צפוי, צפוי מדי. הזלזול הילדותי והפטרונות הריקה - התגובות בעיתונות השמאל למהדורת החדשות של ערוץ 20. אריאנה מלמד ניסתה לכתוב ביקורת על החדשות ה"ימניות", אבל כתבה בעיקר על עצמה ועל תסכולה לנוכח העובדה הדי מוזרה, שיש זווית אחרת למציאות. הבדיחה היא שהמאמר נכתב ב"הארץ", אלוף האינדוקטרינציה השמאלית.
הרמב"ם ב "שמונה פרקים", כתב על מצב שבו אדם המבקש לשנות תכונת אופי רעה, צריך להקצין זמנית לצד השני. כך יגיע לאמצע, לשביל הזהב האריסטוטלי. הנמשל ברור. מצבה של התקשורת הישראלית ברובה הוא "טוטאלוס" מבחינת היכולת לספר סיפור שאינו משקף את עמדותיו הפוליטיות והתרבותיות של העיתונאי. לעיתים המצב קשה יותר, משום שלהטיה הפוליטית נלווית לא פעם בורות משוועת במושגי יסוד יהודיים יחד עם השכלה ירודה.
התודעה הבסיסית של עיתונאי ממוצע נמצאת תחת לחץ פסיכולוגי וחברתי אדיר. קשה למצוא איפכא מסתברא בתקשורת הישראלית. כולם מכירים את ה"ילדים הרעים", הם בולטים מדי, חושבים אחרת. הרוב מקבל את תכתיבי העדר השמאלי. אם לא יהיה שינוי, נקבל תמיד תקשורת התומכת בממשלות שמאל, או במהלכים מדיניים ותרבותיים המשקפים עמדות שמאל, ותקשורת עוינת לממשלות ימין. זה לא רק נתניהו, אלא שלל ערכי היסוד והרעיונות הנמצאים בליבת המחלוקת בחברה הישראלית.
ראו את הפארסה מראשית השבוע. פרשני השמאל יצאו מגדרם לספר לנו, כמה רע גורלנו, שנשיא ארה"ב מינה ליועצו הביטחוני את ג'ון בולטון. צריך לאסוף את חרוזי הקינה ששוררו נביאי השקר ב"ידיעות" וב"הארץ", למשל, כדי להבין שחטאו של בולטון הוא בעמדותיו התואמות לאלו של הימין הישראלי המפוכח. הוא פרו־ישראלי מדי.
משום כך, חבל על הניסיון לחנך את מערכות החדשות השונות לגיוון ולהגינות. זה לא יעזור. עמדת היסוד שם היא ש"יש עיתונאים ויש ימנים". כך גם באקדמיה: "יש חוקרים ואינטלקטואלים ויש ימנים". גם בתרבות: "יש אמנים ויש ימנים". הביקורות על חדשות 20 מלמדות, שהמראה היחידה שהשמאל מעמיד בפנינו היא למעשה תמונתו שלו. גם פתרונותיו המדיניים היו פרי הריון עצמי; השמאל מפרה את עצמו בעצמו. התוצאה: גילוי עריות תרבותי ואינטלקטואלי, המביא לניוון.
המסקנה היא הקמת חלופות בכל תחום. במקום לעמוד כעניים בפתח הערוצים השונים ולבקש שעה פה ושעה שם, עדיף להקים גופים מתחרים. "ישראל היום" עשה זאת בתחום בעיתונות המודפסת. המהפכה שהביא שינתה את מפת התקשורת. "ידיעות אחרונות" פחות מפחיד ויותר שקוף, וכך גם השאר.
ערוץ 20 התחיל את המהפכה המבוקשת בתחום שידורי הטלוויזיה. אחרי שנים שבהן הורגלנו לכתבות מנוכרות עד שוטמות על חלוצי ההר בשומרון ויהודה, הגיעה הכתבה האמפתית על חלוצי עמונה שגורשו ולא נכנעו, עד ששבו לחונן את אדמת המולדת ביישוב החדש עמיחי. "אנחנו מקדשים ערך, לא הורסים יישוב ישראלי", אמר מנהיגם אביחי בוארון, ולדבריו לא נוספה הערה צינית של כתב המתאמץ להגחיך את הנושא ולשדר ניכור כלפי המתיישבים. ההפך, ניכר היה בכתבת, טל מאיר, שהיא מזדהה עם המעשה הציוני. מה טבעי יותר מזה?
וכמובן, המלחמה על מושגי הערך של התקופה, הניסיון להשפיע על המחשבה באמצעות מילים מסוימות או בפיקוח על השיח באמצעות התקינות הפוליטית. אז הנה לנו מהדורה שבה המסתננים נקראים בהגדרתם האמיתית, ומגיניהם נקראים "ארגוני שמאל" ולא בשם המיתמם "ארגוני זכויות אדם" ולבסוף ההזדהות היא עם עניי עירנו, תושבי דרום תל אביב הנאבקים על מקום חייהם.
אראל סג"ל כפרשן על פרשיות רה"מ, הציב אנטיתזה מלומדת ומנומקת לחוכמולוגיה הקבועה של אברמוביץ' ושות'. וריקלין בירך שהחיינו. אמן. ואף מילה על הטמטום התקשורתי של פרשת זנדברג וקלוגהפט. 2018, ולחרפתנו עדיין צריך להשתומם על הפלא הזה. תתחילו להתרגל: חדשות 20.