"מוטי קם ואמר: 'חבר'ה, תפסיקו לחפש, מצאנו את המגיש שלנו'"

בשנת 1968 הייתי עוזרו האישי של אליהוא כ"ץ, שעמד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית והיה למעשה מנהלה. לא היתה בינינו כימיה גדולה. יום אחד נכנסתי למשרדו ואמרתי לו: "אליהוא, זה לא עובד". הוא אמר לי: "המתנתי לך. ידעתי שזה מה שיהיה. אתה בוודאי מתגעגע למיקרופון, ועכשיו גם לטלוויזיה".

יצאתי מהמשרד שלו עצוב אבל גם מרוצה. בכל זאת, היתה לי משרה חשובה בתור עוזרו האישי של מנהל הטלוויזיה.

יצאתי למסדרון, ובקצה שלו ראיתי שעושים אודישן להגשת מהדורת "מבט" הראשונה. אמרו לי: "תיכנס, נראה מה אתה שווה". נכנסתי לאולפן, ונתנו לי דף נייר של החדשות. התיישבתי וקראתי את הטקסט.

כשסיימתי, השתררה בחדר דממה. מוטי קירשנבאום קם ואמר: "חבר'ה, תפסיקו לחפש. מצאנו את המגיש שלנו". הוא היה עורך "מבט" הראשון. אף אחד לא העז להמרות את פיו, וכך קיבלתי את הגשת "מבט". זה היה עבורי כלוב מזהב, שלא יצאתי ממנו אף פעם.

נדרשו עוד כמה חודשים עד שעלינו לאוויר. באחד הימים נסעתי במכונית שלי ושמעתי בגלי צה"ל שמדווחים שביום העצמאות צפוי מצעד גדול, שיכלול, בין השאר, את כל רכבי השלל של מלחמת ששת הימים. ניגשתי לאליהוא ואמרתי לו: "לו רק יכולנו לשדר את המצעד הזה". הוא היה ספקן. "אין לנו בניין, אין לנו ניידת שידור, אין לנו צלמים, איך נעשה את זה?"

שמע את השיחה הבמאי לואי לנטין, שבא לעזור לנו בהקמת הטלוויזיה, ואמר: "אתם חייבים ללכת על זה". אליהוא תפס את עוזי פלד, שהיה אז סגנו, ושלח אותו ללונדון לחפש ניידת שידור. פלד התקשר מלונדון והודיע שמצא ניידת ישנה, שעולה 235 אלף לירות שטרלינג. אליהוא אמר לו ללא היסוס: תקנה!

כך היתה לנו ניידת. התארגנו במהירות שיא. היו רגעים שבהם תפסנו את הראש ושאלנו את עצמנו לְמה הכנסנו את עצמנו, אבל שידרנו את המצעד בשידור חי, ללא תקלות. אני הייתי המפיק שלו, ויורם רונן ליווה אותו בקולו.

מהדורת "מבט" הראשונה שודרה ביום שלישי, 23 ביולי 1968. רצינו להתחיל את זה קודם, אבל אליהוא התעקש ואמר: "אתם עוד לא מוכנים". הוא היה קפדן ועקשן, אבל כשמטוס אל על נחטף לאלג'יריה, היינו חייבים לשדר את זה.

אני לא זוכר שהתרגשתי, אלא יותר דאגתי והייתי במתח. היתה לי קפדנות יקית כזאת, שהכל יהיה מדויק. שהסרטים ייכנסו בזמן, שהראיונות יהיו מוקפדים ומדויקים, שלא יהיו תקלות. למזלנו, הכל עבר בשלום.

אחרי השידור הראשון שידרנו את "מבט" באופן קבוע פעמיים בשבוע. ב־1969 רצינו לעלות בפעם הראשונה עם "יומן השבוע" ביום שישי בערב. המפד"ל באו לראש הממשלה, גולדה מאיר, ואמרו שאם "יומן השבוע" משודר בערב שבת, הם עוזבים את הממשלה. גולדה קראה למנכ"ל רשות השידור, שמואל אלמוג, והורתה לו לעצור את שידור היומן. אלמוג ענה לה: "הוועד המנהל כבר אישר, אנחנו משדרים".

גולדה לא ויתרה. היא אמרה: "מר אלמוג, אתה באמת רוצה שנפסיד את השלטון?". והוא נתן לה תשובה כל כך ראויה, אולי הטובה אי פעם שנתן מנכ"ל רשות השידור לראש ממשלה: "גברת מאיר, את אחראית על הממשלה, אני אחראי על רשות השידור".

היתה דרמה גדולה, והממשלה החליטה לא לאשר את השידור. בצהרי יום שישי נסע עורך דין לביתו של השופט התורן בירושלים, והשופט נתן צו על תנאי שמאשר את השידור.

השנים הראשונות שלנו בטלוויזיה היו קשות מאוד, רוויות תקלות, אבל עם המון רצון טוב של אנשים מצוינים כגון מוטי קירשנבאום, דן שילון, שרי רז, דליה מזור, יעקב אחימאיר, אלי ניסן, חיים גיל, ורבים אחרים. היינו מלאי התלהבות, כמו השיר של אריק איינשטיין "אני ואתה נשנה את העולם". זאת היתה התחושה שלנו, וכך פעלנו.

הרגשתי אחריות גדולה על מה שאני אומר ואיך. למשל, לפני שאמרתי בבחירות 77' את המילה "מהפך", רעדנו מפחד. אמרנו את זה על פי מדגם הטלוויזיה, ואם בסוף זה לא יהיה נכון? מי האמין שבגין באמת ינצח את הבחירות ומפא"י לא תשלוט כאן?

באופן אישי, מאוד שנאתי את השידורים בימים של פיגועים. המראות הקשים מהפיגועים הקשים, זה היה מאוד טראומטי, גם במלחמות אתה מתקמט, הופך מכווץ, מתקטן, ותמיד ייחלתי לימי שלום והתפללתי עבור רבין, למשל, שזה יצליח ויבשיל. התפללתי לכך בכל ליבי.

בשידור האחרון שלי ב"מבט", בפברואר 2008, התרגשתי. בעיקר מהנוכחות של משפחתי, ילדיי ונכדיי. עשו לי שם הרבה כבוד.

עשיתי במהלך הקריירה דברים רבים נוספים. הייתי מנהל החדשות, מנהל הטלוויזיה, כתב בארה"ב, כתב בכנסת. עשיתי קרוב ל־100 סרטים דוקומנטריים. היתה לי באמת חוויה עמוקה בטלוויזיה. זה היה חלום חיי, והגשמתי אותו.

• • •

חיים יבין (85) זכה לכינוי "מר טלוויזיה". שידר את מהדורת "מבט" בערוץ הראשון במשך 40 שנה, מאז השידור הראשון ב־1968. היה גם עורך "מבט", מנהל מחלקת החדשות, מנהל הטלוויזיה, שליח רשות השידור בארה"ב, ועוד. ערך והגיש 100 סרטים דוקומנטריים, ובהם "ארץ המתנחלים", "גחלת לוחשת" (על מצבה של יהדות בריה"מ לאחר נפילת הקומוניזם), "הנבחרים" (על מערכות הבחירות לכנסת) ו"תעודה כחולה" (על ערביי ישראל). בליל הבחירות ב־1977 טבע את המונח "מהפך", כשהכריז על מדגם הטלוויזיה שצפה ניצחון לליכוד. ב־1997 קיבל את פרס ישראל לתקשורת.