המעמד היה קשה, מלחיץ, דורש תעצומות נפש. שירלי שלום כהן הגיעה עם בנה עידו, אז בן חודשיים וחצי בלבד, לבית אמה החירשת, חוה.
"יש לי ילד כבד שמיעה", אמרה לה בשפת הסימנים. ואמא שלה פרצה בבכי מר.
"היא מייד אמרה, 'זה בגללי, זה בגללי', ושאלה אם בעלי, קובי, כועס עליה". אני, שהייתי בסערת נפש על שנולד לי ילד כבד שמיעה, הייתי צריכה להיות המרגיעה, המלטפת, המנחמת. שוב הייתי 'הילדה ההורית', בדיוק כמו שהייתי מגיל אפס".
שירלי שלום כהן (39) נולדה עם שמיעה תקינה. הוריה, חוה (67) ורוני (72) שלום, הם חירשים, וכך גם אחיה הגדול, אהרון (46).
"קשה לדמיין איך גדלים בסיטואציה כזאת. מגיל אפס הייתי הקול של המשפחה, המתורגמנית, השומעת והמדברת.
"חגים היינו עושים לבד, רק הוריי, אחי ואני. את ההגדה של פסח היינו קוראים בשפת הסימנים. לא ידעתי בכלל איך שרים את שירי החג.
"לטלפונים בבית עניתי בשם כולם כבר מגיל 3 והייתי מתקשרת לאנשים אחרים, לבקשת הוריי. התלוויתי לאמא כשהיא הלכה לרופא נשים, לבנק, לאסיפות הורים, לכל המקומות שבהם נדרשתי לשמש מתורגמנית. טיפלתי בענייני ביטוח לאומי, אפילו צלצלתי למוקד 106 של העירייה, ושם היו מנתקים לי, כי לא הבינו מי זאת התינוקת שמתקשרת אליהם כל הזמן.
"אבל עם כל הקושי והמורכבות, המשברים והאתגרים, היתה גם אהבה גדולה בבית המיוחד שלי, וצמחתי ממנו. כשעידו נולד, החלטתי לצאת לאור. לספר את הסיפור שלי כדי להעצים אחרים ולתת להם השראה, ובעיקר להסביר שלחירשים ולאנשים עם מוגבלויות יש חיים, ושצריכים להתייחס אליהם יפה ובכבוד".
כיום שירלי נשואה לקובי (43), מנהל בחברת "אפּסון", ואמא גאה לשלושה - התאומים עמית ונועם, בני 9, ועידו (כיום בן 5). סיפור חייה הייחודי הפך אותה למרצה מבוקשת ומעוררת ההשראה. "אני מוצפת בפניות להרצאות, והתגובות שאני מקבלת מרגשות ומעצימות אותי".
טעות באבחון
היא נולדה וגדלה בתל אביב. אביה עבד במשך שנים כמלטש יהלומים, ולאחר מכן כשליח על קטנוע. אמה היתה תופרת, וכיום היא עקרת בית. "אחרי שנולדתי עשו לי בדיקות, ובישרו להוריי שאני כבדת שמיעה. אבל עד מהרה אמא שלי הבחינה שאני מסובבת את הראש לרעשים, לטריקת דלת, לקולות, והבינה שהם טעו באבחנה.
"כשתינוק הוא חירש, אחרי חצי שנה הוא מפסיק לצחוק, כי הוא לא מקבל פידבקים שגורמים לו לצחוק. כך קרה עם אחי. אני לא הפסקתי לצחוק, וזה היה עוד סימן לכך שאני שומעת. לקחו אותי לבדיקות משלימות, ובגיל שנה כבר היה ברור שהשמיעה שלי תקינה.
"זאת היתה דרמה משפחתית לא קטנה. אמא שלי בכלל רצתה שאצא חירשת. לא מתוך רוע לב, חלילה, אלא בגלל שהיה ברור לה שאם לא אצא חירשת כמוהם, תצפה לי התמודדות אחרת לגמרי בחיים. מהר מאוד היא הבינה שיש יתרונות בשמיעה שלי, 'מתנות' לבית, שהיו חסרות עד אז.
עם בעלה קובי וילדיה: התאומים עמית ונועם, בני 9, ועידו בן ה־5. "קובי ואני התמודדנו עם הקושי יחד" // צילום: אפרת אשל
"הוריי ניסו לתת לי את כל הכלים להתמודד כבת למשפחה של חירשים. מגיל שנה היתה לי קלינאית תקשורת, שלימדה אותי לדבר. זה לא היה דבר פשוט, כי לא היה רדיו בבית, הטלוויזיה תמיד פעלה על mute, והוריי ואחי הוציאו קולות שקשה להבין.
"בבית טרקו סביבי דלתות, גררו כיסאות, זרקו סכו"ם על הצלחות ועשו הרבה פעולות רועשות, רק בגלל שלא שמעו, דברים שמקפידים לעשות בשקט כשיש תינוק בבית. אני גדלתי עם רעש תמידי, אבל מסוג אחר לגמרי".
היא נזכרת גם בהמון אורות דולקים בבית. "האינטרקום היה מואר, כדי שיידעו שמישהו מצלצל, ובטלפון היו אורות מהבהבים. גם למיטה שלי חוברו אורות, שהבהבו כשהייתי בוכה, כדי שהוריי יידעו שצריך לגשת אלי. אבל לא תמיד המכשיר פעל, וכשהבית לא היה חשוך לגמרי, הם פספסו את אורות הבכי שלי. בכיתי הרבה זמן עד שהם באו להרגיע אותי.
"מצד שני, אחרי שהייתי אוכלת זכיתי לשעות ארוכות על הידיים שלהם, כי הם לא יכלו לשמוע ששיהקתי, ולכן החזיקו אותי לפעמים שעה ויותר".
כבר מינקות דיברו אליה הוריה בשפת הסימנים. "זאת שפת האם שלי", היא מחייכת, "הם שאלו אותי בשפת הסימנים אם אני רוצה לשתות, לאכול, הכל. ממש כמו שמדברים לתינוק".
בגיל 3 התחילה להיות האחראית לטלפון בבית. "אני זוכרת שהייתי מחכה שעה שלמה בקו תפוס, לא מבינה למה לא עונים לי. עד שהבנתי מה זה צליל חיוג ומתי השיחה פנויה. הרבה אנשים היו מנתקים לי בפנים. לא הבינו למה תינוקת מתקשרת אליהם פתאום וממלמלת משהו.
"היו שיחות טלפון קשות. בגיל 5 הייתי מתקשרת למורה של אחי ומודיעה לה שהוא לא יבוא לבית הספר כי הוא חולה. לשכנה מלמעלה הייתי מתקשרת כדי להעיר שהכביסה שלה מטפטפת על שלנו, ושזה מפריע לאמא. סיטואציות קשות מאוד לילדה קטנה".
"הוא ילד שובה לב ומקסים, בדיוק כמו האחים שלו". שירלי ועידו // צילום: אפרת אשל
בגיל 8 לקחה אותה אמה איתה לביקוריה אצל רופא הנשים. "הייתי צריכה לספר לו מה יש לה ולתרגם לה את ההערות שלו אחרי הבדיקה. הלכתי גם עם אבא לרופאים שלו, ואפילו השתתפתי באסיפות הדיירים בבניין כדי לתרגם להם.
"פעם הלכתי עם אמא בשוק הכרמל, והיא ראתה חולצה שרצתה לקנות. היא אמרה לי בשפת הסימנים: 'תגידי למוכר שיוריד לי 10 שקלים'. מה ילדה אמורה לעשות עם זה בדיוק? הרגשתי שאין לי זכות לסרב".
היא דיברה בשם הוריה עם הביטוח הלאומי, סידרה למענם עניינים בבנק ונדרשה לטפל אפילו בתשלום לטיול השנתי. "ביקשתי הנחה מיוחדת מיועצת בית הספר, כי המצב הכספי בבית לא היה מזהיר. זה היה קשה מאוד. מה לי ולעניינים מבוגרים כאלה?"
באותם ימים התביישה להיראות בחברת הוריה ואחיה ונרתעה מלשוחח איתם בפומבי בשפת הסימנים. "פחדתי מהמבטים של הילדים האחרים, מהגיחוכים שלהם ברחוב. היו כאלה שגם חיקו אותנו, וזה העליב אותי מאוד. הייתי הולכת לבתים של חברות שלי, ושם היה רדיו עם שירים ומוזיקה, דיברו שם והיו צחוקים. רציתי אווירה כזאת גם אצלי בבית".
היא עוצרת ולוגמת ארוכות מהקפה. "אל תבין לא נכון. גם אצלנו בבית צחקו, ודווקא היתה תקשורת מצוינת, כי תמיד הסתכלנו בעיניים כדי לתקשר, אפילו כש'צעקנו' מהמטבח לסלון. מהוריי קיבלתי אהבה אינסופית, עם חום ונשיקות וחיבוקים. אבל זה היה אחרת".
בגיל 11 הגיע המרד. המשבר פרץ סביב שיחות למוקד 106 של עיריית תל אביב. "אבא שלי, שרכב על קטנוע בעיר, ראה כל רמזור עקום, כל מפגע בכביש, כל צינור שמשפריץ. הוא היה חוזר הביתה ונותן לי רשימה של תלונות ובעיות עירוניות לדווח למוקד.
"בהתחלה ניתקו לי, כי שמעו ילדה ולא הבינו. אחר כך שמעו אותי, אבל היו מנתקים בכל זאת - כי כמה אפשר לשמוע ילדה שמתלוננת באופן סדרתי על מפגעים בעיר?
"בשלב מסוים פרצתי בבכי. אמרתי להוריי שאני לא יכולה יותר עם השיחות האלה, אני רוצה לדבר בטלפון עם חברות ולשמוע מוזיקה, ושיפסיקו להכריח אותי. רציתי להיות ילדה כמו כולן.
"אמא שלי יותר רכה, אבל אבא שלי מאוד ערכי ועקרוני, והיה לו קשה עם המרד הזה, כי שימשתי לו לפה ועזרתי לשפר דברים. בסוף הגענו לפשרה: הייתי מתקשרת למוקד רק שלוש פעמים בשבוע".
לא כועסת
ב־1991, כשהיא בת 12 וחצי, פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, ושירלי נאלצה להתמודד עם הורים ואח שלא שומעים את האזעקות. "זה היה פחד אלוהים", היא משחזרת, "באזעקה הראשונה נאלצתי להעיר את כולם בבית ולהסביר להם שיש אזעקה ושצריך לחבוש מסכות אב"כ ולהיכנס לחדר האטום. הייתי צריכה להחליט גם מתי להוריד את המסכות. זאת היתה אחריות כבדה מאוד".
למרות הקשיים, אין בה שמץ של כעס על הוריה. "הם נשענו עלי, לא ידעו לעשות את הדברים אחרת. ברור שהיו קשיים ומורכבויות, אבל תמיד הרגשתי כמה הם אוהבים אותי ומפצים אותי בדברים אחרים. למשל, היה כיף לקבל מהם כל הזמן מכתבים. זאת היתה הדרך שלהם לתקשר איתי, ובכל מכתב הם הוסיפו לבבות והרעיפו עלי דברי אהבה.
"הם גם אף פעם לא הגבילו אותי כשיצאתי לבלות בגיל ההתבגרות. אצלי החברים יכלו לחגוג ולהרעיש עד מאוחר בלילה, כי אף אחד בבית לא שמע את הרעש".
לפני שלוש שנים הפנתה שירלי לאמה את השאלה שליוותה אותה כל חייה. "שאלתי אם זה נכון שהיא העדיפה שאצא חירשת. היא ענתה לי בכנות שכן, והסבירה שעם חירשות היא היתה יודעת להתמודד, כי אלה חייה, בעצם. לא כעסתי על התשובה שלה. הייתי מספיק בוגרת להבין שהיא פחדה מהתמודדויות אחרות".
גם בגיל ההתבגרות צברה שירלי חוויות שליליות שהיו קשורות למצב של הוריה. "כשהייתי בת 16, אמא שלי לא הרגישה טוב. אבא הסיע אותנו לבית חולים בשלוש לפנות בוקר. הרופא בחדר המיון הבין שאמי חירשת, חשב שגם אני כזאת, ואמר בקול רם: 'אין לי כוח לטפל בה. שהסטאז'ר ייתן לה משהו'.
"קפאתי במקום. הייתי בהלם כזה, שלא הצלחתי להגיב. בהמשך כעסתי על עצמי שלא הגנתי עליה, שלא אמרתי משהו לרופא הזה".
בגיל 16 הכירה את החבר הראשון, והזמינה אותו לביתה. "היה לי חשוב שהוא יידע שהוריי חירשים", היא מדגישה.
לצבא התגייסה בסוף 1996. "בלילה הראשון של הטירונות בג'וליס, בקור אימים, עמדתי בתור לטלפון ושמעתי את שאר החיילות מתקשרות הביתה. לא ידעתי מה לעשות. למי יש לי להתקשר? הרי ההורים שלי לא יכולים לשמוע אותי.
"בסוף החלטתי להמשיך לעמוד שם, וכשהגיע תורי התקשרתי לחברה טובה וביקשתי לדבר עם אמא שלה. היא הקשיבה לי, והיתה בזה נחמה מסוימת, אבל ברור שזה היה שונה מאשר שאר החיילות.
"והיה לי עוד קושי מצחיק במקום שעבור כולם הוא טריוויאלי: הייתי צריכה להתרגל לדבר בטלפון כשסביבי יש רחש־בחש ושיחות בקול רם. זה היה קשה, כי בבית שלי היה שקט מוחלט כשדיברתי לשפופרת".
עם שחרורה החליטה לטוס לארה"ב, לבדה, לטיול של אחרי צבא. שם חוותה, לדבריה, את המהפך הגדול של חייה. "הייתי בת 21, וזה היה טיול השחרור שלי מהוריי ומאחי - וגם שלהם ממני. מלצרתי במסעדה בניו יורק ופגשתי חברים ואנשים חדשים. בעיקר הרגשתי לראשונה חופש וכיף של ילדה. לא היתה לי שום אחריות פתאום, הרגשתי משוחררת".
"מינקות דיברו אלי בשפת הסימנים, זאת שפת האם שלי". שירלי עם הוריה חוה ורוני ואחיה הגדול אהרון // צילום: אפרת אשל
בחודש השישי של הטיול, קיבלה הודעה שאביה נפצע בתאונת דרכים. "קרה דבר מדהים: למרות שהוא היה מאושפז, המשפחה החליטה לא לספר לי. בחמשת החודשים בלעדיי הם קלטו שהם מסתדרים גם בלי הילדה השומעת. פשוט ביקשו מאנשים מולם לדבר יותר לאט, קראו שפתיים והתרגלו לחיים בלי טלפון - עם מכתבים, פקסים ומסרונים. אז הם העדיפו להסתיר ממני את עניין האשפוז, כדי לא לקלקל לי את הכיף".
רק חודש אחרי פציעת אביה, כשהוא התאושש בבית, התקשרה אליה סבתה לספר לה על התאונה. "זה היה עבורי רגע מכונן. הייתי כמובן מודאגת לגבי אבא, אבל בתוך תוכי הבנתי שיש כאן שינוי גדול ומבורך. שחרור אמיתי והדדי.
"קיצרתי מייד את הטיול, וכשחזרתי לארץ הדברים היו שונים. הרגשתי שהם יותר עצמאיים, ושאני יכולה להמשיך לתכנן את חיי קדימה".
בגיל 23 נכנסה למערכת יחסים רצינית, והביאה את בן זוגה הביתה, כדי שיכיר את הוריה. "היה נראה לי שהוא מקבל ואוהב אותם, עד שבאחד הימים הוא לקח אותי לבית קפה ואמר שהוא רוצה להיפרד. זה נפל עלי כרעם ביום בהיר. שאלתי אותו למה, והוא אמר: 'אני לא רוצה שיהיה לי ילד חירש'.
"שאלתי אותו אם אני סוג ב' בעיניו, והוא אמר: 'לא, אבל גם לא סוג א''.
"נפגעתי עד עמקי נשמתי. נשברתי, התרסקתי. תכננו לעבור לגור יחד, ופתאום הלם כזה. אחרי כמה חודשים הוא רצה שנחזור להיות יחד, אבל כבר לא הסכמתי.
"המקרה הזה החזיר אותי מייד לילדה הקטנה ששמעה מאמה את המשפט הקשה: 'אני מפחדת שלא ירצו להתחתן איתך, כי אנחנו חירשים'".
בליינד דייט
שירלי, שעזבה את הבית ועברה לגור עם בן זוגה דאז, חזרה לחצי שנה נוספת בבית הוריה בתל אביב, עד שהכירה את קובי, האיש שהפך לבעלה. "הכרנו בבליינד דייט מאוד מוצלח. פגשתי גבר מקסים. בדייט השני יצאנו עם חברים למסעדה ביפו, ומישהו שם צחק על חירשים, בלי להכיר את הסיפור שלי. זה הרים לי להנחתה, ובסוף הערב החלטתי לספר לקובי, לשים הכל על השולחן.
"הוא קיבל את זה בצורה מדהימה ורגישה. זה לא איים עליו. בפגישה השלישית סיפר לי שגם אמא שלו קיבלה את זה מאוד יפה. הפכנו לזוג, וידעתי שהוא האיש שלי".
הזוג המאוהב עבר לגור יחד בכפר סבא, וכעבור שלוש שנים התחתנו. "הבאנו לחופה מתורגמנית לשפת הסימנים, עבור הוריי, אחי והאורחים החירשים. המעמד היה מרגש מאוד".
כעבור שנה נכנסה שירלי להיריון. בשבוע ה־12 להיריון גילתה שהיא נושאת ברחמה תאומים. "בייעוץ הגנטי בקופת חולים הציעו שאעשה בדיקה לנשאות גנים של חירשות. אמרו שאם אני נשאית, ההמלצה שלהם היא לבצע הפלה ולהביא ילדים בהפריית מבחנה. בהפריה אפשר לברור את העוברים התקינים.
הזדעזעתי לגמרי. מה זאת אומרת? ואם התאומים ייצאו חירשים, אין להם זכות לחיות? הם רוצים שם ילדים של 100 אחוז, ילדים מושלמים. ברור שזה לא עלה על דעתי.
"עשיתי בדיקה לגילוי של גן חירשות (קונקסין), ונמצא שאני לא נשאית", היא אומרת, "באופן מפתיע, לא היו לי בכלל חרדות מהאפשרות שייצאו לי ילדים חירשים. ההיריון היה בסיכון גבוה, ואני הייתי עסוקה בזה שהם בכלל ישרדו את ההיריון, שלא ייצא לי ילד עם מומים כאלה ואחרים.
"ילדתי בניתוח קיסרי בשבוע ה־28 שני פגים. עמית נולד במשקל 730 גרם, ונועם במשקל 1,100 גרם. לקחו אותם מייד לטיפול נמרץ, וזה היה נורא. לא הרשו לי להחזיק אותם, לחבק ולנשק, כי הם היו בקושי בגודל של כף יד. גם להניק אותם לא יכולתי.
"נועם היה במצב יותר טוב, אבל עמית נלחם על חייו במשך ארבעה חודשים, עבר ניתוחים והיה פייטר מדהים שלא הסכים לוותר.
"כאבתי מאוד, וגם כעסתי על כל העולם. אחרי שלא זכיתי לילדות רגילה, עכשיו גם לא אימהות רגילה? למה אין לי חיים רגילים?
"למזלי הגדול היה לי את קובי. הוא טיפוס מאוד הגיוני ומרגיע, גם לו היה קשה, אבל הוא דאג לאזן אותי.
"בגלל שהם נולדו פגים, עלו חששות בצוות הרפואי, ואמרו לנו שעלולה להיות פגיעה בראייה ובשמיעה שלהם. שוב השמיעה. שוב הסיוט הזה תוקף אותי".
נועם היה הראשון לעזוב את בית החולים, אחרי חודשיים. "עשו לו בדיקת שמיעה ויצא תקין. נשמתי לרווחה. זאת היתה שמחה גדולה עבורי.
"עמית נשאר בבית החולים עוד חודשיים, ובסך הכל 120 יום. ביום השחרור שלו עשו גם לו בדיקת שמיעה - ולשמחתנו גם היא יצאה תקינה.
"הייתי עם התאומים בבית כמעט שנה, ואז חזרתי לעבודה. כשהם היו בני 3 עברתי לחברת הייטק, בתחום הכלכלה והכספים, למרות שלא היה לי ממש רקע בתחום".
תחושת בטן
לפני שש שנים הרתה שירלי שוב. לדבריה, חשה מייד שההיריון הנוכחי שונה מקודמו. "כבר בשבועות הראשונים הרגשתי שיהיה לי בן עם לקות שמיעה. אני לא יכולה להסביר למה זה תקף אותי, אבל זה היה שם בגדול לאורך כל ההיריון. החלטתי לא לשתף אף אחד במחשבות שלי, גם לא את קובי, כדי לא להעצים את העניין, אבל בתוך תוכי הייתי גמורה מזה.
"אני זוכרת שבחודש השביעי היינו במסיבת חנוכה באגודת החירשים, וראיתי שם ילדים עם מכשירי שמיעה. אמרתי לעצמי: 'שירלי, יש לך ילד כזה בבטן שלך'".
לפני חמש שנים בא עידו לעולם. "הוא נולד בניתוח קיסרי, והלידה היתה מצוינת. הוא שכב לצידי בחדר, בעריסה, והרגשתי סוף־סוף אמא לכל דבר. מייד התחלתי לבדוק אותו. מחאתי לידו כף, וכשהוא מצמץ בעיניו הייתי בהיי מטורף. חשבתי שנגמר הסיוט שהעמסתי על עצמי לשווא: יש לי ילד שומע".
עד לבדיקה, שנערכה בבית החולים ביום שלמחרת. "עשו לעידו בדיקת סינון שמיעה. הוא לא הגיב. נלחצתי מאוד. ניסו להרגיע אותי שאולי זה בגלל הניתוח הקיסרי, שאולי יש לו מים באוזניים.
"בהמשך עשיתי לו בדיקות משלי. השמעתי קולות ליד האוזן שלו, נשפתי. לפעמים היה נדמה לי שהוא מגיב, ולפעמים לא".
עידו עבר בדיקה מכריעה כעבור כמה ימים. "אמרתי לעצמי בלב, 'עידו, בבקשה תשמע, בבקשה תשמע". אבל האבחנה היתה ברורה: עידו כבד שמיעה, עם ירידה בינונית. מאז המצב החמיר, והיום מדובר בירידה חמורה. עם מכשיר השמיעה הוא שומע 90-80 אחוז".
"אמרו לנו שהוא יצטרך להרכיב מכשירי שמיעה ושלחו אותנו לאותה עמותה לילדים חירשים וכבדי שמיעה, שאליה הייתי באה כילדה עם אחי. חשבתי לעצמי, 'אלוהים, זה לא קורה לי שוב'. כמו פטיש 200 קילו על הראש. ועכשיו זה הילד שלי!
"זה היה יגון כבד עבורי. בכיתי בלי סוף, הייתי מרוסקת. ידעתי רק דבר אחד: שאני לא מספרת להוריי לפני שאני אוספת את עצמי ומתחילה להבין איך אני חיה עם זה.
"קובי ואני התמודדנו עם הקושי יחד. לי היה ברור שהכל קורה בגללי, וקובי עמד לצידי - למרות שגם לו היה קשה. היו כמה ימים של דאוּן אמיתי, אבל אז התאוששתי. קרה לי דבר מדהים. התאהבתי בילד הזה בטירוף. הרגשתי שיש לי תינוק רגיל, שמח, מחייך, תינוק שהפך אותי מהרגע הראשון לאמא רגילה. זה חיזק מאוד אותי ואת קובי".
שבועיים אחרי האבחנה הסופית אזרה שירלי כוחות וסיפרה את החדשות להוריה. "אמא אמרה לי מייד שהרגישה שיש לעידו בעיה והתלבטה אם כדאי להגיד לי".
עידו עבר בדיקות והתאמות שונות, ואחרי שבעה חודשים קיבל מכשיר שמיעה. "זה היה יום קשה", נזכרת שירלי, "עד אז, הסביבה לא ידעה שיש לי ילד כבד שמיעה. כשראו את המכשיר על האוזן שלו, כולם הבינו. אבל גם על זה התגברתי.
"עידו עבד עם קלינאית תקשורת, ולמדנו לאמן את המוח שלו לשמוע כמו שאנחנו שומעים. הוא ילד שובה לב ומקסים, בדיוק כמו האחים שלו.
"אני זוכרת מקרה ביום עצמאות אחד, כשעידו היה בן 3. הוא נרדם בעגלה שלו בלי מכשיר שמיעה, ופתאום היו זיקוקים, והוא התעורר ואמר: 'אמא, אני רוצה את מכשיר השמיעה שלי כדי לשמוע את הזיקוקים יותר חזק'".
דרך חדשה
"עידו הוציא אותי לאור, לייעוד שלי בחיים", היא אומרת בהתרגשות, "אמנם היתה לי עבודה טובה ומכניסה בהייטק, אבל הרגשתי שאני לא במקום הנכון. הלכתי ללמוד הדרכת הורים במכון אדלר. בקורס ניגשה אלי יועצת עסקית ואמרה לי: 'את חייבת לספר את הסיפור שלך, להרצות ולשתף במה שעבר עלייך בחיים'.
"זה הדהד בי כל הזמן. אחרי שנה יצרתי איתה קשר והתחלנו לעבוד יחד. היא פרסמה באתר שלה בלוג שלי וקיבלה תגובות נרגשות והמון שיתופים. החלטתי לעזוב את העבודה בהייטק ולקפוץ למים".
מאז הפכה שירלי למרצה מבוקשת. "קראתי לעצמי 'שומעת הקול', ואני מקבלת המון פניות, מהמון קהלים שונים. חברות הייטק ומשרדי ממשלה, בנות מצווה, בתי ספר. אני מרצה גם בפני אנשים חירשים ומדברת מולם עם מתורגמנית.
"אני מרגישה שאני מעבירה מסר של העצמה. מבהירה שלא התקרבנתי, אלא שצמחתי מכל הקשיים. מבחינתי, הנגישות לאדם עם מוגבלות לא צריכה להסתכם רק במערכת שמע או בכיתה אקוסטית. זה בעיקר חיוך ונגיעה, לדבר בצורה יפה ומכבדת, להתייחס לבעל המוגבלות כאל בן אדם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו