החיים בלעדיך

"במחלקת טיפול נמרץ התקרבתי לבת הגיבורה שלי. דיברתי אליה. אלו היו הרגעים האחרונים שלנו יחד, אחרי 21 שנים שבהן היא הפכה אותי לאמא - ולימדה אותי מהם נחישות ואומץ לב. אמרתי לה שאני אוהבת אותה, והודיתי לה על כל השנים שהיתה איתנו. אמרתי לה לא לפחד, כי היא עטופה, ואלוהים אוהב אותה אפילו יותר ממה שאמא יכולה לאהוב. ואז נישקתי אותה ובכיתי המון. שטפתי לה את הפנים עם הדמעות שלי - ויצאתי". 

עיניה של מיכל אסולין נרטבות כשהיא משחזרת את רגעיה האחרונים עם בתה, הודיה, בבית החולים הדסה עין כרם. במשך שש וחצי השנים האחרונות ניהלה הודיה קרב הרואי על החיים, אחרי שנפצעה אנוש בפיגוע בתחנת האוטובוס בבנייני האומה, כשהיתה תלמידה בת 14. לפני חודשיים היא נכנעה.

"זה עצב בלתי נתפס, לקבור את הילדה שלך", משחררת מיכל אנחה. "יש אצלנו ריקנות גדולה בלב. במהלך השבעה הוצפנו באהבה אינסופית, והבנו עד כמה היא נגעה בכל כך הרבה אנשים. היא היתה ילדה מדהימה ויפה, חייכנית ומלאת שמחת חיים, ואנחנו גדלנו בעקבות הטיפול בה. למדנו ממנה והתחזקנו. היא נתנה לנו ביטחון עצמי ויכולת עמידה על שלנו, כוחות שבכלל לא ידענו שחבויים בנו. אנחנו כל כך מתגעגעים אליה". 

הודיה אסולין ז"ל נולדה לפני 21 שנה במבוא חורון, בת בכורה לאליהו (46), מורה לקודש ולמדעי המחשב בישיבה תיכונית במודיעין, ולמיכל (45), מורה לאנגלית בבית ספר יסודי ביישוב. אחריה באו לעולם רפאל (17 וחצי), יסכה (15), יהודה יוסף (13), ישראל (10), צביה (8), איילת (6) ואלישיב חיים (4). "הודיה היא שהפכה אותנו לאבא ואמא", נזכר אליהו. "היא נולדה שנתיים אחרי שמיכל ואני התחתנו, והיינו מאושרים ממש". 

מיכל: "זאת היתה התרגשות גדולה. זכות גדולה. היא היתה ילדה מאוד טובה. עדינת נפש, אצילה, עם שמחת חיים גדולה. היתה מאוד מוזיקלית, אהבה לתופף במערכת התופים שקנינו לה. היתה בה ביישנות, אבל עם השנים היא נפתחה, ואפילו גילתה את הבמה ואהבה להופיע. בחנוכה, חודשים ספורים לפני הפיגוע הארור, היא הופיעה בהצגה בסניף של תנועת הנוער עזרא ביישוב, וגילמה שלל תפקידים. ראינו כמה ביטחון זה נותן לה. בכיתה ט' היא עברה לאולפנת תהילה בירושלים, ופשוט פרחה שם. היה לה לב ענק ויכולת נתינה אינסופית. החיוך לא מש מפניה. היא האירה כל מקום שבו נכחה, גם בחצי השנה שהספיקה ללמוד שם".

הודיה נהגה לנסוע מדי בוקר באוטובוס מהיישוב לאולפנה, ואחר הצהריים היתה חוזרת באוטובוס. ב־23 במארס 2011, לאחר תום הלימודים, היא הלכה ברגל לתחנה מול בנייני האומה, מרחק כמה דקות. "הפעם היא לא היתה עם חברות שלה", אומרת מיכל. "חברה אחת התעכבה באולפנה, ואחרת חזרה בטרמפ. הודיה הגיעה לתחנה וחיכתה לאוטובוס שהיה אמור לצאת ב־14:30 מירושלים למבוא חורון".

בעודה ממתינה לאוטובוס, הופעל בשלט רחוק מטען חבלה שהוטמן בתוך תיק שהונח ליד טלפון ציבורי, צמוד לתחנת האוטובוס ולקיוסק "פיצוץ של קיוסק", שקיבל את שמו מפיגועים קודמים שאירעו במקום. בפיצוץ נהרגה התיירת הבריטית מרי ג'ין גרדנר, והודיה נפצעה אנוש. יחד איתן נפגעו עוד 66 עוברי אורח בדרגות חומרה שונות. המחבל חסין עלי חסן קואסמה, שהפעיל את המטען, נלכד מאוחר יותר בידי כוחות הביטחון, ונידון למאסר עולם ועוד 60 שנים בכלא.

מיכל: "זה היה נס גדול שהודיה בכלל שרדה. בחור שהגיע למקום ראה שהיא מדממת מהראש ומצא אצלה דופק. היה לו ידע בעזרה ראשונה, אז הוא עשה לה החייאה". בתוך זמן קצר הובהלה הודיה לבית החולים הדסה עין כרם, והוכנסה לניתוח ראש מורכב.

מיכל היתה באותה שעה בבית. "אמא של חברה של הודיה מהאולפנה התקשרה אלי, והבת שלי יסכה, שהיתה אז בת 9, הרימה את השפופרת ואמרה: 'אמא, היתה מלחמה בבנייני האומה'. הגיע מייד טלפון גם מהאולפנה. הם שמעו את הפיצוץ וראו שהודיה לא נמצאת במוסד. לאט־לאט הרגשתי שנופלים עלי השמיים. התחלנו לחפש אותה בכל בתי החולים, קיווינו שאולי היא נפגעת חרדה. הגענו אפילו למכון לרפואה משפטית באבו כביר, אבל לא מצאנו אותה בשום מקום. זה היה סיוט נורא. דקות ארוכות לא הפסקנו להתפלל ולחפש. בנות האולפנה יצאו לחפש אותה בירושלים. עברו לנו כל מיני סרטים בראש. אולי מישהו חטף אותה? היינו בחוסר ודאות נורא. רגעים איומים".

"הכוח הפרטי שלה"

בשבע בערב התקבלה שיחה גורלית מבית החולים. "הם ביקשו שנתאר את הבת שלנו, שניתן להם סימנים מזהים", משחזר אליהו.

מיכל: "על יד ימין שלה היה צמיד כחול, שאמא שלי קנתה לה. סיפרנו להם עליו, והם אישרו שזאת היא בחדר הניתוח. הצמיד שרד את הפיגוע. שכנים לקחו אותנו מייד לבית החולים, זאת היתה נסיעה קשה אל הלא נודע. לא ידענו מה מצבה של הודיה, אם בכלל היא חיה. הלב שלי פרפר חזק מאוד. בהדסה לקחו אותנו לאחד החדרים, והציגו לנו תמונות של הודיה שהם צילמו. ראיתי חצאית ג'ינס מוכתמת בדם. לתומי חשבתי שזה אומר שהיא נפצעה רק ברגליים. זיהינו גם את השעון ואת הטבעת שלה. ביקשו שנמתין לרופא. 

"בינתיים נכנסה לחדר סוללה של עובדות סוציאליות. לקח נצח עד שהרופא המנתח הגיע. הלב שלי ניבא רעות. הוא אמר שהודיה נפגעה בראש, ושחדרו רסיסים. צייר תמונה מאוד לא סימפטית. בסוף אמר שהיא תעבור לטיפול נמרץ, ו'נראה אם היא תעבור את הלילה'. כמה שבכינו באותו לילה. בלי סוף". 

אליהו: "כל הלילה קראתי תהילים".

מיכל, שהיתה אז בחודש השני להריונה (עם איילת), נשאלה אם ברצונה לראות את הודיה. "לא ידעתי בהתחלה מה נכון לי. אם היא באמת לא תעבור את הלילה, וחלילה תמות, אולי נכון לי יותר לזכור את הבת שלי כמו שהיתה תמיד - יפה, חייכנית, מלאת אור. אבל אני אמא. וזאת הבת שלי. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא נכנסת. נכנסנו, אליהו ואני, יחד. הודיה שכבה שם, מחוברת לחמצן ולמכונת הנשמה, חבושה בראש. זה היה מראה קשה מאוד. התקרבתי אליה, נישקתי אותה בידיים ואמרתי לה: 'אנחנו אוהבים אותך, את חזקה'. מניתי לה בקול את השמות של אחיה, שמחכים לה בבית, ואמרתי שאלוהים שומר עליה". 

באותו רגע הבינו אליהו ומיכל שחיי בתם השתנו לנצח, וכך גם חייהם. זה היה מדהים, כולם התחילו להתפלל על הודיה שלנו", נזכרת מיכל. "המשפחה, החברות, מכרים, עם ישראל. הפרישו חלה, הלכו לכותל להתפלל עליה, קראו את שיר השירים. זה ריגש אותנו וחיזק אותנו מאוד, ואנחנו מאמינים שגם את הודיה".

למרבה ההקלה, היא שרדה את הלילה. "יום אחרי הניתוח הראשון היא נכנסה לעוד ניתוח ראש מטורף", מספר אליהו. "והיא נלחמה. ראינו שיש לנו ילדה חזקה אחרי חודשיים, הרופאים החליטו שאין עוד צורך במכונת ההנשמה. היא היתה עדיין מחוסרת הכרה, אבל נשמה בכוחות עצמה, וזה היה מדהים. לא מובן מאליו. היו לה הכוח הפרטי שלה, יחד עם הכוח של התפילות הכלליות למענה".

"הבנו עד כמה היא נגעה בכל כך הרבה אנשים". הודיה אסולין

מכורח הנסיבות, העתיקו מיכל ואליהו את חייהם למחלקה לטיפול נמרץ. "לא הבחנו בין לילה ליום. היינו צמודים להודיה, ולמזלנו, היישוב כולו התגייס והעמיד לרשותנו מטפלת צעירה ששהתה אצלנו בבית, לצד הילדים שלנו". 

מיכל: "הייתי צמודה למיטה שלה, רואה אותה שוכבת ללא הכרה. דיברתי אליה, שרתי לה שירים. השמעתי לה מוזיקה שמחה שהיא אהבה. שירים של ישי ריבו, אברהם פריד, ניגונים חסידיים.

"למדתי לעסות לה את הרגליים, להזיז לה קצת את הגוף, ללטף אותה, לנשק. להיות איתה ובשבילה. כל הזמן אמרתי לה, 'אנחנו אוהבים אותך, לא נוותר עלייך. את חזקה'. מה שהחזיק אותי בכל הקושי הזה היה שהאמנתי בילדה שלי ובכוחות שלה. ידעתי שיש יד מכוונת מלמעלה, שזה לא בידיים שלנו".

מקץ חודשיים, אחרי שנשמה שוב בכוחות עצמה, הועברה הודיה מהמחלקה לטיפול נמרץ למחלקת נוירוכירורגיה בבית החולים.

מיכל: "כל הזמן האמנו שהיא שומעת אותנו ואת הצוות הרפואי. אחד הרופאים בנוירוכירורגיה ביקש ממנה לפקוח עיניים, והיא עשתה את זה. כשהוא ביקש ממנה לסגור בחזרה - היא סגרה. ברור שזה הצית בנו זיק של תקווה. כל הזמן היינו זהירים בקשר למצבה. בכל יום המשכנו להתפלל שהיא תתעורר בבוקר. התפללתי לאלוהים שייתן לנו נקודות אור. 

"עוד בימים הראשונים בבית החולים, אחת האחיות במחלקה אמרה לי שעוד לא סיימו לחקור את המוח של הודיה. זה נתן לי מקור לתקווה. התחלתי לאסוף סיפורים על נפגעי מוח שהשתקמו, רציתי לדעת איך זה קרה להם. התפללתי שהנס הזה יקרה גם לילדה שלי. שהיא תעמוד על הרגליים. 

"לא יכולנו להרשות לעצמנו להתעסק בחושך. באין. החלטנו שעל כל התקדמות, על כל דבר קטן שהיא תצליח לעשות, נעשה חגיגה. כל הזמן חיפשנו נקודות אור. כשהיא מצמצה בעיניים והזיזה אישונים מצד לצד - היינו מאושרים. חיינו משעה לשעה. מיום ליום. זה היה טלטול רציני, הפחד הזה עליה. טלטול אמיתי בנפש. מה עושים איתה? ומה יהיה הרגע הגדול הבא?

"הייתי בתחילת ההיריון כשהודיה נפצעה, וכשההיריון התקדם. הכל נהיה מורכב מאוד. אישה בהיריון צריכה לישון ולנוח, לשתות ולאכול כמו שצריך, ולא להילחץ. בטח לא להיות בסיטואציה כזאת עם הבת שלה. אצלי, בגלל המצב של הודיה, לא הקפדתי על שום דבר. לא ידעתי מה שלום העובר שברחם שלי, ואם הוא בכלל ישרוד את ההיריון הקשה הזה". 

"רצינו אותה בבית"

אחרי חצי שנה של אשפוז בהדסה, הועברה הודיה לבית החולים השיקומי לילדים אלי"ן בירושלים. "מקום מדהים עם צוות מסור ומקצועי", מתארת מיכל. "כשהודיה היתה באלי"ן, נולדה איילת. ילדתי אותה בהדסה. למרות שזה אותו בית חולים שבו הודיה אושפזה במשך חודשים ארוכים, הצלחתי לעשות את ההפרדה. הצוות סביבי היה מקסים, וידעתי שאני קרובה לאלי"ן. אחרי ששוחררתי מהדסה הלכתי עם איילת להודיה. סיפרתי לה שיש לה אחות חדשה. באלי"ן איילת למדה לזחול, ושיחקה על שטיח שפרסתי בשבילה בחדר של הודיה. הנקתי אותה שם, ולפעמים הייתי מובילה יחד את כיסא הגלגלים של הודיה ואת העגלה של איילת. למעשה, היו לי שתי תינוקות.

"באלי"ן לימדו אותי איך להתנהל עם הודיה. איך לקלח אותה, לתת לה אוכל, תרופות. הם הצליחו לגמול אותה מצינור ניקוז הנוזלים (קנולה) שהיה נעוץ לה בצוואר. לפי הבדיקות שעשו לה, הזהירו אותנו שהיא לא תדבר ושהיא גם לא שומעת אותנו ולא מבינה שום דבר. שהיא נמצאת, בעצם, בבועה משלה. 

"אבל גם בהדסה וגם באלי"ן ראינו וחווינו דברים אחרים. בטיפול נמרץ, למשל, מכונת ההנשמה היתה מצפצפת, והודיה נראתה לא רגועה בגלל זה. כשהייתי מלטפת אותה ומדברת אליה, הרגשתי שהיא שומעת את קולי ונרגעת. כשקלינאית התקשורת ביקשה ממנה להזיז את העיניים, היא עשתה את זה. אלה היו נקודות אור עבורנו".

אחרי שנה וחצי באלי"ן הסתיים הטיפול השיקומי, ובפני מיכל ואליהו ניצבה דילמה כואבת: האם להעביר את הודיה למוסד סיעודי, או לטפל בה בבית בעצמם - עם כל הקושי, הפיזי והרגשי. "מבחינתי, התשובה היתה ברורה", אומרת מיכל. "שנינו אמרנו - הביתה. עוד כשהיא שהתה באלי"ן היינו לוקחים אותה הביתה מדי פעם, לשבתות, כשנתנו לנו את הציוד הדרוש לטיפול בה. היה ברור לנו שאנחנו רוצים את הילדה שלנו איתנו. בבית. 

"באו אלינו צוותים מקצועיים מקופת חולים ומהביטוח הלאומי והסבירו לנו את המורכבות, אבל היה ברור לנו שנתמודד. שנטפל בהודיה באהבה גדולה. ראינו שזה עושה טוב לילדים שאחותם בבית. זה הרגיע אותם, למרות שהם זכרו אותה אחרת לגמרי לפני הפיגוע".

בבית הוקם למען הודיה "חצי בית חולים", כהגדרת מיכל. הציוד כלל כיסא גלגלים, כיסא רחצה מיוחד, מכשיר האכלה, פדלים (מכשיר חשמלי דמוי אופניים להנעה של הרגליים), עמידון, מכשיר סטורציה (למדידת רמת החמצן בדם) ועזרים אחרים. 

"היינו עם כל ילדינו"

וכך, יומיים לפני חג הפסח של שנת 2013, חזרה הודיה הביתה, באמבולנס. "היתה התרגשות גדולה. שלנו ושל הילדים", נזכר אליהו. "אני חושב שכל הורה היה לוקח את הילד שלו הביתה, אם הדבר היה מתאפשר. הודיה קיבלה חום ואהבה מאחיה, הרבה צחוק מסביב והתגייסות מדהימה של החברים ביישוב - בעיקר נשים ונערות שלא זזו ממנה. עשו משמרות, ישבו איתה, שרו לה, דיברו איתה, הוציאו אותה לטיולים וסיפרו לה סיפורים. היתה סביבה חברה מדהימה כל היום". 

מיכל: "היה לנו מזל גדול. הביטוח הלאומי טיפל בנו בצורה מופלאה. נתנו לנו כל מה שהיינו צריכים, בלי שום מאבק, הכל ברוחב לב. בנו לה חדר מיוחד שמותאם לצרכיה וחדר רחצה שמתאים לה. סיפקו לנו שלוש מטפלות, שעבדו איתה במשמרות. הוצמדה לנו עובדת סוציאלית, תמר שמעוני, שהודיה נכנסה לה עמוק לתוך הלב. היא הספידה אותה בהלוויה. למעשה, הבת שלנו נכנסה ללב של כל האנשים במחלקת נפגעי איבה בביטוח הלאומי". 

סדר היום של הודיה היה קפדני ותובעני. מיכל: "ברבע לשבע היא כבר עשתה פיזיותרפיה נשימתית, אחר כך מקלחת ופדלים. מתנדבות מהיישוב היו מסיעות אותה בתורנות בכיסא הגלגלים, מטיילות איתה. בצהריים היא נחה שעתיים, ואז שוב טיפולים: פיזיותרפיה, עמידון, כיסא גלגלים, פדלים, ועוד טיול. בסביבות 10 בערב היא היתה הולכת לישון".

הצלחתם לתקשר איתה?

"כשהיא היתה ערה, היא הסתכלה עלינו והזיזה את האישונים מצד לצד. המטפלת היתה אומרת לה, 'הודיה, את רוצה לרדת מהמיטה ולשבת בכיסא? אם כן, תנשקי אותי'. המטפלת היתה מצמידה את הלחי לפה של הודיה, והיא היתה מנשקת אותה. זה היה כל כך מרגש.

"בימי שישי הייתי מושיבה אותה לידי במטבח, בכיסא הגלגלים שלה, מבשלת לשבת ומדברת איתה. משתפת אותה בכל מה שאני עושה, נותנת לה להריח את האוכל. מבחינתי, היא היתה שותפה מלאה בבישול.

"בארוחות השבת היא היתה מצטרפת אלינו לשולחן. שרנו שירים, וכל ילד הראה מה הוא הביא מהגן או מבית הספר. היינו מדברים, והיא התרגשה כל כך. הזיזה את האישונים מצד לצד ונשמה נשימות עמוקות. זה היה סימן שהיא איתנו, שהיא מרגישה אותנו, את מה שקורה בבית. קשה לתפוס את זה, אבל אחרי שהודיה נפצעה, ואחרי כל מה שעברנו איתה, כל יום שגרתי איתה בבית, עם כל המורכבות שלו והקשיים, היה ברכה עבורנו. ויחסית, רוב הזמן היא היתה מאוד יציבה. כמעט שלא קראנו לרופאים".

"הודיה היתה נוכחת בחיי המשפחה בצורה מלאה". אליהו ומיכל עם אחד מילדיהם, יהודה יוסף // צילום: מרים צחי

גם אחיה של הודיה הסתגלו לחיים החדשים בחברת אחותם הבכורה. ישראל בן ה־10 נוצר בליבו רגעים קסומים לצד אחותו, לפני האסון. "היא היתה עושה לי קוקו בשיער, לפני שסיפרו אותי (בטקס החאלקה המסורתי בגיל 3). היתה מוציאה אותי לטיולים ומקריאה לי סיפורים. היה לי ממש כיף איתה. אחרי שהיא נפצעה, ישבתי לידה ונתתי לה נשיקות. אמרתי לה שיש לה אומץ ושהיא בסוף תקום. עודדתי אותה. הרגשתי שהיא שומעת אותי. כל העולם שאל אותי מה קרה לאחותי. הייתי עונה שהיה מחבל ושהתפוצצה תחנת אוטובוס. עכשיו אני נורא עצוב".

מיכל מחבקת את ישראל בחום. "עכשיו אתה נותן את הנשיקות שלך לאמא", היא מחייכת ונושקת לו. 

"לאורך כל שנות הטיפול ההדוק והרצוף בהודיה, השתדלנו להיות עם כל ילדינו ולתת לכל אחד מהם את מה שהוא צריך", היא אומרת. "היינו קשובים להם, עשינו איתם שיעורי בית ונתנו להם גם טיפולים רגשיים וטיפולים אחרים, כמו רכיבה טיפולית על סוסים, תרפיה באמנות, שיעורי שחייה, תרפיה במים. את כל מה שהיה צריך הם קיבלו, מכל הלב ובמסירות".

אליהו חזר לעבודתו כמורה שנה וחצי אחרי הפיגוע. למיכל נדרשו שלוש שנים לחזור לעבודה. "היה חשוב לנו כל הזמן להמשיך לחיות. אחרי שהודיה נפצעה ילדתי עוד שני ילדים, אבל לרגע לא עזבתי אותה, או את הילדים האחרים. כל הזמן אנחנו נוכחים בשביל הילדים". 

לפני כחודש וחצי, בשבת בצהריים, קצת לאחר שהמטפלת קילחה את הודיה והלבישה אותה, היא הבחינה שצבע עורה הכחיל וקראה למיכל. 

"מייד הבנתי שמשהו לא בסדר", אומרת האם. "היא התקשתה מאוד לנשום. הזעקתי את צוות החירום היישובי, ומייד באו חובשים ורופא, וגם פרמדיקים, והתחילו לעשות לה החייאה. הם עבדו עליה בלי סוף, בלי שהיא תגיב, ולא ויתרו. פתאום, אחרי שעה וחצי, שמענו פעימות דופק במוניטור. ממש כמו עובר ברחם.  אחרי שחזר לה הדופק, ראיתי את הלוחמת הגדולה שלי פוקחת עיניים ומסתכלת לצדדים. צעקתי לה, 'הודיה, אנחנו אוהבים אותך. את חזקה. אלוהים שומר עלייך פה. תילחמי".

"לא רצינו שתסבול"

הודיה הובהלה מייד לבית החולים הדסה. "הרופאים במחלקה לטיפול נמרץ אמרו לנו שהיא במצב קשה מאוד, ושנצטרך לקבל החלטה", נזכרת מיכל, "אני כבר לא יכולתי לשמוע את זה. איזו החלטה אתם רוצים שאקח? אחרי שאמא יולדת את הילדים שלה, היא לא יכולה להחליט לקחת אותם מפה.

"מצד שני, לא רציתי שהילדה שלי תסבול. במוצאי שבת התקשרתי לרב שמואל אליהו, הרב של העיר צפת, להתייעץ איתו. 

הוא שאל אם הודיה נמצאת במצב של קריסת מערכות. היה יסודי, דיבר גם עם הרופאים. הוא אמר לנו שהחייאה עושה סבל גדול למטופל, אבל היה ברור מהשיחה איתו שלא ננתק אותה מהמכשירים.

"ובאמת, בהדסה היא פקחה עיניים והגיבה לליטופים ולנשיקות שלי. היא הזיזה את האישונים, ואפילו ניסתה לנשוך את הצינור הפלסטי (טובוס) ששמו לה בפה כדי שתוכל לנשום. 

"במשך שבועיים ביקשו מאיתנו בבית החולים לחשוב איך אנחנו נפרדים ממנה. לא יכולתי להבין את זה. איך בדיוק אמא נפרדת מהבת שלה? המשכנו להתפלל עליה. אמרתי לה שהיא חזקה, וסיפרתי לה כמה אנחנו אוהבים אותה". 

אבל מצבה של הודיה הידרדר, ומיכל הבינה שהסוף קרוב. "באותו שלב באמת נפרדתי ממנה. אמרתי לה תודה עצומה על כל מה שהיתה בשבילנו. והיא היתה הכל. לא יכולתי לחשוב על זכות גדולה יותר מאשר לטפל בהודיה אצלנו. חווינו איתה רגעים משמחים ורגעים מורכבים. היא היתה נוכחת בחיי המשפחה בצורה מלאה".  

ביום שלישי, 21 בנובמבר, אחרי מילות הפרידה, נקרעה מיכל בשאלה אם להישאר עוד קצת עם בתה, או לצאת הביתה לנוח לכמה שעות. בחצות וחצי קיבלה החלטה לצאת. ב־1:30 הניחה את ראשה על הכר במבוא חורון. רבע שעה אחר כך קיבלה מבית החולים את השיחה הנוראה מכל.

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו