חודש הדמים: "יותר גרוע מזה לא יכול להיות"
חודש מארס השחור: שלל אירועים קשים, צבאיים ומדיניים, שהלכו והתעצמו מתחילת חודש מארס 1948 ואילך, והגיעו לשיאם השבוע לפני 70 שנה, יצרו ביישוב העברי בארץ ישראל את התחושה שלא רק שהכרזת המדינה העברית מתרחקת, אלא שגם עתיד החיים היהודיים בארץ נמצא בסכנה. רבים אמרו אז זה לזה: "יותר גרוע מזה לא היה ולא יכול להיות".
במהלך החודש ספגו הכוחות העבריים שורה ארוכה של כישלונות צבאיים, ובנוסף התקפות הפורעים הערבים על יישובים יהודיים הלכו והתעצמו. חלק מיישובי הנגב, גוש עציון ומערב הגליל נותקו לגמרי משאר הארץ והפכו למובלעות בשטחים ערביים, ואחרים היו ליישובים מנותקים חלקית. כך גם ירושלים הנצורה, על 100 אלף תושביה.
הנסיעה מחיפה ליישובי הגליל המערבי, מטבריה לגליל המזרחי, מעפולה לעמק בית שאן ומרחובות דרומה לנגב הפכה כמעט בלתי אפשרית. מספר ההרוגים היהודים מתחילת הקרבות (כ־15 שבועות) עלה כבר על 1,100.
שלוש שיירות אספקה עם עשרות משאיות כל אחת, שניסו מתחילת החודש להעפיל לירושלים הנצורה, ניגפו בדרכן. חלק מהמשאיות הועלו באש על ידי הפורעים הערבים ואחרות נתפסו על ידיהם. ב־18 במארס 1948 הצליחה שיירה שיצאה מירושלים להביא אספקה ליישוב הרטוב, אולם בשובה הותקפו אנשיה על ידי מאות ערבים מכוחותיו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני. בקרב הקשה נספו 11 ממגיני השיירה.
כעבור כמה ימים יצאה מירושלים שיירת אספקה נוספת, הפעם לכיוון נווה יעקב ועטרות, שהותקפה על ידי מאות פורעים ערבים. 14 לוחמים נהרגו.
זמן קצר לאחר מכן נשלחה מנהריה שיירת אספקה לעבר קיבוץ יחיעם, שהותקפה על ידי כנופיות וכפריים ערבים. 46 לוחמים נהרגו.
בד בבד, נערכו התקפות רבות על עשרות נקודות יישוב בכל רחבי הארץ, שהסבו נפגעים רבים: בירושלים נורתה אש צלפים ומכונות ירייה משכונת קטמון לעבר השכונות היהודיות, ומבית צפאפא יצאה כנופיה ותקפה את שכונת מקור חיים. קרב קשה נערך בקסטל, והמושבה הרטוב הותקפה פעמיים.
בחיפה התפוצצה מכונית תופת ברחוב הנמל בעיר התחתית, ובטבריה חדרו חיילי הלגיון הערבי לעיר וירו בעוברים ושבים ללא הבחנה. בקרב הגנה על קיבוץ בית קשת שבגליל התחתון נהרגו שבעה לוחמים, ובהם עלי בן־צבי, בנו של מי שעתיד להיות הנשיא השני של ישראל, יצחק בן־צבי.
בשכונות הדרומיות של תל אביב נהרגו חמישה אזרחים מאש צלפים. מחצבת סולל בונה בעמק יזרעאל הותקפה, ושבעה פועלים נהרגו.
ההתקפות היו תכופות כל כך ופשטו בכל רחבי היישוב העברי, עד שלרבים היה נדמה שארץ ישראל "בוערת כולה". המצב היה בכי רע. הפחד חלחל בכל בית. המכות הטרגיות ניחתו מדי יום, עד שחודש מארס 1948 כונה בשם "מארס השחור".
כעת התברר שהאסטרטגיה שנקטו מנהיגי היישוב היהודי וההגנה בארבעת חודשיה הראשונים של המלחמה - התגוננות בשילוב ארגון הובלת התוצרת מהיישובים המנותקים ושליחת אספקה אליהם בשיירות מוגנות - קורסות.
דוד בן־גוריון והנהגת ההגנה הבינו זאת היטב, ובמארס 1948 גובשה תוכנית אופרטיבית שכונתה "תוכנית ד'", במגמה לעבור מהתגוננות להתקפה, אך בשל הזמן שנדרש להפעלת התוכנית - נוסף על העובדה שהנשק שנרכש באירופה טרם הגיע לארץ - המשיך היישוב העברי לספוג מכות קשות במשך שבועות מספר.
המכה הקשה ביותר ניחתה ביום שישי, 19 במארס 1948. באותו יום הודיע נציג ארה"ב בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם, וורן אוסטין, כי "ארה"ב החליטה שהיא מסתלקת מתוכנית חלוקת ארץ ישראל והקמת שתי מדינות בשטחה".
התברר שמזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' מרשל, ששימש ראש מטה צבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, התנגד בתוקף לתוכנית החלוקה, בטענה שליישוב היהודי בארץ ישראל אין שום סיכוי לעמוד מול פלישת צבאות ערב, "שתתרחש ללא ספק, אם תוכנית החלוקה תתקיים ותוקם מדינה יהודית", כדבריו.
לראיה הביא מרשל בפני הנשיא טרומן את אירועי "מארס השחור" בארץ, והתריס בפניו ש"אפילו על סמל השלטון בארץ ישראל לא הצליחו היהודים לשמור" - בהתייחסו לפיגוע שהתרחש בבית המוסדות הלאומיים בירושלים ב־11 במארס. מרשל הוסיף ש"מייד עם תחילת השחיטה הערבית ביהודים, שתגיע ללא ספק אם תתקיים תוכנית החלוקה, תקום בארה"ב צעקה גדולה ודרישה של היהודים האמריקנים לשגר לפלשתינה צבא אמריקני כדי להציל את היהודים שם. וצבא ארה"ב, שלוש שנים בלבד לאחר תום מלחמת העולם, לא יהיה מעוניין להתארגן ולשגר שוב כוחות צבא מעבר לים".
ההלם ביישוב היה עצום: גם קריסה צבאית - וכעת גם מדינית. כאמור, ההנחה הכללית ש"יותר גרוע מזה לא יכול להיות" התפשטה במהירות בקרב רוב אנשי היישוב העברי בארץ.
הרבה לפני איקאה: גל הרהיטים המתקפלים
הגידול המואץ בשנות הארבעים באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, יחד עם מצוקת השיכון הגדולה, הדירות הקטנטנות ונדידת אלפי פליטים יהודים בתוך הארץ עצמה - אחרי שנאלצו לעזוב את בתיהם בשל הקרבות - כל אלה יצרו צורך נואש להתארגנות מהירה בחללי המגורים, במגמה להעניק תנאי חיים נסבלים לדיירים המצטופפים.
כדי להיענות לצורך הגדול החלה בתחילת שנות הארבעים להתפתח בארץ תעשייה ייחודית של ריהוט מתקפל. עשרות בתי מלאכה צצו בתוך זמן קצר, בעיקר בתל אביב, והציעו אינספור רעיונות עיצוביים לרהיטים מכל סוג. המכנה המשותף לכולם היה יכולתם, כמעשה קסם או פטנט, "להתקפל" כשלא היו בשימוש ובכך לחסוך שטח אחסון.
בין השאר, נבנו פריטי ריהוט שימושיים מעץ - כיסאות, שולחנות, מיטות, ספות, לולי תינוקות ועוד - שבכמה תנועות זריזות היו נפתחים ונכונים לשימוש, ובאותה מהירות מתקפלים ומוצמדים לקיר, או מוטמנים במגרעת שמאחורי הארון ובכך מפנים מקום יקר בחלל הדירה.
ה"פרוספריטי" (שגשוג) בתחום הריהוט המתקפל יצר עד מהרה תחרות בין היצרנים השונים, שניסו להתבלט בהמצאות פטנטים שונים, אשר זכו לשמות ססגוניים כגון "הקליפס של ויינשטיין" או "הציר של כהן". המפעל המוביל בקרב יצרני המתקפלים היה "ענג", שפעל מרחוב העלייה 13 בתל אביב, ותוצרתו היתה ידועה בכל רחבי הארץ.
בינואר 1948 עזבה את "ענג" חבורה של פועלים, שהתארגנו מבעוד מועד, והקימה קואופרטיב. הם שכרו חלל עבודה ברחוב השוק 12 הסמוך, רכשו מכונות ומלאי חומרי ייצור, והחלו לייצר ולשווק מבחר גדול של רהיטים מתקפלים, מהידע שרכשו בשנות עבודתם ב"ענג". הם קראו לעצמם "עדין - בית חרושת לרהיטים מתקפלים", ונכנסו למלחמה נגד מעבידם לשעבר, שגם הוא לא שקט על שמריו.
במשך חודשיים סערה תל אביב מהקרב בין שני בתי החרושת, שלווה בתביעות משפטיות, בהפצת כרזות על גבי לוחות המודעות, בתגרות ידיים, בהצתות, בתלונות הדדיות במשטרה, ובעיקר בהשמצות ארסיות. מפעל אחד האשים את משנהו ש"הוא רוכש עצים מערבים", והאחר השיב בהשמצה ש"העצים של המתחרה מלאים בתולעים".
בשלב מסוים הבינו הצדדים הניצים שהתחרות היצרית רק פוגעת בהם והחליטו על פיוס היסטורי. לפיכך, השבוע לפני 70 שנה, ב־23 במארס 1948, התפרסמו בעיתונות העברית מודעות מטעם שני היצרנים, שסיפרו לקוראים שהסכסוך המר הגיע לסיומו: "לקהל צרכני רהיטים מתקפלים ובעלי בתי הקפה: אנחנו שמחים להודיע שהושכן שלום בין בתי החרושת 'עדין' ו'ענג', והרינו עומדים כעת לרשות הקהל הרחב, המוזמן לסור אלינו ולהתרשם מרהיטינו המצטיינים באיכותם המשופרת".
בעיה: איך מטפלים באסירים "חולי רוח"?
ב־21 במארס 1948 דיווח עיתון "הבקר" שכל האסירים היהודים הפליליים והפוליטיים בכל בתי המאסר בארץ הועברו למעצר מרוכז במחנה עתלית, ורק בעיית האסירים "חולי הרוח" (כלשון הימים ההם) בבית הכלא בעכו נותרה ללא פתרון.
"הממשלה נעשתה פתאום ליברלית, והיא מבקשת כעת לשחררם ולמסור אותם לידי המשפחות. הרי יהיה זה מעשה בלתי אחראי לחלוטין, שהרי יש להחזיק אסירים חולי רוח אלה במוסד סגור", נכתב ב"הבקר".
הוועד הלאומי ואגודת "לאסירינו" נרתמו מייד לטפל בבעיה. התברר שהחזקת האסירים פגועי הנפש במוסד סגור תעלה כ־3,000 לירות בחודש, והכסף אינו בנמצא. זאת, נוסף על טיפולים רפואיים נוספים ואף ניתוחים הנדרשים אצל חלק מהחולים. אי לכך דרש הוועד הלאומי לאתר באופן מיידי סידור מתאים ל־57 האסירים "חולי הרוח" - במסגרת הממשלתית. ("הבקר")
מחריף המחסור הקשה בנשק ובמשאיות
ב־23 במארס 1948 דיווח העיתון "דבר" בדאגה: "כעת מתברר שמצבור הנשק העומד לרשות היישוב דל ביותר, וזאת עוד לפני הצרכים העצומים בנשק הנדרשים ממש בקרוב, לנוכח הסכנה של פלישת צבאות ערב עם סיום המנדט הבריטי, הצפוי להתקיים בעוד פחות מ־60 יום.
"זאת ועוד: במהלך החודש האחרון נפלה משמעותית מצבת המשאיות שעומדות לרשות היישוב. לא רק ששיירות הסיוע האחרונות ניגפו בזו אחר זו, אלא שגם כלי הרכב הרבים שאבדו בניסיונות הנפל הורידו מאוד את מצבת המשאיות שעומדות כעת לרשות היישוב העברי, בבואו לסייע ליישובים מנותקים ו/או נצורים". ("דבר")
יש! הגיעו מצרכי מזון
ב־24 במארס 1948 מסר העיתון "ידיעות מעריב" דיווח שאליו ייחל היישוב העברי זמן רב: "סוף סוף הקלה! הגיעו לארץ מטענים גדולים של מזון שיסייעו להקל את המצוקה הקיימת זה זמן: סך של 12 אלף טון מזון נחת בנמלינו, ובהם 9,000 טון קמח מאוסטרליה, 2,500 טון סוכר מאנגליה, 350 טון תפוחים מאיטליה ו־150 טון זיתים מיוון". ("ידיעות מעריב")
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו