לא יודע אם זה בגלל עבודות הרכבת הקלה או שביתות הרכבת הכבדה, אבל בזמן האחרון כל נסיעה בתוך העיר הפכה לסיוט. אולי המילה "נסיעה" מיותרת בתיאור הזה כי, למעשה, מדובר בעמידה במקום, עד כדי כך שאתה תוהה אם הפקק הזה ישתחרר אי פעם, או שאולי כבר עדיף לשכוח את העבר ולהתחיל בחיים חדשים בפקק.
אז החלטתי לעשות מעשה ולהצטרף לציבור הרוכבים על אופניים חשמליים. אגב, אם גם אתם לא בטוחים אם ההטיה הנכונה היא "חשמליים" או "חשמליות", נסו פשוט לומר אופניים דורסים - ותראו איך זה מסתדר לכם מייד.
ואני לא צוחק: כמי שמתנייע לא מעט כהולך רגל על מדרכות העיר, אני יודע כמה מסוכנים עלולים להיות כלי התחבורה האלה, שבמו עיניי ראיתי גובים קורבן אחרי קורבן; קשיש שחצה בטעות את שטח האש המכונה "שביל אופניים", גברת עם סלים שלא הבחינה בצעיר עם גלגלים, או סתם נערה שיצאה מחנות היישר לטווח הפגיעה של אחד מחברי חוליית "גלגלי אל־אקצא".
מישהו אחר היה אומר שהרוכבים שכחו מה זה להיות הולכי רגל. ובכל זאת, ולאור מצב התנועה שלא נעה, החלטתי שאין ברירה ועלי לחצות את הקווים המחושמלים. אחרי שקיבלתי את ההחלטה, כל מה שנשאר לי הוא לקבל את האופניים. או נכון יותר, לרכוש לי זוג כזה במחיר שעלול להיות בעצמו סוג של תאונת פגע וברח בחשבון הבנק. אבל האמת היא שהמחיר לא היה מה שהיכה בי בחנות.
התבוננתי במבחר המרשים של הזוגות בתצוגה, ובעודי מנסה להבדיל בין "מסבי אלומיניום" ל"שלדת טיטניום" (שנשמעו כמו משהו שמרכיבים לך במקום הירכיים אחרי תאונת אופניים), ניגש אלי המוכר.
"איך אפשר לעזור לך?" הוא שאל בעודו מלטף את אחד הזוגות באופן שברוח התקופה היה בהחלט מצדיק להוציא אותו לחופשה ללא תשלום. "אני מחפש משהו פשוט שייקח אותי לפגישות בתוך העיר, בלי להוביל אותי לפגישות באיכילוב", התחכמתי, והמוכר התחיל להסביר לי על הדגמים השונים.
ממה שהבנתי, באופניים החשמליים יש שני סוגים: מהיר מאוד, ומאוד מהיר. יש גם הבדלים משמעותיים בזמן שמחזיקה הסוללה, במשקל, בזמן הטעינה ובעוד דברים שלא הקשבתי להם, כי הייתי עסוק בניסיון להחליט איזה זוג יפה יותר.
לבסוף נעצרתי על זוג אחד שתפס לי את העין. "אוהו, הלכת על הדה־בסט!" החמיא לי המוכר, למרות שלדעתי הוא היה משתמש במשפט הזה גם אם הייתי מצביע על מתקן המים המינרליים בחנות. "זה הסופר 3000. חזקים, קלים ומגיעים ל־25 קמ"ש. לפני הטיפול שלנו, כמובן!"
"אחרי טיפול", הוא קרץ לי, "תוכל להגיע איתן אפילו לכפול מזה".
"מה זאת אומרת טיפול?" היתממתי, למרות שכבר ידעתי את התשובה.
על פי התקן, אופניים בישראל אמורים להגיע כשהם מצוידים בהגבלת מנוע שמאפשרת להם להגיע למהירות מרבית של 25 קמ"ש, כדי לשמור על שלום הרוכבים - ובעיקר על שלום הציבור. אבל אחרי "טיפול" קצר בחנות האופניים הקרובה לבתיכם ההגבלה מבוטלת, ואפשר לגרום לאופניים להגיע למהירויות גבוהות אפילו יותר מהמהירות שבה ההורים נכנעים לילד בוכה בחנות אופניים.
אני מודה שאת כל זה כבר ידעתי מראש. אבל מה שלא ידעתי זה את הקלות שבביצוע. חשבתי שעסקה כזו, שבה המוכר מציע לקונה שדרוג לא חוקי, תתבצע במחשכים; אחרי שהמוכר נעל את דלת החנות, וידא שאין על הקונה מכשירי הקלטה ועוד קלישאות מהעונה האחרונה של "נרקוס".
אבל במציאות השעה היתה 12 בצהריים, החנות היתה פתוחה לרווחה והמוכר הציע לי בלי למצמץ לדרוס את החוק ברגל גסה ובדוושה מתוחה. ולא רק זה. בכל אותו הזמן באו ויצאו מהחנות ילדים, קנו אופניים או לקחו אותם בחזרה מ"טיפול", ואפילו זוג אחד מהם לא עמד ב"תקן".
המילה "תקן", אגב, מגיעה מהמילה "תקנה", שמגיעה בעצמה מהמילה "תיקון". וזה כנראה בדיוק מה שדרוש לחברה, שבה אף אחד לא מרגיש לא נעים לצפצף על החוק בפעמון של אופניים, אפילו כשהצפצוף הזה עלול די בקלות לפגוע בילדים שלו או בילדו של מישהו אחר.
"יודע מה, אני רואה שאתה מתלבט. יש לי פה זוג שכבר עבר טיפול. למה שלא תיקח אותו לסיבוב בחוץ?" הציע המוכר, ואני יצאתי מהחנות רכוב על האופניים ה"משודרגים".
זה לקח בערך מאה מטרים. בעודי מתמכר למהירות המסחררת של האופניים, שאולי יהיו שלי עוד מעט, לא הבחנתי בתחנת האוטובוס הממוקמת בסמוך לקצהו השמאלי של שביל האופניים. מי שכן הבחין בתחנה היה נהג האוטובוס, שעצר ונתן לנוסעים לרדת. אחד מהם, ילד בן 10 בערך, ירד מהאוטובוס וכדי להגיע למדרכה חצה במהירות את שביל האופניים "שלי". סובבתי את הכידון ימינה בחדות, מתקרב לעמוד שלא עשה שום סימן שהוא הולך לזוז מהדרך. ברגע האחרון הצלחתי איכשהו להימלט ממנו ולעצור את האופניים מבוהל.
"נו, איך הם? לא פצצה?" שאל אותי המוכר כשחזרתי לחנות. "פצצה, לגמרי פצצה", השבתי. "אז שנסגור?" שאל בחיוך. "לא, נראה לי שאני צריך עוד לחשוב על זה", השבתי, ויצאתי מהחנות ברגל.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו