לא יודע אם שמתם לב, אבל משהו עובר על הפייסבוק שלכם. בהנחה, כמובן, שיש לכם פייסבוק ואתם לא מהבודדים שעדיין נאחזים בחיים עצמם. בכל רגע נוספת קבוצה חדשה, תחת אחד השמות בסגנון: "זיכרונות ילדות פתח תקווה", "גם אני גדלתי ברמת גן", "בת ים מאז ולתמיד", ועוד ועוד, כל אחד בהתאם לעיר שבה גדל ובה עוצבה אישיותו החופרת.
מדובר, למי שלא מעודכן, בקבוצות שכל תכליתן היא לאפשר לאנשים להעלות זיכרונות משותפים מעיר ילדותם. להגיד זה לזה "וואו, בטח שאני זוכר!" ואז להמשיך לפשפש בתיקיות בראש כדי למצוא את הזיכרון הבא. כלומר, הקודם.
אני מודה שבהתחלה זה היה נחמד. התחברתי לקבוצה הכפר־סבאית, ובמשך כמה דקות או פוסטים גם אני התרפקתי על זיכרונות ילדות. כמו לזרוק מטבעות של אגורה למזרקה העירונית, או לברוח מהשומר העצבני בגינה של היכל התרבות, שתמיד היה צועק על כולם לא לדרוך על הדשא, בזמן שהוא כמובן רץ מצד לצד על הדשא. אלא שמהר מאוד הזיכרונות התחילו להיגמר, והפוסטים נהיו קצת ספציפיים מדי, משהו בסגנון "מי זוכר שהיה פס האטה ברחוב אימבר?"
עכשיו תראו, למען הגילוי הנאות אני חייב להודות שאני בעצמי בן אדם די נוסטלגי. אני אוהב מוזיקה של פעם, סרטים של פעם, ואפילו אוכל של פעם, בתנאי שהכינו אותו היום. אבל משהו בכל חגיגת הנוסטלגיה נהיה קצת מאוס בעיניי. ואולי זה קשור לסיפור הנוסטלגי הבא.
כשהייתי ילד, היה בשכונה שלי קיוסק קטן במבנה פח מצהיב שלא היה בו שום דבר מיוחד, פרט לזה שהיית יכול לאכול בו את הסנדוויץ' הטעים ביותר בעולם. זה לא היה סנדוויץ' טעים מאוד, או טעים במיוחד, זה היה פשוט הסנדוויץ' הטעים בעולם. ובאותה תקופה גם לא הכרתי איש שהיה מוכן לערער על הקביעה הזו (רמז מטרים לסוף הסיפור טמון בכך שלא הכרתי אז הרבה אנשים, הייתי בן 9).
הקיוסק הזה היה ממוקם מתחת לרופא הילדים שלנו, ואני זוכר יותר מפעם אחת ששכנעתי את אמי האהובה שקמתי חולה הבוקר, רק כדי שאחרי שהרופא יקבע ששוב באנו סתם, אמא תרשה לי להתפנק על היצירה הקולינרית המוגשת בלחמנייה טרייה ומלאה כל טוב.
השנים חלפו, קיוסקים ומסעדות נפתחו ונסגרו, ואני כבר עזבתי את העיר שבה גדלתי. ובכל זאת, משהו בי נותר נאמן לטעמו של הסנדוויץ' המושלם ההוא מהילדות, זה שאין בלתו.
איור:
רצה הגורל - והעובדה שההורים שלי עדיין מתגוררים בכפר סבא - ולא מזמן מצאתי את עצמי חולף ליד הקיוסק המיתולוגי ההוא. ציפיתי לראות שם איזו פיצוצייה מהסוג החדש, אלה שהכל בהן מסודר ונוצץ, עד שנדמה לך שאתה צריך להזמין מקומות מראש, או לפחות לעבור אצל המארחת לפני שאתה מבקש מאה גרם קבוקים. אבל להפתעתי, זיהיתי בקלות את דוכן הפח עם סוכך הפלסטיק האדום והמרוט.
התקרבתי. לדעתי, אפילו המוכר לא התחלף. אם כי קשה להיות בטוח. בפעם האחרונה שביקרתי שם, בקושי הגעתי לגובה המתאים כדי לבחור סלטים. הזמנתי בדיוק את הסנדוויץ' שגדלתי עליו, והמתנתי מלא ציפייה עם דוק בעיניים ושמחה בלב.
כעבור שתי דקות נחה בידיי שקית נייר חומה. פתחתי אותה בחרדת קודש, והוצאתי את יצירת המופת. עצמתי עיניים ולקחתי את הנגיסה המושלמת.
מה אני אגיד לכם? סנדוויץ'. חומוס תעשייתי, כרוב אדום במיונז עוד יותר תעשייתי, פסטרמה מהסופר ומלפפון חמוץ סביר. אה, והחריף היה דווקא נחמד. וזהו. לא צלצולים ולא פעמונים, לא ביס אלוהי ולא חוויה שמימית. פשוט סנדוויץ' פסטרמה בסיסי מאוד, וגם לא טעים במיוחד.
בניתוח אירוע שעשיתי עם עצמי באוטו, אחרי שהודיתי למוכר על הסנדוויץ' ועל שהרס לי את הילדות, ניסיתי להבין מה השתבש, למה זה לא היה טעים כמו שזכרתי.
אולי זה כי מאז הפעם האחרונה שטעמתי אותו מדינת ישראל נשטפה בגל קולינרי מתוחכם, שהפך כל עלה חסה למצע וכל מלפפון ליד הפיתה לצילחות. אולי זה טעמי האישי שהשתבח, שלא לומר "התפלצן", כיוון שעם השנים טעמתי דברים מענגים יותר, ואפילו יצא לי לבקר במסעדות שלא כתוב בהן על המפית "נהנית? ספר לחבריך".
עם כל הצער שבדבר, נראה לי שלא. נראה לי שהסיבה שהסנדוויץ' הקסום הרגיש לי עכשיו בינוני מאוד היא כי הוא - לא נעים לומר - בינוני מאוד. אלא שבילדות, לכל ביס כזה נוסף גם קסם של "אוכל בחוץ", ונגיעה של חיבוק מאמא, וזילוף קטן של איחור לבית הספר, ועוד כל מיני דברים שאייל שני היה יכול להסביר לאורך שלושה פרקים של "מאסטר שף".
מה שאני מנסה להגיד פה, זה שנוסטלגיה יותר טוב לה בעבר, וכל העיסוק והפשפוש הזה לפעמים מוציאים לה את הטעם. תרתי משמע. או במילים אחרות: היום כבר לא עושים נוסטלגיה כמו פעם. ועכשיו תסלחו לי, הכנתי לי סנדוויץ', מעניין איך יצא. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו