חילופי המסרונים חשפו: לנגד עינינו מתנהל משפט ראווה

כל מי שמסתכל מהצד על שערוריית המעצרים ותנאי המעצר של "חשודים" כמו ניר חפץ או שאול אלוביץ ובני ביתו ואלי קמיר חייב להזדעזע. אלו מעצרים חסרי הצדקה, בייחוד מאז הארכת המעצר לקראת סוף השבוע שעבר. אבל אתמול קיבלנו רמז עבה מאוד מה חושבת שופטת ותיקה המכירה את הקליינטים – קרי, הפרקליטות והמשטרה.

מה אפשר להבין מהדברים האלה לגבי שאר המעצרים? אמש (ראשון) חשף ערוץ 10 את הציניות ביחסי בית המשפט עם רשויות האכיפה, במקרה זה הרשות לניירות ערך.חילופי המסרוניםמזכירים את השורה הקלסית מהסרט 'האזרח קיין': "אתה תספק את התמונות, אני אדאג שתהיה מלחמה".

האם לא ככה נראהמשפט ראווה? מה זה משפט ראווה? זהו ביסודו משפט מבוים שבו השופטים יודעים את התוצאה מראש והעדים משחקים תפקידים. המודל הקיצוני נוסה בברית המועצות. גם תחת המשטרה החשאית הסובייטית לא בהכרח השתמשו בעינויים פיזיים ולעתים לקח זמן רב עד שהושגו התוצאות הרצויות מטעם התביעה.

השיטה היתה סחטנות. איומים פסיכולוגיים. במשטר טוטליטרי החשוד יודע שמשפחתו היא בת ערובה. גורלה ייחרץ. ילדיו ירצחו או ילכו לכלא. אז הוא מוכן להקריב את עצמו ולהודות בכל. בישראל של 2018 האיום פחות קיצוני, אבל כל חייו של החשוד העצור, כמו שלמה פילבר, תלויים לו מנגד אם לא ישתף פעולה בתפקיד שהמשטרה – ובאישור השופטת פוזננסקי - מייעדת לו.

למי שמופתע עד לאן הדברים התדרדרו במדינה שבה לכאורה קיים חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מוצע לחזור 13 שנה אחורה לעידן ההתנתקות. במשך כשנה וחצי התנתקה ישראל מהדמוקרטיה וזאת תוך צרחות עידוד של התקשורת.

בתקופת ההתנתקות היועץ המשפטי, מערכת המשפט, הממשלה והעומד בראשה, התקשורת וכמובן המשטרה והצבא פעלו לפי רעיון מסדר אחד. הוויכוח אם יש לפנות את רצועת עזה או איננו רלוונטי. מה שרלוונטי זה שילדים נעצרו בתנאים מחפירים לתקופות ארוכות. המערכת אף שקלה להוציא אותם מחזקת הוריהם ולמסור אותם לאימוץ. כניסה לבית שסומן כסגור גררה על פי חוק חדש שלוש שנות מאסר. אני מציע לחזור למאמריו של פרופ' בועז סנג'רו מהשנים 2004 ו-2005 כדי לקבל את התמונה.

בשבוע האחרון ברור שאנחנו חוזרים לתקופה האפילה ההיא, אבל היעד הוא הממשלה עצמה. צריך להצדיע לדעת הקהל ובייחוד תומכי הליכוד שהם מתמרדים נגד מכונת החקירות. כרגע דעת הקהל התומכת בראש הממשלה היא המחסום האחרון להגנת הדמוקרטיה.

אבל הציבור בהמתנה לגורמים נוספים שיתריעו על מכונת החקירות והמעצרים שיצאה משליטה. למשל, חברי הכנסת והשרים. למשל, משפטנים בכירים. אולי גם אנשי מצפון? יש הרי שורה ארוכה ארוכה של זוכי פרס ישראל הממתינים דרוכים ליד הטלפון כדי לחתום כל רגע על עצומה.

השופטת הילה גרסטל הוזמנה לעימות עם אלי קמיר. היא אמרה, כי היא מוכנה להשתתף באירוע המשטרתי רק אם אלי קמיר ישוחרר. האמת, לאור הידוע על הפרשה זו פגיעה קשה בשלטון החוק שקמיר בכלל במעצר.

אבל כשגרסטל עונה למשטרה תשובה כזאת היא אומרת לציבור: אינני מאמינה שאדם שנמצא במעצר משטרתי או תחת לחץ משטרתי כלשהו יכול להגיד את האמת. בייחוד במקרה הספציפי הזה. גרסטל מכירה קצת את הפרקליטות ואת החיבור הממאיר שלה עם המשטרה והתקשורת.