המסר ממלזיה מהדהד בטהרן

יואב לימור

אך טבעי היה שהאצבע המאשימה על חיסולו של איש חמאס פאדי אל־בטאש תופנה לישראל. המהנדס העזתי מג'באליה עסק, כך התברר, לא רק בלימוד ובהטפה דתית כפי שנטען תחילה, אלא בחקר ופיתוח של אמצעי לחימה מתקדמים עבור חמאס - בעיקר כלי טיס בלתי מאוישים.

ישראל מעולם לא הסתירה את מדיניותה בנושא. לא זאת שנוגעת לפיתוח אמצעי לחימה מתקדמים בידי ארגוני טרור, ולא זאת שנוגעת לפגיעה באויביה. המערכה נגד הטרור לא הצטמצמה אף פעם לשטח עצמו; ישראל אמנם חיסלה לא פעם פעילי טרור ומומחים ברצועה, ופגעה בתשתיות ייצור ואף במערכות נשק, אבל במקביל פעלה גם בזירות רחוקות כדי לשבש הגעה של אמל"ח לעזה ולפגוע במי שמעורב בייצור ובשינוע שלו.

דוגמאות לא חסרות. חלקן גלויות - תפיסה של ספינות ועליהן טילים ואמצעי לחימה אחרים, חלקן עלומות - מקורות זרים קשרו את ישראל לשלל פעולות נגד מתקנים ואישים. הדוגמאות הבולטות בשנים האחרונות היו חיסולם של מחמוד אל־מבחוח, בכיר חמאס שניהל את מערך הברחות הנשק לרצועה וחוסל בדובאי ב־2010, ושל מוחמד א־זווארי, שעסק אף הוא בפיתוח של כלי טיס בלתי מאוישים וחוסל לפני שנה וחצי בתוניסיה.

אפשר להניח שהיו נוספים, שלא פוענחו או לא התפרסמו. לא תמיד יש לצד הנפגע אינטרס להודות כי נחדר מודיעינית ומבצעית וכי לא הצליח להגן על אנשיו, ולא תמיד יש לצד הפוגע אינטרס לחשוף את פעילותו ולהסתכן בנקמה. סביר שזה לא יקרה כעת: חמאס חלש ומורתע מכדי להגיב, ויש לו עילות טובות יותר להילחם בישראל מאשר חיסול של אחד מאנשיו.

מכאן שהסכנה העיקרית בחיסול כזה היא בעיקר למי שמבצעים אותו. למלזיה יתרונות וחסרונות מבחינת מקום הפעילות: מחד, מדינה מוסלמית עוינת (יחסית), רחוקה, עם מעטפת חילוץ מורכבת; מאידך, מדינה עם שירותי ביטחון חלשים, ריבוי של זרים שמאפשרים היטמעות קלה, ובעיקר - אופציות רבות להימלטות יבשתית ואווירית.

המעטפת סבוכה מהחיסול

תהליך האישור של מבצעים כאלה כולל שלבים רבים. תחילתו ב"ור"ש" - ועדת ראשי השירותים שמורכבת מראשי המוסד, שב"כ ואמ"ן - של היעדים לאיסוף ואחר כך לחיסול, והמשכו בשלל דיונים ואישורים בתוך הגוף המבצע ושל הדרג המדיני. לקחי העבר, בעיקר מחיסולו הכושל של חאלד משעל בירדן, מייחדים חשיבות מיוחדת למקום החיסול: אל־בטאש היה אמור לצאת לכנס בטורקיה, ובהמשך ללונדון. סביר שמי שחיסל אותו החליט להימנע מעימות גלוי עם ארדואן, ובוודאי עם בריטניה - שרגישה במיוחד לנושא על רקע הפגיעה במרגלים רוסים לשעבר בשטחה.

"המהנדס" פאדי אל בטאש

מכאן שמלזיה, על אף חסרונותיה, היא יעד נוח יחסית לפעולה. לרוב, החלק של החיסול הוא הפחות מורכב במבצע; המעטפת סביבו סבוכה בהרבה: איסוף המודיעין על היעד שנמשך לעיתים שנים - על הרגליו, על מקום מגוריו ועבודתו, ובהמשך לכך בחירת מיקום הפגיעה בו כדי לצמצם נזק סביבתי ולמזער את הסיכון למבצעים, וכן הכנת המעטפת - התיעוד המבצעי ואופן הכניסה למדינה והמילוט ממנה.

אין ארגון ביון שלא מתמודד עם כאבי הראש האלה לפני מבצעים. סביר שהדאגות הישראליות גדולות בהרבה: שום מרגל או מחסל לא מסתובב בעולם עם הזהות האמיתית שלו, אבל האמריקנים, הבריטים והרוסים יכולים להנפיק לאנשים שלהם דרכונים אותנטיים על שם אחר; ישראל, לפי פרסומים זרים בעבר, נשענה על דרכונים זרים, ובהמשך לכך - על זהויות שאולות.

זה היה המקרה תמיד, אבל העידן הטכנולוגי החדש מייצר גם כאן כאבי ראש לא פשוטים. פרסום תמונותיהם של חברי החוליה שחיסלה את אל־מבחוח בדובאי, כפי שנלכדו במצלמות האבטחה ברחבי הנסיכות, הבהירו שמשהו השתנה; שהחלק של הירי באקדח הוא חשוב, אבל רחוק מלהיות עיקרי אם רוצים להבטיח את שלום המבצעים ולמנוע מישראל מבוכה מדינית.

מכאן שאפשר להניח שהקלסתרונים שפרסמה משטרת קואלה לומפור (שנראים בעיקר כמו דמות של יובל סמו ב"ארץ נהדרת") לא יחשפו איש מהמבצעים, וכי בניגוד להנחת העבודה המלזית - הם עזבו את המדינה זמן קצר לאחר החיסול, ומן הסתם נמצאים כבר ימים רבים במקום בטוח.

איומים וכוונות

ישראל היא חסידה מושבעת של חיסולים, כמדיניות. אין ראש ממשלה שדילג על ההתחייבות השחוקה ש"נרדוף את אויבינו בכל מקום ובכל זמן". היו תקופות שבהן המבצעים היו תכופים, והיו תקופות שחונות. זה נבע בעיקר מאופיים של ראשי הממשלה וראשי המוסד שכיהנו תחתיהם, ומתוצאות מבצעים קודמים: הצלחות הגבירו את התיאבון והקלו את אישורם של מבצעים נוספים, כישלונות גרמו לקיפאון ולעצירה של הפעילות.

כך, אחרי פרשות משעל ואל־מבחוח, היו למוסד תקופות יובש בכל הקשור לפעילות של יחידת החיסול שלו "כידון". מנגד, חיסולו של עימאד מורנייה, שיוחס לישראל, הוביל לפריחה מבצעית, שבמהלכה נקשרה ישראל בשלל פעולות, לרבות חיסולם של כמה מדעני גרעין בולטים באיראן. ועדיין, מדובר במבצעים שמאושרים במשורה, פרטנית, וזוכים להקפדה מבצעית ומדינית יתרה - על רקע פוטנציאל ההסתבכות החריג שלהם, שעלול לעלות בחיי המבצעים ובנזק מדיני לא פשוט לישראל.

נדמה שכעת מרגישה ישראל חופשייה יחסית לפעול, בוודאי מול חמאס. לחיסולים כאלה אפקט משולש: הם מוציאים מהמשחק גורמים מסוכנים (יצרני ומבצעי טרור), הם מרתיעים את האויב, שמבין שהוא חדור ומותקף ולכן נדרש להשקיע יותר בהגנה, והם מאותתים לגורמים אחרים שישראל נחושה לעמוד על עקרונותיה ולא תהסס להסיר מדרכה את מי שמאיים עליה.

חוסל בתוניסיה. מוחמד א-זאוורי

שני האלמנטים הראשונים רלוונטיים בעיקר לחמאס. לא רק אובדן של מומחה נשק שסביר שאין רבים כמותו, אלא ההכרה, שוב, שהוא שקוף לישראל, בעזה וברחבי העולם. זה לא יגרום לחמאס לחרוג ממדיניותו - הארגון ימשיך לחפש דרכים לפתח אמצעי לחימה שיאיימו על ישראל, ומומחים שיסייעו לו בכך - אבל אובדן של אדם מרכזי כזה מחייב עצירה, למידה ושינוי שיטות פעולה.

האלמנט השלישי נוגע בעיקר לאיראן, שעימה נמצאת כעת ישראל במערכה גלויה. המסר שעולה מהחיסול במלזיה הוא שישראל תפעל נגד מי שמסכן אותה. זה נכון לאנשי חמאס במלזיה, וגם לאיראנים בסוריה. מדובר בשני מקרים שונים בתכלית כמובן - איראן אינה חמאס, והמאבק מולה מסובך ומסוכן פי כמה - אבל במזרח התיכון לא פעם האיומים והכוונות מונעים את הצורך לנקוט מעשים. צריך להיות אופטימיסט מושבע כדי להאמין שזה מה שיעצור את איראן, ועדיין - סביר שהמסר ממלזיה מהדהד גם בטהרן.