החוג למגדר

"אבא, בא לי ללכת לחוג", הכריזה הגדולה. וממש כמו בהכרזה על הקמת מדינה או על יציאה למלחמה, ההכרזה הזו הובילה מייד לשרשרת תגובות. 

קודם כל, צריך לבחור חוג. כך מצאנו את עצמנו אני והילדה ישובים מול האינטרנט, מחפשים אחר השילוש הקדוש: חינוכי־מעניין־קרוב. כלומר, חוג שמצד אחד יהיה מספיק חינוכי כדי שהמועצה הפדגוגית (דהיינו אשתי) תאשר. מצד שני, יהיה מספיק מעניין כדי שהילדה תרצה לחזור אליו לפחות עד שהתשלום האחרון עליו יירד. ומצד שלישי, שיתקיים במרחק סביר מהבית. עדיף כזה שאפשר להגיע אליו ברגל ולחסוך את העינוי הקיצוני שאפילו דאעש חושבים שהוא מוגזם, המכונה "נהיגה בתוך העיר אחר הצהריים". 

בכפוף למגבלות האלה עלתה ונפסלה שורה ארוכה של חוגים: מחשבים - אשתי חושבת שהגברת בוהה מספיק במסכים בבית גם בלי שנשלם על זה בחוץ. קפוארה - בקצה השני של העיר, יש לנו יותר סיכוי להגיע בזמן אם ננסה ללמוד את זה בריו דה ז'ניירו. ושחייה - הילדה קיבלה את האינסטינקט הימי של אבא שלה, כלומר את היכולת לטבוע גם בקולר.

לבסוף, הילדה נעצרה על תמונה של גבר ואישה לבושים בחלוקים לבנים, שזה אומר שתי אפשרויות: חוג ג'ודו, או פרסומת לספא שהסתננה לאתר החוגים. לשמחתי, זו היתה האפשרות הראשונה, והילדה מאוד התלהבה. 

אחרי הכל, מדובר באמנות לחימה שגם מלמדת את הילד שליטה עצמית, משמעת, כבוד ליריב, וכל הדברים ששכחו באיגוד הג'ודו העולמי באליפות העולם האחרונה באבו דאבי, כאשר הכריחו את המתמודדים הישראלים להתחרות בשם בדוי וללא "התקווה". אבל אין מה לדאוג. הרי עד שהבת שלי תגדל ותייצג אותנו באולימפיאדה, כבר בטח יהיה שלום כולל במזרח התיכון. 

•   •

האמת שגם אני שמחתי, ומיהרתי לרשום את הילדה ל"שיעור ניסיון". בשושלת המשפחתית שלי זה לא עניין של מה בכך. אני זוכר איך כילד הוריי רשמו אותי לכל שיעור ניסיון אפשרי, בניסיון למצוא חוג שאסכים להגיע אליו יותר מפעם אחת. כלום לא עזר, וחוסר הסבלנות שלי (אז עדיין לא קראו לזה הפרעת קשב וריכוז) גרם לכך שהשיעור הראשון בכל חוג היה בעבורי גם האחרון. לא נורא, גם מזה הרווחתי, ועד היום אני יודע את עמידת המוצא (ורק אותה) של כמעט כל אמנות לחימה שקיימת. 

קיוויתי שכמו בתחומים רבים אחרים, גם כאן התפוח לא יראה את העץ ממטר, וכבר למחרת אני והילדה הגענו למרכז החוגים השכונתי, בדרך להפוך אותה ליעל ארד 2.0, או לפחות למצוא לה תעסוקה מעניינת לערב אחד בשבוע. 

קצת הקדמנו, אז בינתיים הילדה הלכה להוציא אנרגיות בג'ימבורי עם החברים והחברות מהשכונה, ואני התפניתי לזמן איכות עם עצמי בקיוסק של המרכז. 

"גם אתם לחוג בלט? איך המדריכה, היא טובה?" שאלה אותי אחת האימהות בשעה שחיכיתי לקפה שלי. "לא, אנחנו לג'ודו". 

"אה", אמרה האישה, שהתקשתה להסתיר את פליאתה. בעוד אני מתלבט עם עצמי אם להעיר לגברת שהיא כנראה שכחה לכוון את השעון מאה אחת קדימה, הגיעה הילדה שלי בוכה, והחזירה אותי למציאות: "אבא, סתיו אומרת שג'ודו זה רק של בנים". 

הושבתי את הילדה לידי, ואחרי שניגבנו את דמעות העלבון, שאלתי אותה איך היא הגיעה בבוקר לגן. 

"אמא הסיעה אותי".

נכון, ופעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, היו אנשים שחשבו שלנהוג באוטו זה רק של בנים.

היא הביטה בי מופתעת: "באמת?" 

כן. ואת זוכרת כשהיה לך כאב בטן חזק מאוד בשבת לפני שבועיים, ונסענו מייד למוקד, מי טיפל בך? 

"דוקטור אינה". 

נכון. היא למדה להיות רופאה באוניברסיטה, למרות שלא כל כך מזמן היו אנשים שחשבו שללמוד באוניברסיטה זה רק של בנים. 

הילדה חייכה, זה היה נשמע לה כמעט דמיוני. 

אז מה את אומרת קטנה, בא לך לנסות את הג'ודו? 

הילדה הנהנה, לקחה את התיק, ושנינו ירדנו לאולם ההתעמלות לפני שנאחר לשיעור הראשון שלה. 

מכיוון שהיא הצטרפה לקבוצה קיימת, הייתי בטוח שהמדריך ידאג לה לנחיתה רכה, ולא טעיתי. שתי דקות אחרי שהגיעה, הפרח הקטן והעדין שלי נחתה נחיתה רכה לתוך המזרן, אחרי שזאטוט אחר הטיל אותה לשם. "איי!" צרחתי בשמה, ומייד השתתקתי כשראיתי שאני היחיד שסבל. בזה אחר זה ובהנאה גלויה, הילדים השליכו זה את זה אל המזרן. אם הייתי יכול, הייתי מייד בורח החוצה כדי לא להמשיך לראות את זה, אבל הבטחתי לילדה שאשאר עד הסוף. 

לתדהמתי, ההורים האחרים שסביבי מחאו כפיים, עודדו ואפילו צחקו, בעוד אני מנסה להתרכז ככל יכולתי במסך הסלולרי כדי שלא אצטרך להיות עד לזוועה. 

אלוהים אדירים, מי אישר את האסון הזה? הם יהרגו לי את הילדה הבריונים האלה, אז מה אם הם בדיוק בגודל שלה, וחלקם אפילו קטנים יותר? 

בדרך הביתה שאלתי את הילדה אם היא נהנתה, בתקווה שתגיד לא, כדי שלא אצטרך לחזור לשם יותר. 

"היה מאוד כיף אבא, אבל אתה יודע מה? יש דברים שמתאימים לבנים, ויש דברים שמתאימים לבנות. יש דברים של אבא, ויש דברים של אמא", היא פסקה, והפעם היה תורי להיות מופתע. "אתה למשל, אבא, עדיף שלא תבוא איתי יותר לחוג. רק אמא. אתה עושה בושות".

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו