היום שבו איבדתי 69 חברים בבת אחת

50 שנים חלפו, אבל את חורף 1968 אשא איתי עד יומי האחרון. הייתי אז קצין צעיר בדרגת סגן שנמנה עם צוות צוללת הדקר. השתתפנו בשיפוץ הצוללת שנקנתה על ידי ישראל, וכשסיימנו עלינו עם הדקר לסקוטלנד, שם ביצענו איתה אימוני היבנות. האימונים נמשכו שמונה שבועות, ובמהלכם למדתי להפעיל את הצוללת ולהילחם באמצעותה. כשסיימנו את הלימודים, חזרנו למספנות הצי הבריטי פורטסמות'. מפקד הצוללת, יענקל'ה רענן, הודיע לי שהמדינה קנתה במפתיע צוללת שלישית - ה"דולפין", אחות ללווייתן ולדקר. כשנגיע, הסביר, עלי לרדת מהדקר ולעבור לדולפין כדי להצטרף לצוות שישיט אותה לארץ. איתי הוחלט להוריד עוד שלושה נגדים בקבע וחייל אחד בסדיר: כרמל אברהם, ישראל רוזן, מאיר טל ויהושע שורש.

הורידו אותי מהדקר כי רצו לתת לי קידום. בדקר הייתי סגן קצין המכונות של הצוללת, ובדולפין מוניתי לקצין המכונות הראשי. התנגדתי מאוד להעברה, משתי סיבות עיקריות: האחת, שהשקענו כל כך הרבה בשיפוץ ובאימונים עם הדקר, אז מה פתאום שלא נביא אותה גם הביתה? הסיבה השנייה נעוצה במפקד שלי, יענקל'ה רענן, שלא רציתי לקצר את שירותי תחת פיקודו. ניהלתי איתו ויכוחים נוקבים, אבל בסוף הוא שכנע אותי בקלות: הוא נתן לי פקודה. 

הדקר יצאה מפורטסמות' ב־9 בינואר 1968, והדולפין יצאה יומיים אחריה באותו מסלול. כמותם, גם אנחנו עצרנו בגיברלטר ולקחנו משם דלק ומזון. משם נכנסנו לים התיכון והמשכנו להפליג מזרחה. היתה סערה נוראית. ביום שישי, בעודנו אוכלים ארוחת ערב, מגיע האלחוטן לתא הקצינים ומודיע שהוא קיבל מברק שאבד הקשר עם הדקר. אין לי מילים לתאר את גודל המכה וההרגשה האיומה לאבד בבת אחת 69 חברים. הכרתי את כולם. 

ב־28 במאי 1999 חגגתי את יום הולדתי ה־55. זה היה ביום שישי. הגעתי הביתה לארוחה חגיגית, ופתאום הטלפון מצלצל. על הקו - בחורה מהטלוויזיה הישראלית, שמבשרת לי שמצאו את הדקר ומזמינה אותי להתראיין. ב־20:00 כבר הודיעו לכל עם ישראל שהדקר נמצאה.

היום, 50 שנה ליציאת הדקר למסע שממנו 69 חבריי לא שבו לביתם, אני מרגיש עדיין את התוגה. אני מרגיש שאני חייב להנציח את סיפורה של הצוללת דקר כל זמן שאני חי. אחת הדרכים להנציחה היא לקרוא לצוללת שבונים עכשיו בגרמניה בשם דקר; וכשיכניסו צוללת חדשה, לקרוא גם לה דקר - וכך לשמר את השם לדורי דורות.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות