ב־26 במארס 1936, בעיצומם של ימי "הריאליזם הסוציאליסטי" שכפתה המפלגה הקומוניסטית על סופרי בריה"מ, נאם המחזאי, הסופר והעיתונאי היהודי־רוסי איסאק באבל באסיפת הסופרים המוסקבאים נגד "הפורמליזם" - שם קוד לכל מי או מה שלא הזדהה עם מדיניות המפלגה כלפי ספרות וסופרים.
ברגע מסוים בנאום, שפורסם בעברית בכרך השלישי של "כל הכתבים" שראו אור בעשור הקודם בהוצאת כרמל, באבל זונח לפתע את האירוניה ששימשה לו אליבי מתוחכם נגד השלטון, ופוצח בווידוי על הרגע שבו הבין כי לא יוכל לשמש עוד שופר המפלגה. "הבנתי סופית שספר הוא העולם כפי שהוא נראה בעיניו של אדם", אמר, "ובן אדם לא היה שם - אני ברחתי ממנו, ברחתי ממני עצמי. ואז חשבתי שאני צריך לחזור אל הבן־אדם הזה. הבנתי שכאיש ספרות, מלבד הבן־אדם הזה, בן אדם עם אופי קשה - מבחינה מקצועית אין לי בעולם דבר" (מרוסית: חמוטל בר־יוסף).
העולם מציין בימים אלה מאה שנה למהפכה הבולשביקית, והדיבור על קולקטיביזם רצחני טומן בבסיסו דווקא הבנה עמוקה על מבטו של האמן היחיד, האובד, חסר האחיזה, המרחף בכאוס פוליטי ומשווע לכוח משיכה. קולו של באבל, קול אינדיבידואלי, עשוי ללמדנו על הדילמות של הספרות בזמנים קשים: היא מספקת חרכי הצצה למצפון לא מכויל, אך גם מתפקדת כחור שחור שממלט את הכותב מהמציאות העגומה. וככל מילוט, תחילה מדובר באקט מרפא; אלא שלאחר זמן מה מתברר כי הדלת אינה מסתובבת - מחירו של כרטיס חזרה למציאות הוא יקר מפז.
הישרדות או התאבדות, האפשרות של איש הספרות להיות מישהו אחר קורצת ומפתה, אך נשף המסכות גורר אחריו אימה וטלטלה. "מסכות מתחת למסכות - עד שלפתע גולגולת חשופה וחסרת דם", כתב סלמאן רושדי ב"פסוקי השטן". באבל חווה זאת על בשרו: דווקא כאמן הסיפור והבדיה, וכעיתונאי שיצא לסנט פטרבורג, אודסה ואבחזיה לרישומי צבע ודיוקנאות פתלתלים - הוא נותר חשוף בקרחת היער שלאחר המהפכה.
וכש"בן אדם לא היה שם", כפי שבאבל כותב, הסיפור נותר יתום. כל ניסיונותיו של סופר להיות שליח - גורלם להיכשל. שכן, גם אם הוא עוסק בבדיון, מלאכתו של הסופר היא העדות: אף שהוא במכוון אינו נאמן לעובדות, עליו להיות דובר אמת הידועה רק לו. כמו איסאק באבל, עליו לשוב אל האדם שבתוכו ולהציבו בסיפור, במקום שבו הוא נועד להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו