבת שהגעתי לקשר הזה מוכנה מאוד. הייתי בת 33, אחרי המרמור הזה של רווקה זקנה, וכשאני כבר אוהבת את עצמי ושלמה עם מי שאני. זה תרם הרבה להצלחת הקשר שלנו".
דרור: "היה בינינו קליק מיידי. אני נפרדתי מהחברה הקודמת שלי חמישה חודשים לפני שהכרתי את הילה. אהבתי את התמונה בפרופיל שלה באפליקציה עם כלבה ואופניים וקיבוץ ברקע. זה דיבר אלי - הטבע, החיבור לאדמה. היא קצת הפתיעה אותי כשפנתה אלי, אבל התחברנו מייד.
"גיליתי שהיא מדהימה. חמה, מגוננת, דואגת, אכפתית. נשמה טובה, שמאוד מחכימה אותי. נולדנו באותה שנה, אהבנו בילדותנו את אותן תוכניות טלוויזיה, ואנחנו אוהבים את אותה מוזיקה, שירים של שנות התשעים. שנינו אפילו שיחקנו פעם כדורסל.
"ואתה יודע מתי התאהבתי בה עד מעל הראש? כשיום אחד נקרע לנו צינור השקיה בחצר, והיא הצליחה לתקן אותו. חשבתי לעצמי, נוסף על כל התכונות הנהדרות שלה, גם את זה היא יודעת לעשות?"
• • •
אחרי ארבעה חודשים עברה הילה מתל אביב, שם התגוררה בדירה שכורה, לביתו של דרור שבמושב מישר. "אני זוכרת שהיו חברים שהרימו גבה ושאלו בשביל מה אני צריכה את זה, ואם זה מכיוון שאני נואשת כי עדיין לא מצאתי אהבה. אמרתי להם שאני ממש לא מתפשרת, זה הדבר האמיתי. כשביקשתי אהבה מאלוהים, לא ידעתי עד כמה היא תהיה גדולה.
"היו גם אנשים בעבודה שהסתכלו עלי ושאלו עם העיניים, 'הוא יכול לעשות את זה?...' אז הרגעתי אותם שיש סקס ויש תיאבון בריא, והכל בסדר.
"דרור גם לימד אותי המון דברים. למשל, בגלל הפגיעה שלו לוקח לו לפעמים זמן עד שהוא מדבר. למדתי ממנו לשתוק ולהקשיב. אה, והוא גם אלוף הנשיקות. יש לו תואר שני בנשיקות. בעצם, אולי זה התואר הראשון שלו".
"החלום הגדול שלי הוא להצליח ללכת". דרור בשיקום
לא הכל הלך חלק. הילה היתה צריכה להסתגל לנוכחות המטפלים של דרור, שמספק לו משרד הביטחון ונמצאים בבית כל הזמן, במשמרות, מסייעים לו בנאמנות ושותפים משמעותיים לחייו.
"אני נולדתי בקיבוץ וגדלתי בלינה משותפת בבית ילדים, ואחת הסיבות שעזבתי את הקיבוץ אחרי הצבא היתה הרצון שלי לפרטיות. המסע שלי בתל אביב, שבה גרתי 11 שנה ועבדתי כדיילת קרקע וכבקרית טיסה בארקיע, היה פרטי מאוד. פתאום הייתי צריכה להסתגל לכך שאני חיה עם דרור, אבל שחיים בבית עוד אנשים, שצמודים אליו כל הזמן. אני זוכרת שיצאנו פעם למסעדה, ואחד המלווים המסורים והאהובים שלו, שנמצא איתו כבר תשע שנים, ישב איתנו בשולחן. זה קצת הפריע לי. דיברתי על זה עם דרור ומצאנו את שביל הזהב - שייתן לנו פרטיות, ומצד שני לא יפגע באנשים המיוחדים האלה, שכל כך מסורים לדרור, והוא כל כך אוהב אותם ומחובר אליהם.
"למדתי עד כמה הוא מסור לטיפולים שעוזרים לו בשיקום, ובעיקר עד כמה הוא מכיר תודה למטפלים, והתחברתי אליהם בעצמי. יש לנו גם טיפול פסיכולוגי זוגי. היום אנחנו ממש כמו משפחה אחת גדולה, כולנו יחד".
אתם רבים הרבה?
"לא, אבל יש. בעבר, כשרבנו עלו בי הרהורים אם אני אישה מספיק חזקה בשביל דרור, או שהוא צריך מישהי חזקה יותר שתכיל אותו. אבל אף פעם לא נרתעתי מהמגבלות הפיזיות שלו. להפך, לפעמים אני שוכחת שיש לו פגיעת ראש ושואלת אותו למה הוא לא עושה משהו, ולמה זה לא כך. הוא מצחיק אותי והוא חכם והוא מיוחד, ואני פשוט אוהבת אותו".
בד בבד עם העבודה בארקיע למדה הילה עיסוי רפואי במכללה למקצועות הספורט בתל אביב. לפני שנה עשתה את השינוי בחייה, עזבה את החברה והחלה לעבוד כמעסה בהולמס פלייס ברחובות. "דרור תמך מאוד במהלך שלי ונתן לי הרבה ביטחון. הוא האמין בי, אמר לי שאהיה טובה בזה, וזה חיזק אותי".
• • •
דרור התגייס להנדסה קרבית ביולי 2001. אחרי השחרור עבד שנה בבניין, חסך כסף, וב־2005 יצא לטיול ארוך במזרח. "התחלתי את הטיול בתאילנד עם מי שהיתה אז חברה שלי, המשכתי להודו עם כמה חברים מהמושב, ואחר כך טיילתי עם חבר'ה מירושלים".
במלחמת לבנון השנייה הוא גויס בצו 8 לפלוגת הסיור של גדוד הנדסה קרבית. ב־8 באוגוסט 2006, שישה ימים לפני תום המלחמה, צעד עם חבריו בראש הכוח שפעל בפאתי בינת ג'בייל שבעומק לבנון. אחד החיילים מפלוגה אחרת חשב בטעות שראה דמויות של מחבלים, פתח באש, וכדור אחד פגע בראשו של דרור. הוא חולץ על ידי לוחמי 669, שהבהילו אותו במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה כשהוא מחוסר הכרה.
האנשים שחילצו אותו, כמו גם הפרמדיק והטייס, שומרים איתו על קשר עד היום. "זה היה חילוץ מיוחד מאוד", מספר אחד הלוחמים כשהם פוגשים את דרור והילה בביתם לקראת החתונה. "לא כל חילוץ אני זוכר, אבל את דרור, שנפצע קשה כל כך והיה הכרח להביא אותו במהירות האפשרית לרמב"ם, לא שכחתי אף פעם.
"מדהים אותי לראות איך מפציעה אנושה כזאת הוא הגיע למה שהגיע. זה נס גדול. הנפש שלו חזקה כנראה יותר מהכל".
"הוא היה בסכנת חיים אמיתית", מספר האב איציק, שמאז פציעת בנו לא מש לרגע ממיטתו. "חצי מהרופאים בכלל אמרו לנו שאין מה לעשות במצבו. היו אחרים שנטעו בנו תקוות. אנחנו מעולם לא הרמנו ידיים במלחמה היומיומית שלנו כדי שהוא יחיה ויתעורר".
דרור עבר כמה ניתוחי ראש קשים, אבל נותר מחוסר הכרה. אחרי ארבעה חודשי אשפוז ברמב"ם הוא הועבר לבית לוינשטיין. "לא הסכמנו להשלים עם מצבו", אומר איציק. "עברנו המון רופאים ושמענו המון חוות דעת. עד שהגענו לפרופ' פליקס אומנסקי, שהיה מנהל המחלקה הנוירו־כירורגית בהדסה עין כרם. הוא הציע לעשות לדרור ניתוח להחדרת נקז לראש, כדי לשחרר נוזלים מהמוח אל חלל הבטן.
"התוצאה היתה מדהימה. כבר אחרי 48 שעות ראינו את השינוי. נכנסנו אליו, מרסל ואני, לחדר שלו במחלקת טיפול נמרץ בהדסה. שאלנו אותו אם הוא מזהה אותנו, ודרור מצמץ בעיניו והזיז את הפה. אחרי שבעה חודשים בלי הכרה, חודשים עצובים ומתישים שנראו לנו כמו עשר שנים, שבהם הוא רק נותח ונותח ועבר ממוסד רפואי אחד לאחר, הוא שוב היה איתנו.
"מרסל פרצה בבכי, אני שמרתי על איפוק. הייתי מאושר, אבל ידעתי שהמלחמה הגדולה על החיים של הבן שלי רק מתחילה, ושהדרך עוד ארוכה מאוד".
• • •
דרור, אחד משני הפצועים הקשים ביותר מלבנון השנייה, חזר להכרה והחל את השיקום הארוך, שלא הסתיים גם היום, כמעט 12 שנים אחרי. "הוא היה צריך ללמוד הכל מההתחלה", אומר איציק. "ממש הכל. לדבר, להזיז איברים, כמו תינוק שלומד בכל יום משהו חדש".
"כל שבעת החודשים שבהם הייתי מחוסר הכרה עברו לי כמו שנייה", מספר דרור. "כשהתעוררתי ראיתי מולי רק קירות לבנים. אחרי כמה שבועות של אשפוז בהדסה עברתי למחלקת השיקום בתל השומר, ואז כבר הצלחתי לדקלם את מספר הטלפון של החברה שלי אז".
"במהלך הפגישה הוא פתאום שאל אותי: 'את מתכוונת לתת לי נשיקה?' התנשקנו, והיה מאוד כיף". דרור והילה על יד ביתם // צילום: אפרת אשל
שנתיים שהה דרור במחלקת השיקום. הוא למד להביע את עצמו בעזרת קלינאית תקשורת, עבר טיפולי פיזיותרפיה מתישים וריפוי בעיסוק. "היה לי מאוד קשה שם", הוא אומר. "היו לי כאבים חזקים, והטיפולים שעשו לי היו קשים. בכיתי לא מעט. המזל הענק שלי היה ההורים שלי, החברים והצוות הטיפולי, שלא עזבו אותי לרגע".
היו מחשבות להרים ידיים?
"מעולם לא. היו לילות ששאלתי את אלוהים למה הוא לא לקח אותי ומה עשיתי רע, והייתי בוכה לתוך הכרית. אבל למרות כל הסבל, תמיד היתה בי עקשנות להתקדם ולהשתקם".
ב־1 באפריל 2009, כמעט שלוש שנים אחרי הפציעה, השתחרר דרור הביתה, לבית שצמוד לבית הוריו במושב. כאן הכינו עבורו חדר טיפולים מאובזר היטב עם מיטת טיפולים, הליכון, מקבילים, אופני כושר ועמידון, חדר שינה, סלון, מרפסת מרווחת וחצר. חדר נפרד משמש חדר שינה למטפלים המסורים, שאחד מהם תמיד צמוד אליו.
אני מלווה את דרור מאז נפצע. הדיבור שלו היום ברור מאוד בהשוואה לתחילת הדרך בשיקום. לפני שנתיים וחצי הדהים את כולם כשהצליח להגיע למצב של עמידה, התייצב, תפס את ההליכון בידיים והתחיל להזיז את הרגליים.
"עשיתי צעד אחד קדימה, ועוד צעד קטנטן ברגל השנייה, וכל הזמן שאפתי ונשפתי מלוא הריאות. כולם סביבי בכו, אבא שלי ואמא שלי והמטפלים שלי, שלא ויתרו עלי לרגע ולא ויתרו לי לרגע. אתה יודע מה זה היה לעשות את הצעדים האלה, אחרי תשע שנים שאני בכיסא גלגלים ומתעצבן מזה יום־יום?"
במאמץ אדיר הוא התקדם לאט, מטר אחר מטר, עד שהלך את כל המסדרון הארוך שבביתו. אחר כך עשה את הדרך חזרה. 20 מטרים של נחישות הרואית. היום, יד שמאל שלו מתפקדת. יד ימין ושתי הרגליים לא. הוא למד לכתוב ולתפעל את הטלפון הנייד ביד שמאל.
יש לו סדר יום עמוס שמורכב מעבודה חלקית ומהרבה טיפולים. פעמיים בשבוע הוא עובד במחלקה הכלכלית של "טבע" בשוהם, בהכנת מצגות גרפיות. פעמיים בשבוע הוא עובר טיפולים פיזיותרפיים בבית על ידי רביב, הפיזיותרפיסט המסור. פעמיים נוספות הוא עושה פילאטיס, חדר כושר, שחייה בבריכה טיפולית, ועוד.
"החלום הגדול שלי הוא להצליח ללכת. אני עקשן, לא מוכן לוותר על זה. מאז היום שבו צעדתי בבית היתה לי קצת נסיגה, כי שברתי אצבע ולא יכולתי לדרוך על הרגל, וזה עצר אותי. לא עשיתי פעילות ולא הזזתי את הגוף, הייתי ממש שק כזה, וזה תסכל אותי מאוד. יש לי לפעמים ימים כאלה, שמאוד קשה לי ואין לי מצב רוח לעבור את כל הטיפולים הקשים. אבל למזלי, יש לי את הילה, את אבא ואמא, את האחים שלי, ואת המטפלים, וכולם חושבים כל הזמן קדימה, איך אני יכול להתקדם".
לפני שלושה שבועות חווה דרור התרגשות גדולה, כשהצליח לצעוד בעזרת מכשיר מיוחד, Rewalk, שאותו קיבל לניסיון. "זה מין רובוט כזה שמולבש לך על הגוף, ושבעזרתו אתה יכול ללכת. הייתי ממש בעננים מזה, לא חשבתי שאצליח".
האב איציק: "החליפה הזאת, שאתה נכנס אליה ויכול להפעיל אותה דרך שעון שמולבש על היד, יכולה לעשות מהפכה בריאותית בחיים של דרור. מספיק שהוא ילך עם זה שעה ביום, במקום לשבת בכיסא הגלגלים, ומצבו הגופני ישתפר מאוד. אבל יש כאן עבודה ואימון של שנה על המכשיר, ומי יאמן אותו על זה? אין הרבה מכשירים כאלה בארץ. הוא גם עולה 80 אלף דולר. בקיצור, זה סיפור מורכב".
• • •
דרור והילה יושבים במרפסת שבחצר הבית. הערב כבר ירד על המושב, והילה אומרת לדרור שמחר הוא חייב ללכת לשחות בבריכה, "מזמן לא שחית". דרור מביט בה במבט אוהב. "היא לא מפסיקה לדאוג לי", הוא מחייך.
בחתונה תלבש הילה שמלה שעיצבה אחותה, בר אבידן. דרור ישבור את הכוס בעזרת היד.
איציק מספר שצלצל למנהלת השיקום בתל השומר וסיפר לה שבנו מתחתן. "היא היתה המומה. מי שראה בזמנו איך הוא התחיל את השיקום, מאפס ממש, ואיך הוא היום, המום מהנס הגדול הזה".
גם על ילדים הם הספיקו לחשוב. "ברור שזה לא הולך להיות קל", אומר דרור, "אבל כמו שנלחמתי עד עכשיו על השיקום שלי, כך אלחם על גידול הילדים שלי. אתן להם המון חום ואהבה, ואני מקווה שהם יקבלו השראה מהדרך שעשיתי מאז שנפצעתי. גם במצבי הקשה לא הפסקתי מעולם לחפש את האושר שלי, והנה הוא הגיע, ואני בטוח שהילה תהיה אמא מדהימה לילדים שלנו".
הילה מביטה בו ועיניה מצטעפות. "הוא מדהים. אני יודעת שהוא יהיה אבא אוהב, חם וחכם ומצחיק ודואג, שייתן המון לילדים שלנו. אנחנו נלמד להסתדר עם הכל. שאף אחד לא יאבד תקווה, כי לאהבה אין כללים".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו