אף שהוא היה המייצג הסמלי הברור ביותר של דורו, דור מלחמת השחרור, ואף שהוא נקרא משורר הפלמ"ח סביב השירים המיתולוגיים "באב אל־וואד", "שיר הרעות" ו"הנה מוטלות גופותינו", חיים גורי הצליח לפרוץ את המשבצת הזו בצורה יוצאת מן הכלל.
זה קשור, לטעמי, בשני דברים: בסקרנות העיתונאית הטבעית שלו, שאינה שכיחה אצל משוררים; ובבסיס האיתן של חיי המשפחה שלו, אהבתו הגדולה לאשתו, והתמיכה והעזרה העצומה שלה ושל בנותיו, שנתנו לו ביטחון קיומי חזק מאוד.
מעבר לשירים שהיו סביב מה שנקרא "שושנת הרוחות", הוא התחיל להתעניין בנושאים אחרים וביטא אותם. ראשית כל, השואה - דרך הסרט הראשון שעשה, "המכה ה־81", בעקבות הדיווח על משפט אייכמן. לא האידיאולוגיה לכתוב מאמרים בכיינים, אלא היצר של העיתונאי - שהולך למקומו ומביא את קולם של אנשים - נתן כוח עצום גם לכתיבה שלו וגם לאישיות שלו. הוא היה חוצה דורות באופן מפליא, והיה יכול להידבר עם דורות צעירים ומבוגרים ממנו.
אף שבשנות ה־50 הגיע הדור החדש המיוחד הזה של נתן זך, אבידן ועמיחי, וכאילו איימו על מעמדו כמשורר, הוא הצליח להתגבר על ידי כך שהרחיב את עולמו. הוא זכה לאהבה בחוגים רבים, ונענה לה בנדיבות; הוא לא היה מאלה שיגידו "מה פתאום עושים ערב לכבודי?" להפך: הוא נענה ברוחב לב לאהבה שהרעיפו עליו.
גם אני אהבתי אותו מאוד. היינו ביחסים קרובים. לא גרנו באותה העיר, אבל היתה בינינו ידידות, ובכל פעם שבאתי אליו הרגשתי שיש לי אוזן קשבת שלה הזדקקתי. אף שהיה דברן כשלעצמו, היתה לו אוזן קשבת עבור האחר. יחסו לארץ היה טוטאלי. זה התחיל בתמיכה שלו בארץ ישראל השלמה, עד שהתפכח והבין שארץ ישראל השלמה משמעה להחזיק את הערבים באפרטהייד, והוא עבר ל"שתי מדינות לשני עמים". את הארץ הזאת הוא הכיר ברגליו ובמבטו. בכל שבת היה יוצא עם חבורתו לעיר העתיקה. גם בימי האינתיפאדה הקשים ביותר לא ויתר על שבת בה עם החברים ועל ישיבה במסעדה ערבית. יש לו זכויות רבות, והוא יחסר לנו. ללא כל ספק, הוא לא היה עוד משורר. עברה מהעולם סמכות, אף שלא היה רבי ולא היתה לו חצר.
הביאה לדפוס: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו