מנגב דמעות

לפני כמה ימים סיימתי פגישה בדרום תל אביב. השעה היתה צהריים, השמש כבר היתה במרכז השמיים והרעב התחיל להתפשט לי בחלל הבטן. "רוצה לקפוץ לאכול? אני מכיר חומוסייה מעולה ממש קרוב לפה", שאל אותי שותפי לפגישה, חבר די ותיק.

עכשיו תראו, זה לא שאני לא אוהב חומוס - להפך, אלוהים והמשקל באמבטיה שלי יכולים להעיד שכן. אבל קצת נמאס לי מפולחן החומוס שהתפתח במחוזותינו בשנים האחרונות. אתם בטח יודעים למה אני מתכוון - כל ישראלי שתשאלו אותו איפה יש חומוס טוב או לאן הוא הולך כשבא לו חומוס או סתם תמלמלו לידו את המילה חומוס - מייד יקפוץ ויסביר לכם על החומוסייה הכי טובה בארץ, שכמעט אף אחד לא מכיר, אבל למזלכם הוא כן.

בדרך כלל מדובר במקום שנמצא באזור תעשייה מעופש, מאחורי תחנת דלק, בתוך מרתף מעל מחסן. בכניסה צריך לדפוק שלוש פעמים על הדלת, לשרוק את השריקה הסודית דרך חור המנעול והחומוס יגיע אליכם בצלחת דרך החלון. בתנאי, כמובן, שהגעתם עד 12 בצהריים כי ב־12 ודקה המקום נסגר.

אבל הייתי רעב, וחומוס נשמע לי כמו רעיון טוב. אגב, חומוס תמיד נשמע כמו רעיון טוב לפני שאוכלים אותו. "אתה בטוח שזה קרוב?" שאלתי בהיסוס. "חמש דקות, אני אכוון אותך", השיב החבר בטון מלא ביטחון.

זה באמת לקח חמש דקות - עד הפנייה הראשונה ימינה, שאחריה פנינו שמאלה, ושוב ימינה, ואז פניית פרסה, ואז רק עוד כמה דקות של נסיעה בכביש שעוד לא גמרו לסלול - וכשאני אומר עוד לא גמרו, אני מתכוון מעולם לא התחילו. אחר כך חיפשנו חניה במשך כ־40 דקות - וזהו. באמת קרוב.

אבל שטויות, מה לא עושים בשביל מאכל לאומי שאחריו יש צורך בשנ"צ רפואי? "מקווה שזה יהיה שווה את זה", אמרתי לחבר. "אל תדאג, זה החומוס הכי טעים שאכלת. אתה תודה לי בסוף" הוא השיב בלי היסוס והגביר את קצב ההליכה.

• • •

אם חשבתי שהניווט להיום הסתיים - הבנתי שטעיתי. שוב מצאתי את עצמי פונה ימינה ושמאלה, יורד מדרגות ומדלג מעל מהמורות, כאילו הייתי ליאור רז בצילומי פרומו ל"פאודה". כעבור דקות ארוכות של התברברות הכריז מורה הדרך שלי: "הנה, זה פה" והתקרב אל ויטרינה חשודה בקצה הסמטה.

החשש שלי התגבר כשהבחנתי שבחלון הראווה מוצגת מקדחה במקום תפריט, מה שאומר שאנחנו כנראה לא במקום הנכון. "נשבע לך שזה היה פה!" אמר לי החבר וגירד בראשו. "לא משנה, יש אחלה שווארמה ממול", הצעתי פשרה - אם מותר לקרוא לשווארמה פשרה.

אבל מחנות חומרי הבניין, שניצבנו בפתחה, הציץ לפתע ראש של בחור צעיר. "אתם מחפשים את החומוס?" הוא שאל, כי כנראה משהו במבוכה שלנו לא שידר שבאנו לקנות דיבל 10 ומסמרי פלדה.

אחרי שהנהנו בהתלהבות, הוא נתן לנו הכוונה למקום החדש שאליו עברה החומוסייה המדוברת, שאם הבנתי נכון את ההסבר, שוכנת כרגע מעבר לכביש בתוך ארון חשמל. ידידי החומוסולוג היה כנראה מרוכז יותר או רעב פחות, כך שהוא קלט טוב יותר את ההסבר, אז שוב נתתי לו להוביל. אחרי הליכה - הפעם קצרה - נוספת, נעצרנו.

הופתעתי: במקום הדוכן הקטן והצנוע שציפיתי למצוא, ניצבה מסעדה ענקית, שלא לומר אולם נשפים. לרגע חשבתי ששוב טעינו במקום, אבל שלט מעוצב בכניסה בישר שהפעם דווקא הגענו למקום הנכון, או לפחות למקום שחיפשנו.

הרצפה היתה מבריקה ונוצצת, הקירות קושטו בשני מסכי פלזמה ענקיים ששידרו ספורט ברצף - כנראה כדי לרמוז לסועדים מה מומלץ להם לעשות כדי לשרוף את הקלוריות שמייד יצברו כאן - ומהתקרה השתלשלה תאורה חזקה ומוגזמת כאילו מהמטבח ייצא בעוד רגע עומר אדם מלווה בעשרים נגנים, ולא מנה של חומוס־מסבחה מלווה בפלאפל ובסלט.

עמדנו נבוכים בכניסה, תוהים אם אנחנו לבושים מספיק יפה לאירוע מרשים כזה, עד שפתאום הגיחה מאחורינו בחורה צעירה ומצודדת. "כמה אתם?" היא שאלה, ואני חשבתי לעצמי שעכשיו ראיתי כבר הכל בחיים האלה - כי בכל זאת, מעולם לא תיארתי לעצמי שאתקל יום אחד בחומוסייה שיש בה מארחת.

האמת היא שבאותו רגע כבר רציתי להתחרט ולצאת: בכל זאת, בשביל מארחת ופלזמות לא נסעתי שעה עד שהגעתי לרחוב קטן כל כך, שקרוי כנראה על שם האחרון שהצליח למצוא אותו.

• • •

אבל השעה כבר היתה מאוחרת, במיוחד בשביל אדם שעוד אמור להוציא היום שתי ילדות מהגן, והבטן שלי השמיעה קולות שמעידים על רעב כבד - או על שיר חדש של נטע ברזילי - אז הזמנו.

איך היה החומוס, אתם שואלים? טעים. באמת שטעים. הוא אפילו הגיע עם כל התוספות הנדרשות: פיתות חמות, בצל חריף ואנשים שמתגודדים סביב השולחן כדי לרמוז לך שהם רוצים את המקום שלך. אבל בשורה התחתונה - זה היה חומוס. לא פחות, לא יותר.

בדרך לאוטו ניסיתי לחשוב אם התגובה שלי היתה נלהבת יותר לו היו מגישים לי את אותה מנה באיזה כוך, עם אור פלורסנט מהבהב בתקרה וצבע מתקלף על הקירות. קו המחשבה שלי נקטע כשהגענו לרכב שלי, או נכון יותר למה שהיה עד לא מזמן הרכב שלי, ועכשיו היה נראה כמו פסל מתכת שהיוצר שלו התחרט באמצע.

הדלת הימנית של האוטו היתה מרוטשת לגמרי. הניחוש שלי היה שרכב כבד, כנראה משאית, עבר ברחוב הצר והשאיר לי דרישת שלום על האוטו. עמדתי ובהיתי באסון עד שהחבר התעשת: "אני מכיר מוסך מצוין, חמש דקות מפה. בוא ניסע, אתה תודה לי בסוף".