גילה סיפור שורשיו בתיבה ישנה

גרמניה, 1934 - חמש שנים לפני מלחמת העולם השנייה. זמן קצר קודם לכן עלתה המפלגה הנאצית לשלטון ורודולוף שוואב, אז צעיר בן 21, התגורר עם משפחתו בעיירה הקטנה הנאו, המרוחקת כ־25 קילומטרים מפרנקפורט. הוא היה בנקאי צעיר, בנם של מקס ומרתה ואחיו הגדול של הנס. המשפחה קיימה אורח חיים דתי והתגוררה בבית רחב ידיים עם גן גדול. אלא שגרמניה של אותם ימים הפכה מסוכנת ליהודים, ובוודאי לרודולוף שעמד בראש תנועה של צעירים יהודים. יום אחד נפגש עם חברו הגרמני קארל קיפפר, איש משטרה שלימים יהפוך לקצין נאצי, וזה העביר לו מסר - עליך לעזוב הכל ולברוח, אחרת ימררו את חייך.

"בגיל 21 סבא שלי, רודולוף, ברח לבלגיה. הוא ניסה להתקיים שם ופתח מכבסה, אך בשל היותו יהודי לא נתנו לו להישאר", מספר נכדו דניאל שוואב (42), המתגורר כיום בירושלים, "לאחר מכן הגיע למחנה פליטים בהולנד, שלימים הפך למחנה עבודה של הנאצים. גם שם לא היה לו מה לחפש, והוא עבר לאנגליה ומצא מקלט זמני. במשך כמה חודשים ניסה להגר לארה"ב, אך לבסוף קיבל ויזה לדרום אפריקה".

ב־1936 הגיע רודי (רודולוף) הצעיר לדרום אפריקה, ומשם החל לנהל תכתובות עם הוריו ועם מכריו. באחד המכתבים כתב לו אביו, מקס: "רודי יקר, חג הפסח מתקרב וליל הסדר הקדוש שלו, הבשר הכשר קיים במשורה ואין הרבה כסף". חלק מהמכתבים עסקו ברצון המשפחה שנותרה מאחור לעזוב את גרמניה, ובהתכתבות התפתח דיון והועלו אפשרויות שונות, והכל מתוך ידיעה כי השלטונות קוראים את המכתבים. "עובדת היותנו גרים בגרמניה מיותרת לחלוטין. אנחנו לא רוצים להעסיק את מוחנו במחשבות סרק כאלו, וזה שנים רבות איננו מנהלים שיחות פוליטיות", כתב האב, "אני חושב שזה כל כך מגוחך לירות אל הקן הישן שלך ממרחקים באמצעות מילים ריקות מתוכן".

רודי הצעיר כבר מבין כי חרב הסכנה מרחפת מעל משפחתו, ומנסה בכל דרך להוציא את הוריו מגרמניה ולקבל עבורם אשרה לארה"ב או לדרום אפריקה. זה בא לידי ביטוי גם במכתבים שהוא כותב להוריו, למשל בדצמבר 1939: "אילו הייתם מחליטים קודם שזה היה עדיין אפשרי... כעת, משפרצה המלחמה, כל האפשרויות לצאת נסגרות. הרבה שנים אמרתי לכם שהרכבת האחרונה תהיה מלאה ולכן צריך לצאת. אני אשתדל כמה שאפשר להוציא אתכם". "הוא ניסה להביא אותם לדרום אפריקה", מספר דניאל הנכד, "שלח וביקש אשרות, אלא שהגרמנים רצו להוציא אותם תמורת 2,000 דולר. רודי ניסה לגייס את הכסף אבל לא היה לו מאיפה, לא היה לו גרוש, הוא חי ממשכורת למשכורת".

לנוכח תחושת הרדיפה האב מקס ניסה להצטייר במכתביו דווקא כפטריוט גרמני, שכן הוא לחם במלחמת העולם הראשונה וזכה בעיטורים על כך. עם זאת, בחלק מהמכתבים הוא מכה על חטא שאולי היתה המשפחה צריכה להימלט מגרמניה עוד קודם לכן, ומביע דאגה מה יעלה בגורל הבן הצעיר, הנס: "יש רק את הבן האחד כאן שבעיקר מעסיק אותי, מסיח את דעתי וקצת מרגיע אותי בזמנים אלה שהם קשים עבורי. כולנו שעושים מאמצים רבים, נוחלים אכזבות גדולות רבות ונושאים את הכאב המר של חיפוש מולדת חדשה. כל מה שנשאנו במשך 300 שנה בכוחות עצמנו ובמו ידינו, נשמט מידינו כמו החול בשעון להכנת ביצים. החנות לא מצליחה כרגע כלל וכלל, אנו מקווים שאלוהים הטוב ישמור על הבריאות שלנו ושלא נצא מדעתנו כשנעזוב את המולדת הישנה שלנו. תפקידי הכבוד שעוד נותרו לי לא 'מזיזים' לי, הם יתמוססו בכל מקרה מאליהם, ועוד כמה דברים אחרים גם כן! אתה הרי בדרך כלל כל כך אינטליגנט ואתה מבין מקריאה בין השורות".

רודי־ראלף. פתאום נשאר לבד בעולם

"בני, חשוב עלי מדי פעם"

מלחמת העולם השנייה פורצת בספטמבר 1939, והקשר עם המשפחה הולך ומתנתק. באחד המכתבים האחרונים כותב האב לבנו מילים שאף יכולות להתפרש כמילות פרידה: "רודי יקר שלי, המלחמה אכן פרצה בסופו של דבר. אני לא יודע אם מכתב זה יגיע לידיך, אם קיימת בכלל האפשרות שנוכל להתכתב זה עם זה, וזה מדאיג אותנו מאוד! אנו רוצים לנסות דרך חוץ לארץ הניטרלית, עד כמה שיהיה מותר לנו, כי כמו כולם, המכתבים מחויבים לעבור את הצנזורה בעת מלחמה! ובכן, קבל גם את איחוליי החמים הן לרגל השנה החדשה שלנו, והן לרגל יום הולדתך. אם אי פעם נצליח להתראות, אם תיווצר אפשרות להגירה בצורה כלשהי, זה תלוי בממשלות השונות ובמה שהאלוהים מחליט עבורנו. ובכן, בני היקר, שתרגיש טוב, חשוב עלי מדי פעם, כוונתי היתה תמיד טובה עם כל האנשים כל עוד הם פעלו באופן מוסרי. העתיד שלי לוט בערפל כבד. מקווה שבילית ושאתה ממשיך לבלות היטב בימי החג, גם אנו משתדלים לעשות כן! היה שלום, להתראות ודרישת שלום חמה, אבא שלך".

על אף חוסר הוודאות, מנסה רודי להצעיד את חייו קדימה, ומעתה ייקרא שמו ראלף שוואב. לאחר שהוא מקים חברת בנייה בשנת 1941 הוא מתחתן בדרום אפריקה עם רחל, צעירה יהודייה ממשפחה אמידה. שנה לאחר מכן נולד בנם היחיד - שמואל. "זה קצת אירוני, אבל בדיוק בתקופה הזאת שהוא מביא לעולם חיים, זה השלב שבו ההורים שלו נלקחים למחנה השמדה", אומר דניאל, בנו של שמואל ונכדו של ראלף.

"הנישואים האלה לא החזיקו מעמד, ההורים של אבא שלי התגרשו כשהוא היה בן 9, והוא נשלח לפנימייה קתולית. ראלף נמצא רחוק מאוד מגרמניה, אין טלפונים, אין אי־מיילים, ופתאום גילה שהוא לבד בעולם. הוא כתב וכתב ולא קיבל מענה. הוא ידע שיש מלחמה, הוא הבין שמשהו קרה והוא פשוט התחיל להשתגע. הוא כתב מכתבים למכרים בשווייץ, מכתבים לבן דוד בקנדה ולקרובי משפחה נוספים - הכל כדי לגלות מה עלה בגורלם של הוריו. במשך חמש־שבע שנים הוא לא ידע מה קרה להם, עד שגילה דרך המכתבים".

בשנת 1970, בהיותו בן 60, נהרג ראלף שוואב בתאונת דרכים.

אלפי מכתבים וגלויות נמצאו בתוך הארגז // צילום: נעם ריבקין פנטון

"קראתי ובכיתי שעות"

ליל שבת, חורף 1986, דרום אפריקה. דניאל ואמו התארחו לארוחת ערב אצל חברים, בעוד האב שמואל היה בנסיעת עסקים. לפתע קיבלה האם טלפון כי בית המשפחה עולה באש. "הגענו לשם באמצע הלילה וראיתי שאין שום דבר, פשוט כל הבית הלך, לא היה גג, רק קירות נשארו", מספר דניאל, "כשחזרנו לקחת את מה שנותר, לא היו לנו אפילו בגדים, הכל היה פחם. בגראז' הצמוד לבית, שם היינו מחנים את הרכב, היתה תיבה מעץ. למרבה הפלא, התיבה הזאת לא נפגעה. פתחנו אותה אז, ראינו שיש בה המון ניירת וסגרנו חזרה. העברנו אותה איתנו לבית הזמני שבו התגוררנו עד שחזרנו לביתנו המקורי, והיא נשארה סגורה ונעולה".

לפני עשר שנים הגיעה בדרך מקרה פריצת הדרך. דניאל, שמאז הספיק לחזור בתשובה ולעלות ארצה, היה בביקור בדרום אפריקה במסגרת עבודתו ולן בבית הוריו. "אמא שלי רצתה לעשות סדר בחפצים הישנים ותמיד סקרן אותי לדעת מה יש בקופסה הזאת. פתאום אני רואה את הארגז הזה. אמרתי לעצמי, 'בוא נפתח אותו ונראה מה יש בו'. ידעתי שיש שם ניירות. פתחתי את התיבה, הניירות היו עטופים בניילון וקשורים היטב בחוט".

מכאן הוא מספר בהתלהבות: "הסרתי את העטיפה והתחלתי לראות את הדפים. לא ידעתי גרמנית (השפה שבה נכתבו המכתבים), אבל פתאום אני רואה תאריכים של 1936, ופשוט נדהמתי. חלק מהמכתבים נחתמו בשם 'רודולוף' או 'רודי'. שאלתי את אבא שלי מי זה והוא לא ידע להגיד לי, הוא לא ידע שזה היה השם הקודם של אבא שלו לפני שנקרא ראלף. למרבה המזל, כמה מכתבים שנכתבו היו באנגלית, ורק אז התחלתי להבין מה סבא עבר. עברתי על המסמכים, ראיתי את הדרכון הבלגי של סבא, ולאט־לאט קלטתי שיש כאן חתיכת היסטוריה".

המסמכים הדירו שינה מעיניו של דניאל. הוא התחיל לחפש עוד פרטים באינטרנט והגיע לקבוצות ולאנשים שחוקרים, מתמחים ועוסקים בשורשים יהודיים. "יש קבוצה שאתה יכול לשלוח במסגרתה טקסטים ואנשים מתנדבים לתרגם, וכך עשיתי עם כמה מהמכתבים. קראתי את התרגום והייתי בהלם. היו כמה ימים שפשוט לא ישנתי, הייתי בוכה שעות. חוויתי משבר, אתה פתאום מגלה שהיתה לך משפחה. תמיד היתה חסרה לי חתיכה בפאזל, תמיד שאלתי את עצמי למה לאבא שלי אין משפחה. שאלתי, אבל אף אחד לא רצה לענות, אף אחד לא ידע. אבא עצמו לא ממש ידע, הוא רק ידע שהם נספו בשואה. הוא בכלל לא ידע שהיה לו דוד (הנס), הוא לא ידע את השמות של הסבא והסבתא שלו, סבא שלי הדחיק הכל עד הסוף. אני מבין אותם, אני לא מאשים, סבא עבר אסון ואבא לא ידע כי סבא לא סיפר. סבא שלי היה איש מאוד קשוח, אבל בתוך המכתבים הוא היה רך. לימים אבא שלי סיפר שהוא כן זוכר שבכל יום ראשון הוא היה יושב בחליפה בבית ומקליד מכתבים".

מקס שוואב. "אתה הרי מבין מקריאה בין השורות", כתב לבנו

החדשות הרעות מהחבר הגרמני

בינואר 1948 מפרסם ראלף שוואב מודעה קטנה בעיתון היוצא בשפה הגרמנית בעיירה שבה התגורר בדרום אפריקה, ובה הוא מבקש מכל מי שיוכל למסור מידע מה עלה בגורל משפחתו - ליצור עימו קשר. חולפים כמה שבועות עד שהוא מקבל מכתב שמרעיד אותו. כותב המכתב הוא קארל קיפפר, מי שהיה החבר הכי טוב שלו לפני שברח מגרמניה ושהפך לקצין בצבא הנאצי.

"רודי היקר", כתב קיפפר, "אני בטוח שתופתע לקבל ממני מכתב אבל אתמול שמעתי על המודעה בעיתון. לכן אני כותב מה שידוע לי על מה שקרה למשפחתך. אבל תרשה לי להסביר, אני כותב לך כי אני יודע שהיית עוזר לי אם הייתי באותו מצב. כמו כן, אני רוצה להבהיר שאין לי שום רצון לקבל הנאה או טובה כלשהי ממך. אבל אם אתה לא מאמין לי, בבקשה אל תענה לי ותשמיד את המכתב שלי מייד". עוד כתב לו: "ראיתי בעצמי שאנשי עיריית הנאו גנבו מהיהודים בלי בושה. למרות זאת אחרי המלחמה הם טענו כי לא ידעו דבר על מה שקרה ליהודים. זה נראה כאילו כל הגרמנים סבלו ממחלת שכחה או מקטיעה של הזיכרון. בתקופת המלחמה כולם היו נאצים, אלא שעכשיו כבר שלוש שנים אני לא מוצא מישהו שמוכן להגיד שהיה נאצי. אחרי המלחמה כולם חיפשו יהודי להיות חבר שלו, כדי להראות כמה הם סייעו ליהודים".

לדברי שוואב הנכד, "במכתב קארל מתייחס לחוקים שחוקקו באותה עת, הנוגעים לפיצויים ולהחזרת רכוש של יהודים. קיפפר גם מציע לעזור לסבא לתבוע את ממשלת גרמניה. סבא לא ענה למכתבים מייד, רק כעבור כמה חודשים הוא השיב לו מכתב ידידותי וקיבל את ההצעה שלו לסייע לו בתביעת הרכוש המשפחתי".

אלא שהמכתבים המצמררים ביותר מגיעים דווקא מיוסף וויגלט, בנו של מלטש יהלומים גרמני שהיה בקשרים מקצועיים וחבריים עם שכניו - משפחת שוואב, הוריו של ראלף. בכאב לב הוא מספר לראלף גם על אירועי ליל הבדולח: "בערב המפוקפק ההוא הייתי אצל אמא שלך והנס עד השעה עשר וחצי בערך בערב. אביך נסע לסבתא שלך. עליתי אליכם הביתה אך אוי אלוהים, כבר במדרגות ידעתי מה קרה. אתה יכול להאמין לי, רודי היקר, לא פחדתי, אך לא היה לי קל על הלב. שמשות רבות מנופצות, הדלתות הרוסות, טיפסתי מעל ההריסות והלכתי לחדר של הנס, הכל היה שבור שם, אפילו הנוצות של השמיכות על המיטה פוזרו לכל עבר.

"בחדר האמבטיה חובל אפילו הצינור והמים זרמו החוצה. אמך והנס לא נראו בסביבה. ראיתי שהשער לגינה שלכם פתוח, נכנסתי פנימה וקראתי להנס. בסוכה הישנה שלכם ישבו הוא ואמא שלך על התיבה הישנה בפינה, מחובקים זה עם זה בלבוש דל. אמא שלך היתה מעולפת, נשאתי אותה חזרה הביתה. בבוקר לא הלכתי לעבודה, אלא נסעתי מייד להביא את אביך. בוורמס אצל סבתא שלך נגלה לעיניי אותו מחזה. נסענו מייד חזרה להנאו, ביום הזה נחרבו ונשרפו כל החנויות ובתי הכנסת של היהודים. רהיטים הועפו לרחובות, כל מה שאפשר היה להזיז ממקומו נופץ. זה היה נורא".

עוד כותב וויגלט במכתב מאוחר יותר על מעשים נוראיים של הנאצים כלפי משפחת שוואב: "יום אחד חזרתי הביתה מעבודתי ונאמר לי כי אחיך הנס היה כאן. הייתי חייב להגיע לבית הוריך. כשהגעתי לשם כבר ראיתי שמשהו לא בסדר. אביך סיפר לי כך: בלילה, בערך בשעה שתיים, דפקו בדלת ביתכם ארבעה גברים (שניים מהם לבושים במדי אס.אס). אביך פתח את הדלת ומייד קיבל מכה בפנים מבחור גבוה במדים. ראשית הם רצו להיכנס לחדר השינה, אביך אמר לו שאמך עדיין שוכבת במיטה. באותו זמן הנס ברח לחדר השינה, אביך קיבל אגרוף בחזה שהפיל אותו לרצפה והוא נגרר לחדר השינה של הוריך. מה שאירע כאן היה ביזיון שאין לתאר. סיפרנו על הוריך בדמעות בעיניים. יכולתי לכתוב לך הכל, אך הלב שלי מדמם כל כך כשאני חושב על כך. אחרי שהפרשה הזו בחדר השינה חלפה, נאלץ אביך לפתוח את הכספת במשרד ולהוציא את כל דברי הערך ונאמר לו שהכל מוחרם".

הנס, אחיו של רודי. נרצח יחד עם האם במחנה ההשמדה סוביבור

"המכתבים הם התיקון שלי"

וויגלט ממשיך ומספר לחברו על הימים שהגיעו לאחר שהמשפחה אולצה לעזוב את ביתה ולעבור להתגורר בבית הספר היהודי: "אמא שלך והנס קיבלו חדר קטן לאחר שממש זרקו אותם מהדירה. בחופשה שלי ביקרתי אותם, כל ערב הייתי שם ולא היה מה לאכול. הוציאו בהנאו תקנה המתירה ליהודים לקנות מוצרי מזון יום אחד בשבוע בלבד, אך לרוב הם לא קיבלו דבר כי נאמר להם פשוט שאין כלום".

בגלל ביקוריו אצל המשפחה היהודית נחקר וויגלט חמש פעמים בשבוע. הוא ניסה לשמור עימם על קשר, עד שבשנת 1942 גויס לצבא. "כשיצאתי לחופשה אביך כבר כנראה נפטר מאי־ספיקת לב במחנה. אמא שלך קיבלה מהסניף המקומי רק מכתב ובו ההודעה ש'בעלך, היהודי מקס ישראל שוואב, נפטר במחנה. האפר שלו נטמן באדמה'", כתב לראלף, "לא נאמר לה אפילו באיזה מחנה היה". גם סופם של האם מרתה ושל האח הנס היה מר, וממידע שהגיע לידי המשפחה הם נרצחו במחנה ההשמדה סוביבור.

דניאל, כיום אב לשבעה, מסביר מדוע בחר להשקיע כל כך הרבה מזמנו בעשור האחרון כדי לספר את הסיפור המשפחתי: "אני מאמין שיש מאות אלפי אנשים שחוו חוויות כאלה. אני מכה על חטא כי כשאני גדלתי לא רציתי להתעסק בנושא השואה, זה לא עניין אותי. ידעתי שיש אנטישמיות אבל ברחתי מכל העניין הזה. לומר את האמת - לא האמנתי שהשואה הגיעה לכאלה ממדים. זה לא שהייתי מכחיש שואה, אבל לא הבנתי את סדר הגודל. הבנתי שאנשים נרצחו, לא הבנתי את המשמעות של זה. רק אחרי שקראתי את המכתבים נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי, 'איך יכול להיות שהמשפחה שלי נרצחה בשואה ואני לא אומר עליהם קדיש? איך יכול להיות שאני אפילו לא יודע את השמות שלהם?' חשיפת המכתבים האלה ופרסומם - זה התיקון בשבילי".

אלפי המכתבים המקוריים של משפחת שוואב שהמתינו שנים בתיבה הישנה נמצאים כיום בארכיון יד ושם. חלקם ראה אור בספר "From Things Lost: Forgotten Letters and the Legacy of the Holocaust". את הספר כתבה שירלי גילברט, פרופסור באוניברסיטת סאות'המפטון שבאנגליה, במימון קרן התרומות של משפחות קפלן וקושליק. נוסף על כך, בחודש הבא תוצג בדרום אפריקה תערוכה עם שלל מכתבים וצילומים ובעתיד היא תגיע גם לאנגליה ולגרמניה.

הפעילות של הוצאת הספר וקיום התערוכה מתבצעת בשיתוף עמותת "דורות ההמשך", הפועלת להנצחת השואה גם לדורות הבאים בשל התמעטות הניצולים בין החיים. "כחבר בעמותת דורות ההמשך, אני רואה בפעילות שלה דבר קריטי וחשוב מאין כמותו כדי להעביר את המורשת", אומר דניאל.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו