דבריו של צבי גילת שפורסמו כאן בשבוע שעבר, הסתיימו בתהייה: כיצד עם המקבל על עצמו לנסות ולהיות 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' היה מתמודד עם האתגר העצום של המון-אדם המגיעים ממצוקה קשה ומבקשים לחסות בצילו?". צבי בחן את סוגיית גירוש הזרים שהגיעו מסודן ואריתראה דרך המשקפיים של "עם סגולה" ו"ממלכת כהנים וגוי קדוש" שהיו מרכזיים בפרשת יתרו, אני אבקש השבוע להמשיך את הבדיקה באמצעות נקודת המבט שמספקת לנו פרשת משפטים, נקודת המבט של מי שהיו גֵרִים בארץ מצרים.
עוד בערוץ יהדות
- האוכל בטיסה לא כשר? לוגו דומה הצית גל שמועות שקרי
- המספרים המבהילים: יהודי העולם נכנעים להתבוללות
פרשת משפטים, כשמה כן היא. בחלקה הארי היא פורסת בפנינו רשימה ארוכה של חוקים, בעיקר בנושאים של סדר חברתי וצדק בין בני אדם. הניסוח משפטי, קצר וממוקד, ולכן דווקא החריגות הבודדות הן המעניינות.
בשלוש מצוות בלבד הכתוב מרגיש צורך להוסיף נימוק. אני מניחה, שנימוקים ניתנים במקומות בהם הציווי אינו מובן מאליו, דורש חיזוק, נוגד היגיון אחר אפשרי.
הציווי הראשון עוסק בחובה להשיב את המשכון לבעליו כאשר הוא זקוק לו: "אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ--עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב..."
הציווי השני אוסר לקיחת שוחד: " וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים."
הציווי השלישי מתייחס לגר ומורכב למעשה משני איסורים: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
הנימוק "כי גרים הייתם בארץ מצרים" נפוץ מאוד בתורה בהקשרים רבים, החל ממצוות השבת ושמחת החג, וכלה במצוות של משפט-צדק וחיוב להשאיר פרי בשדה לעניים. כולם נסמכים על הזיכרון ההיסטורי הזה. אך כיצד יכול זיכרון להוות בסיס כל כך משמעותי לזהות של עם?
משפט אחד בפרשה מסביר לנו מה עומד ביסוד החיבור הזה:
"וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
המשפט הזה אינו ציווי, אלא תיאור של עובדה. יש בכם, בעם היהודי, הבנה מיוחדת לנפשו של הגר, ומכאן נובע יחסכם.
כבר בברית בין הבתרים, כשאלוהים נגלה לאברהם ומגלה בפניו את ההשתלשלות העתידית של עם ישראל, מופיעה העבדות כחלק אינטגרלי בהתהוות שלנו לעם. "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה."
זו אינה תקרית היסטורית, כי אם צריבה ל'הארד דיסק' שלנו כעם. תודעה שאמורה להיות מושרשת בנו, ולהוות כח מניע לעשייה שלנו, ובעיקר – כתמרור אזהרה.
יתכן שמדינת ישראל מוכרחה לגרש חלק מהבאים בשעריה, אך חסר לי השיח הנוקב, העמוק, היהודי, שיודע את נפשו של הגר, ומכניס את זה כשיקול בקבלת ההחלטות.
דומני שמי שהדברים אכן היו חרוטים בתודעתו, הוא המשורר הדגול חיים גורי שהלך בשבוע שעבר לעולמו.
בקובץ שיריו 'יריד המזרח' משלב גורי אירועים משמעותיים בחייו וביניהם מתאר רוכל ירקות ערבי שמגיע למכור ליהודים. גברת יהודייה (דמותה של אימו) מבקשת לקנות, אך אחד השכנים נוזף בה: "את לא מתביישת לקנות תוצרת ערבית?"; יהודייה: "מה אתם רוצים מהמסכן הזה? מה יש? מה אכפת לכם אם ירוויח כמה גרושים?"; יהודי לרוכל: "רוח מן הון". היהודי והערבי אוחזים בארגז, ובסופה של התגרה מצליח היהודי להפוך אותו ולשפוך את תוכנו ארצה. הגברת היהודייה נורא מתביישת, מבקשת לנחם את הרוכל: "מעליש, מעליש". במקום אחר מתאר גורי איך בכתה אימו במשך שבועיים, וכותב עליה: "אמי היתה חולה מרחמים יומם ולילה".
אימו של חיים גורי, בת לדור של מהגרים, ידעה את נפש הגר, והמשורר ידע להטמיע את אותה ידיעה לתוך נפשנו בכתביו. אני תקווה שנלמד מהתורה ומגורי להפנים את תודעת הגרות, בייחוד בשעת ריבונות, ולפעול מתוכה. יהי זכרו ברוך.
אילנה ביטון היא מנחה בעמותת קולות (עמותה הפועלת ליצירת חברה ערכית באמצעות מפגש בין מנהיגות ישראלית בכירה ללימוד בית מדרשי).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו