הזיכוי של חסן זועק משאלות מציקות

אלון חסן, בני משפחתו וידידיו לא ישכחו את חג החירות הזה לעולם. גם לא אנשי המשטרה והפרקליטות. מִגַל הצונאמי הגדול, של עבירות שוחד, סחיטה באיומים, קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון, מן העבירות החמורות ביותר בחוק הפלילי ומצויות ברף העליון של הענישה - לא נותר דבר.

ההר לא התגלה כעכבר. אפילו לא כעכברונצ'יק. לא זיכוי מחוסר ראיות, לא מחמת הספק, אלא מחוסר אשמה. זיכוי מלא־מלא. מן הסתם, זיכוי זה, על 263 עמודיו, יהדהד עוד ימים רבים, אלא אם כן תחליט המדינה להגיש עליו ערעור והכרעת הדין תתהפך בבית המשפט העליון.

אכן, הפרקליטות אינה "קבלן הרשעות". ההחלטה על הגשת כתב אישום נעשית בשלב מקדמי יחסית, לאורן של "המלצות משטרה" וקיום "ראיות לכאורה", אך בטרם נחקרו עדי התביעה בחקירה נגדית. אילו היה די בעצם הגשתו של כתב אישום כדי להרשיע אדם, לא היה צורך בבתי המשפט.

למרות זאת, זיכויו של חסן בולט במיוחד לא רק לנוכח אחוז ההרשעות הגבוה שמאפיין את ההליך הפלילי בישראל, אלא בעיקר לנוכח הערותיו הנוקבות והביקורת החריפה שמשמיע בית המשפט בהכרעת דינו, הן כלפי התביעה הן כלפי המשטרה.

מעבר להכרעות העובדתיות, הנקודתיות, פסק הדין מעלה תהיות קשות לגבי כשלים מהותיים בעבודת המשטרה והפרקליטות בתיק זה. גם לשונו הדיפלומטית של בית המשפט אינה מצליחה להסתיר את קול הזעקה הבוקע היטב מבין שורות פסק הדין.

כך, לדוגמה, לעניין אי קיום הוראות החוק בעניין תיעוד חזותי וקולי של חקירות משטרה; כך לעניין איזוקם ברגליים של נחקרים שאין כל סכנה להימלטותם רק כדי להפעיל עליהם לחץ פסול בשעת החקירה, וכך לעניין עיתוי זימונם של כמה מעדי התביעה, שנעשה במקביל להפרחת עננה שחורה של סיכוי להגשת כתב אישום נגדם, והכל כדי שיעידו "מה שמצופה מהם". מפסק הדין עולה גם ביקורת חריפה על השימוש המיותר והמזיק בעדי מדינה בתיק זה.

סמכו על חוש הריח

הביקורת הקשה שהטיח בית המשפט בפרקליטות שמיהרה יתר על המידה, כך לדעתו, להגיש כתב אישום מעוררת שאלות נוקבות באשר לשיקול הדעת של אנשי התביעה במקרה זה. בית המשפט מייחס לתביעה לא פחות מאשר "פרשנות יתר למעשים שניתן לפרשם גם כחסרי גוון פלילי", בחינה לקויה של העובדות בהקשרן ופרשנות מוטעית שלהן.

למותר לומר שקביעות קשות מעין אלה אינן נשמעות תדיר בבתי המשפט, ומעניין יהיה לראות אם הפרקליטות תחליט לערער עליהן. וכאילו לא די בכך, הוסיף בית המשפט כי "חוש הריח אינו יסוד ביסודות העבירה", ואין להרשיע אדם רק בשל "ריח לא טוב" שעולה מסביבתו.

מטריד כל אדם הגון

כאשר הוגש כתב האישום, מיהרה הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור להפיץ הודעה לעיתונות שבה נאמר כי חסן וחבריו מעורבים ב"פרשת שחיתות רחבת היקף", של מיליוני שקלים, לא פחות. בהודעה הודגש כי הוגשה גם בקשה לחילוט נכסיו של חסן, ובהם מכוניות, דירות וחברות שבבעלותו.

אתמול, בחלוף שנתיים של עינוי דין, הוסרה העננה מעל ראשם של חסן ועמיתיו. פרשת השוחד בנמל אשדוד תמה (אלא אם כן יוגש ערעור), ונמוגה כלא היתה. אבל השאלות המציקות שהעלה בית המשפט בפסק דינו צריכות לעורר כל מי ששלטון החוק, זכויות נאשמים וקיום הליך הוגן וראוי יקרים בעיניו.