"אהבת ציון – מכמנים בידיעת הארץ", כשמו כן הוא – 103 עמודים של אוצרות מוכמנים שהציבור הרחב ממעט להיחשף אליהם. אליהו הכהן (82), איש ידיעת הארץ והזמר העברי, אספן בלתי נלאה של פריטים נדירים ומסקרנים בתחומים הללו, חולק עם קוראיו את הידע האנציקלופדי ורחבות האופקים שלו.
עורכי האסופה של הכהן (מאמרים או הרצאות שהועלו על הכתב), בחרו להתרכז בעיקר במה שאינו מובן מאליו. המידע המפתיע, לכאורה, שמביא הכהן אודות מפעל תחיית השפה העברית שייך לקטגוריה הזאת: כל מי שסבר שהשפה העברית החלה לחיות את חייה בזכות אליעזר בן יהודה, רק בשנות ה-80 של המאה ה-19, יתקשה להאמין שבאותן שנים כבר חגגה המקראה העברית מאה שנים לקיומה.
כאשר טבע בן יהודה את המילה "מילון" במקום ספר מילים, וחידש את המילה "עתון" במקום "מכתב עתי", כבר ציינה הספרות החינוכית העברית את הופעת המהדורה ה-20 של המקראה לילדים "בית הספר". קורות המקראות הללו, תוכנן ותפוצתן הרחבה, הן לב ליבו של המאמר "גן שעשועים לילדי ישורון – לתולדותיה של המקראה העברית", שחותם את 'אהבת ציון".
סוגיה מסקרנת אחרת שהכהן עוסק בה מתחקה אחר חוקרי הארץ שכתבו עליה למרות שמעולם לא ביקרו בה. הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, נכתב למשל במשך כ-20 שנה בסוכה שניצבה על פסגת הר בליטא. הרומן מתרחש בארץ ישראל ורווי בתיאורי נוף של חבלי ארץ ונקודות יישוב.
גם יעקב קפלן, תושב מינסק, מעולם לא ביקר בארץ, ולא ראה בעיניו את האתרים שתיאר. הכהן מצא שעיקר דבריו התבססו על הספר "מחקרי ארץ" שהופיע בווינה 20 שנה קודם לכן. אדריאנוס רלאנד ההולנדי (מחבר "פלשתינה על פי תעודות עתיקות"), והכומר האנגלי תומס פולר – אף הם - לא דרכו על אדמת הארץ למרות שהוציאו ספרים נחשבים ועבי כרס, עתירי מפות וציורים, על ארץ ישראל.
החוקרים הללו בדרך כלל דייקו בתיאורם, אבל לא תמיד. מנחם מנדל מאהר פרסם ב-1880 את "מבשרת ציון" שתיאר את נופי הארץ; היה זה "ניסיון של איש שמעולם לא ביקר כאן לכתוב שיעור בהכרת המולדת. לא ייפלא על כן, שעל פי הכתוב בו, התבור נמצא ליד החרמון, אולי מפני שגבעת המורה נקראה פעמים רבות 'החרמון הקטן'".
המאמר של הכהן על החוקרים שכתבו על הארץ מרחוק, מוביל את הקוראים בשבילי המחקר וגם מבקש להעניק להם כלים להבחין בין הכותבים מרחוק כותבי השטח. אחד מאלה שנכח כאן וכתביו נוכחים עד היום בספרות המחקר על ירושלים הוא אברהם משה לונץ, שחיבר את המדריך הראשון על ירושלים בעברית. גם כאשר התעוור בשתי עיניו, נשאר לונץ מדריך הסיורים המוסמך ביותר בארץ, בעיקר בירושלים. 'לונץ", כהגדרת הכהן, "היה המגשים הגדול בדורו של הצו: לכו והתהלכו בארץ וכתבו אותה".
כריכת הספר (הוצ' אריאל)
הכהן כותב כפי שהוא מדבר, ובמקרה שלו מדובר ביתרון. שפתו, ששווה לכל נפש, מתגלגלת בכישרון של מספר סיפורים מיומן, ובעברית נעימה ומחויכת שאינה גבוהה יתר על המידה. עושר הגלויות, הציורים, צילומי כריכות הספרים הנדירים, וגם כמה מכתבי היד ששולבו ב"אהבת ציון" - צובעים בגוונים נוספים את המידע הטקסטואלי. כך הצילום הראשון וכנראה היחיד של השטח שעליו נבנתה לימים תל אביב; כך הצילום של ילדי הגן הראשון בארץ בראשון לציון, שנוהל בידי "הגננת הראשונה" אסתר שפירא; כך שירון "התקווה" שיצא באודסה לפני המהפכה כשעליו דמותו של הרצל; וכך גם הציורים וההדפסים הרבים ששולבו במאמרו של הכהן על אלבומי פרחים מיובשים מארץ ישראל. מרבית החומר הוויזואלי נלקח מאוספיו וספרייתו העשירה של הכהן.
אלי שילר, עורך הוצאת הספרים אריאל, מזכיר בהקדמה לאסופה כי הכהן היה זה שכתב על "מפת הגפן" הבלתי מוכרת, חקר את ראשיתו של "חג הנטיעות", התחקה אחר מקורו וגלגולו של המושג "ידיעת הארץ" וחשף את ראשית גידולו של האקליפטוס בארץ לפני ימי העלייה הראשונה. הכהן מוכר בעיקר כאיש של תורה שבעל פה, והקובץ שהעלה אך מעט מידיעותיו ואוספיו על הכתב, רק פותח את התיאבון לעוד, ומאותו הדבר.
אהבת ציון – מכמנים בידיעת הארץ / אליהו הכהן
ספרית אריאל, 100 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
