לפני שנה וחצי הותיר מאחוריו טוראי מוטי שלום את כל עולמו הקודם. הוא נטש את נטורי קרתא, שאליהם השתייך, עזב את שכונת מאה שערים, התגרש מאשתו, ניתק את הקשרים עם הוריו ועם 11 אחיו - ויצא לבדו לחיים חדשים, כשבראשו המון שאלות, מעט תשובות, "ובעיקר המון תקוות וחלומות".
היום מוטי שלום (21) הוא חייל חילוני, המשרת בגדוד צבר של חטיבת גבעתי. סיפורו הוא סיפור אמיץ של בחור צעיר שהחליט ללכת בעקבות ליבו, נגד כל הסיכויים ונגד כל המכשולים שבדרך, עד הסוף, ובלי פקפוקים. הוא מובא כאן במילותיו שלו, בווידוי חושפני יוצא דופן.
"נולדתי ב־30 בספטמבר 1996. אבא שלי, אברהם מרקוס, חזר בתשובה ולמד ללא הפסקה בכולל. אמא שלי, רבקה, גם היא לא עבדה רוב השנים. לפני כמה שנים התחילה לעבוד בבית אבות בירושלים.
"בילדותי עברנו הרבה דירות, עד שלפני שמונה שנים נכנסנו לבית משלנו במאה שערים, ממש בלב השוק. דירת קרקע עם שלושה חדרים, ומעליה בית כנסת. בבית היתה צפיפות גדולה, לא היה מספיק מקום ולא היה כסף, כי הורים שלי לא עבדו.
"אני וכל האחים והאחיות שלי ישנו בשני חדרים - אחד לבנים, ואחד לבנות. היה הרבה בלאגן, וההורים כל הזמן כעסו וצעקו עלינו. בלילה, לפני השינה, כל ילד קיבל סנדוויץ' עם גבינה. זאת היתה ארוחת הערב שלנו.
"כלפי ההורים שלי לא הרגשתי כלום. בטח לא אהבה. לא היו בבית נשיקות ולא היו חיבוקים. אני חושב שהחיבוק האחרון שקיבלתי היה כשנולדתי.
"הייתי ילד חרדי קיצוני, כרגיל בנטורי קרתא. אני והאחים שלי גדלנו על התפיסה שאסור בכלל שתהיה מדינת ישראל בארץ ישראל. בבית דיברנו רק יידיש, לא לימדו אותי עברית. חס וחלילה, לדבר את השפה הזאת בבית? אין מצב. למדתי אותה מהרחוב.
"כל הזמן שמעתי בבית דברים נגד המדינה, נגד הצבא, נגד הציונות ונגד כל דבר שזז. שמעתי שאנחנו כבשנו את הפלשתינים, ושצריכה להיות פה מדינת פלשתין. סיפרו לנו שפעם, לפני המון שנים, היינו שכנים שלהם ולא היו בעיות.
"כילד הלכתי לתלמוד תורה. זה היה בית הספר שלי. ילד חרדי קטן עם פאות מסתלסלות. הייתי יושב ולומד ולומד. יצאתי רק לעיתים רחוקות לשחק בשכונה. לימוד תורה היה דרך החיים שלי, לא הכרתי שום דבר אחר.
"עם האחים שלי הייתי ביחסים טובים. היינו רבים לפעמים, משלימים, משחקים יחד.
"בגיל 13 וחצי עברתי לישיבה, ואחרי שלוש שנים לישיבה יותר גדולה. אבל בגיל 15 התחלתי להרהר ברצינות על יציאה לעולם החילוני. הבנתי שאני רוצה לעזוב את החברה החרדית. לפעמים הצלחתי לראות בישיבה עיתון חילוני, שאחד הילדים היה מצליח להגניב פנימה. הייתי יושב איתו בשירותים, רואה שם תמונות של ילדים חילונים ואומר לעצמי: כזה, כזה אני רוצה להיות.
"לא שיתפתי אף אחד במחשבות האלה. לא את אבא, לא את אמא, גם לא את האחים שלי. אבל מרגע שהן נכנסו לי לראש, הן לא עזבו אותי יותר. בלילות, לפני השינה, בישיבה, בבית, בכל מקום.
"דבר אחד נשאר תקוע לי בראש: גם אם אעזוב את החברה החרדית, אסור לי לעשות צבא. כל כך הרבה דיברו איתי נגד הצבא, סיפרו כמה קשה שם, אמרו שזה אפילו יותר קשה מהלימודים בישיבה. אז התוכנית המקורית היתה לעזוב את הדת, אבל לא להתגייס.
"בצו הראשון שלי, בגיל 17, התחלתי ליישם את החצי הראשון של התוכנית. הייתי עדיין חרדי, כך שניסיתי לקבל בכל מחיר פטור מהצבא. זה עובד מאוד פשוט: יש במאה שערים עסקנים ששולחים אותך לפסיכיאטר, ולפני זה נותנים לך הנחיות איך להתנהג מולו. איך לשחק ככה שהכל ייראה אמיתי. לא לדבר, רוב הזמן לשתוק, להיות מנותק כזה.
"הלכתי לפסיכיאטר עם אמא שלי. היא דיברה איתו ביידיש ואמרה לו שאני בכלל לא יודע עברית, מה שכמובן לא היה נכון. ידעתי עברית, ובישיבה הגדולה שלמדתי בה כבר דיברנו עברית. היא אמרה לו שאני 'לא בסדר'. אני שתקתי, וכשכבר הוצאתי מילה או שתיים מהפה - פלטתי בכוונה שטויות.
"הפסיכיאטר קבע שאני לא בסדר. הוא רשם לי איזו מחלה שלא הכרתי וכתב שאני לא כשיר לגיוס ושהוא ממליץ על פרופיל 21. הייתי מבסוט עד השמיים.
"עם המכתב שלו הלכתי לצו הראשון בלשכת הגיוס בירושלים, ושם שלחו אותי לבדיקה של פסיכיאטר צבאי. גם מולו המשכתי במשחק שלי. שתקתי רוב הזמן, או שמלמלתי דברים ביידיש. הפסיכיאטר קבע לי פרופיל 21 ונתן לי פטור מהצבא. הייתי מאושר. הצלחתי".
"לא יכולתי לשקר לעצמי"
"בגיל 18 וחצי, כשהייתי עדיין בישיבה, עשו לי שידוך. הוריי קיבלו הצעה, הושיבו אותי בבית ואמרו לי לנסוע לצפת, לבית של בן דוד שלי לפגוש את הבחורה. אמרו לי רק שהיא גדולה ממני בשנה.
"התרגשתי מאוד. התלבשתי יפה. חליפת שחור־לבן, כובע על הראש. הגעתי לבית של בן דוד שלי והתיישבתי בסלון. הלב שלי דפק בחוזקה.
"ואז לאה (שם בדוי) נכנסה. התלהבתי ממנה מייד. היא היתה מאוד יפה. רזה, עם שיער שחור וחיוך שובה לב. ישבנו בסלון עם דלת פתוחה ודיברנו. זה היה מביך מאוד. כל החיים אתה גדל עם העניין הזה שלא מדברים עם נשים, ופתאום מותר. אני יושב ומדבר עם אישה. עם אישה!
"כל אחד מאיתנו הציג את עצמו ואמר לשני מה החלומות שלו לעתיד. אני מייד רציתי להתחתן איתה. על המקום. אחרי הפגישה צלצלתי להורים שלי ואמרתי להם שהבחורה מוצאת חן בעיניי. היא אמרה את אותו הדבר להורים שלה. נשארתי לישון אצל בן דוד שלי, ולמחרת כבר נפגשנו שוב.
"בפגישה השנייה דיברנו על חתונה ואיפה נגור. חזרתי לירושלים, ואחרי יומיים נסעתי לבית של בן דוד שלי בצפת עם הוריי, לעשות 'וורט' - המפגש המסורתי בין שתי המשפחות. לאה באה לשם עם הוריה. סיכמנו איפה נגור, מתי נתחתן, הכל. וזהו, השידוך הצליח.
"סיכמנו להתחתן כעבור חמישה חודשים באולם בבני ברק. עד החתונה לא ראיתי את לאה, רק דיברנו בטלפון. בחודש האחרון לפני החתונה הפסקנו לדבר גם בטלפון, כך נהוג.
"במארס 2015 התחתַנו. האולם היה מפוצץ. הייתי מאושר. שכרנו דירה בצפת, ואני חיפשתי עבודה. לא היה חשוב לי במה, העיקר לעבוד. אבל לא מצאתי כלום.
"אחרי שלושה חודשים קיבלנו הצעה לעבוד באוקראינה: אני כמשגיח כשרות באומן, ולאה כמורה בבית הספר של הקהילה היהודית באומן. החלטנו ללכת על זה.
"זה היה דווקא כיף, אבל ישראל חסרה לנו. המשפחות, החברים. אחרי חודש וחצי החלטנו לחזור לארץ. שכרנו דירה של שלושה חדרים במאה שערים, קרוב להוריי. זה היה סבבה לגמרי. מצאנו עבודות. אני התחלתי לעבוד כדפס בבית דפוס, ולאה כמוכרת בחנות בגדים.
"אבל המחשבות חזרו, במלוא העוצמה. זה הציק לי כל הזמן, הידיעה שאני לא רוצה יותר לחיות בחברה הזאת. היתה לי אישה שאהבתי, שהיה לי טוב איתה, אבל לא יכולתי יותר לעשות שקר בנפשי. לא היה משהו מיוחד שפיתה אותי בחברה החילונית, אבל ידעתי היטב איפה אני לא רוצה להיות, וזה היה בעולם החרדי שבו גדלתי. כל ההתנהלות שם, כל המותר והאסור, כל הקיצוניות הזאת של נטורי קרתא, האנטי שלהם נגד כל דבר, לא התאימו לי יותר.
"החלטתי לשתף את לאה במה שעובר עלי. אמרתי לה שאני רוצה להפסיק להיות חרדי. לא ביקשתי שהיא תצא איתי בשאלה. ידעתי שיש לה חלום, להקים משפחה עם עשרה ילדים, ולא רציתי להרוס לה את זה.
כנער חרדי בישיבה, עם מכר. "אני לא כועס על הוריי, הם לא יכולים להבין את מה שעשיתי"
"היא היתה בהלם. האמת שגם אני הייתי בהלם, אבל זה היה חזק ממני. היא ניסתה בכל מאודה להניא אותי. בכל יום היתה נוסעת לכותל להתפלל עלי, שלא אעזוב את הבית. היה לה קשה מאוד. אבל לא היו בינינו מריבות, רק שיחות. הייתי סגור לגמרי שזה מה שאני רוצה לעשות.
"זה לא קרה מייד. לקח לי עוד חצי שנה עד שזה הבשיל סופית. בתקופה ההיא עברתי טלטלה, ידעתי שעזיבת הדת תביא לנתק מוחלט עם ההורים שלי, עם האחים והאחיות שלי, ועם המשפחה המורחבת.
"יצרתי קשר עם עמותת הלל (האגודה ליוצאים בשאלה; ע"נ), שמסייעת לחרדים שהחליטו לעזוב את הדת. הם מאוד עזרו לי, נתנו לי את דירת החירום שלהם בשכונת ארנונה בירושלים למשך ארבעה חודשים".
"קניתי ג'ינס חדש כחילוני"
"22 בפברואר 2016 היה בשבילי יום מדהים, בלתי נשכח ממש", עיניו של מוטי נוצצות. "באותו בוקר קמתי, חיבקתי את לאה ואמרתי לה: 'אני הולך'. היא שאלה לאן, ואני עניתי: 'לסידורים'.
"לקחתי איתי שקית קטנה עם ג'ינס אחד וחולצה ארוכה. בשעה 11:30 בבוקר עליתי לאוטובוס לשכונת ארנונה - ונסעתי לחופש שלי.
"הגעתי לדירה והחלפתי שם את הבגדים. במקום החליפה והכובע השחור לבשתי את הג'ינס והחולצה שלקחתי. זהו, לא הייתי חרדי יותר. זה היה קשה, מוזר, מרגש, מהנה. הכל יחד.
"התקשרתי ללאה וסיפרתי לה שעזבתי את הבית. גיליתי לה לאן. היא לא ידעה את נפשה. התחננה אלי בטלפון שאחזור, אמרה שהיא אוהבת אותי. אמרתי לה שאני לא חוזר, שבחרתי בדרך אחרת.
"הצעד הבא שלי היה לשנות את שם המשפחה שלי ולחזור לשם המשפחה הקודם של אבא שלי, שלום. הוא החליף אותו למרקוס כשהייתי ילד, כי ילדים תמיד היו צוחקים עלינו שאנחנו ספרדים.
"בדירה שלי גרו עוד שני צעירים חרדים שיצאו בשאלה. הם היו מבני ברק. עזר לי לדעת שיש עוד אנשים שעשו תהליך זהה לשלי. דיברנו על זה לא מעט.
"למחרת יצאתי לקנות לעצמי בגדים. עוד ג'ינסים, חולצות, תחתונים, גרביים. הכל חדש. נגמר העולם החרדי.
"הרגשתי הקלה. זה היה משהו שרציתי כל כך הרבה זמן. התחלתי לעבוד כדפּס בבית דפוס וכקופאי בחנות לכלי בית בתלפיות. מאוחר יותר עבדתי גם במלצרות.
"המעבר לא היה פשוט. חברים בישיבה ומכרים התחילו לצלצל ללחוץ עלי לחזור. התקשרו גם רבנים. אבל הייתי שלם עם ההחלטה שלי. לא נשברתי אפילו לרגע. בהמשך הגיעו גם טלפונים מאבא ומאמא. הם כנראה שמעו ממכרים על מה שעשיתי. לא עניתי להם, ידעתי בדיוק מה הם רוצים להגיד לי.
"בערב פסח בשנה שעברה, לפני כניסת החג, החלטתי לענות להורים שלי. הם איחלו לי חג שמח, ומייד התחילו בתחנונים שאחזור הביתה, כי לאה מחכה לי. שאלו במה אני עובד, אמרתי להם שבמלצרות, ושיהיה טוב, בעזרת השם.
"לא אכחיש, היה לי קשה. היו לי שיחות רבות עם העובדת הסוציאלית ועם מנהלת הדירה שבה גרתי, הם עזרו לי בכניסה לעולם החילוני. שהיתי בדירה של הלל ארבעה חודשים, זו היתה בעצם תקופת ההסתגלות שלי לחיים החדשים.
"אחר כך שכרתי דירה ליד שוק מחנה יהודה עם שני החברים שלי מהלל. התחלתי לחשוב מה הלאה, איך אני רואה את החיים שלי ולאן אני רוצה להגיע. בדירה היתה כמובן טלוויזיה, והיה מחשב. גם בתור נער בישיבה היה לי טלפון 'לא כשר', שאף אחד לא ידע עליו. זה נפוץ בקרב תלמידי ישיבות. והיה לי גם פייסבוק, כבר מגיל 16, כמובן בהסתרה. שמתי בו תמונה של ברסלב וקראתי לעצמי מוטי שלום, כשהשם שלי היה אז חיים מרדכי מרקוס.
"להגיד לך את האמת? אני לא נורא מתלהב מהטלוויזיה. אני צופה עכשיו בסדרה 'כיפת ברזל', והיא מרתקת בעיניי. שם אני כאילו רואה את עצמי לפעמים.
"אני קורא קצת עיתונים, לפעמים יוצא לפאבים עם חברים. תמיד יש לי תחושה שמסתכלים עלי ואומרים, וואלה, זה יצא בשאלה. לא יכול להסביר למה, אבל זאת התחושה שלי. אני קצת שותה, מבלה, אבל לא משתגע. לדייטים עדיין לא הלכתי".
"מחכה עכשיו לאהבה חדשה"
"באחד הימים קיבלתי שיחת טלפון מהמרכז לחיילים בודדים בירושלים. הציעו לי להצטרף למכינה קדם־צבאית, ללמוד מה זה צבא, להכיר את המסגרת הזאת. חשבתי על זה שעד לא מכבר הייתי נער חרדי שעשה הכל כדי להתחמק משירות בצבא, ועכשיו אני אלך פתאום למכינה קדם־צבאית?
"אבל דיברו איתי באריכות והסבירו לי שהצבא יכול להועיל לי. אמרתי לעצמי, למה לא, בעצם? קודם אכיר, ואחר כך נראה מה יהיה.
במדים. "כל חרדי יכול להגיע לגבעתי, לצנחנים, לכל יחידה קרבית" // צילומים: דודו גרינשפן
"באוגוסט 2016, חצי שנה אחרי שיצאתי בשאלה, התחלתי את המכינה הקדם־צבאית באור יהודה. זה היה שוֹק ענק. פתאום בנים ובנות עושים הכל יחד. להזכיר שוב מאיפה באתי? שלא לדבר על המשמעת הקפדנית, עם שכיבות סמיכה, ריצות, כושר.
"התחלתי ללמוד על מדינת ישראל! אני, ששמעתי כל הזמן בבית שאסור שתהיה מדינה כזאת ועוד כל מיני דברים רעים, התחלתי ללמוד מי הקים אותה, מתי, את כל ההיסטוריה. אה, ורצח ראש הממשלה יצחק רבין. עד אז לא שמעתי עליו, לא היה לי מושג מי הוא, ושבכלל היה רצח כזה בישראל.
"התרגשתי מכל גילוי חדש. הרגשתי שאני במקום הכי נכון לי בעולם. שאני חי, לומד, מתפתח, צומח, גדל.
"במהלך המכינה הרגשתי שקורה לי משהו מפתיע: פתאום רציתי מאוד להתגייס, ועוד לשירות הכי קרבי שאפשר. לתרום הכי הרבה. התחלתי קרב חדש - על ביטול הפטור. כמו אז, רק מהכיוון ההפוך.
"הזכרתי לעצמי כל הזמן שאני טוב בקרבות האלה. אני בחור נחוש, לא מאלה שמוותרים בקלות. במכינה עזרו לי להגיע לשיחות מול גורמים בצבא. גם המרכז לחיילים בודדים התגייס לעזור לי.
"בהתחלה הצבא לא רצה לשמוע ממני, אבל התעקשתי. בסוף החליטו לזמן אותי לשיחה עם קב"ן בלשכת הגיוס בירושלים.
"הלכתי אליו עם המלצות של הלל ושל המכינה. הוא שאל אותי כל מיני שאלות ועבר על הפטור שלי. אמרתי לו שהכל היה הצגה כדי לא להתגייס. שעשיתי מה שאמרו לי לעשות, ושאני בסדר גמור מבחינה נפשית וכשיר לשרת בצבא. אמרתי לו שאני רוצה את זה יותר מהכל. בסוף הפגישה הוא אמר שאקבל תשובה בהמשך.
"חיכיתי הרבה זמן. במשך כמה חודשים לא היה עם מי לדבר. לא חזרו אלי מלשכת הגיוס, למרות שהתקשרתי כמעט בכל יום והצקתי. שאלתי אם יש להם כבר תשובה בשבילי.
"לפני חצי שנה הודיעו לי פתאום שאני מוזמן לפגישה עם מנהלת לשכת הגיוס והקב"ן. הלכתי ללשכה נרגש מאוד. הם דיברו איתי, ובסוף הפגישה אמרו שהם מאשרים לי להתגייס. הייתי המאושר באדם! אני, מוטי שלום, נער חרדי שהיה הכי אנטי צבא, שעשה הכל כדי לקבל פטור משירות, ניצחתי וקיבלתי אישור להתגייס.
"וואו. התלהבתי כמו ילד קטן שמקבל צעצוע חדש. העליתי פוסט לפייסבוק שלי וסיפרתי שאני מתגייס. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה.
"כשאני רואה עכשיו את הפגנות החרדים בירושלים נגד הגיוס, אני חושב שזה מטורף לגמרי מצידם. אגב, אלה לא כל החרדים, אלא פלג מסוים, ירושלמי. גם אני הייתי במקום הזה, שנלחם על פטור, אבל הדרך שלי היתה אחרת לגמרי ולא אלימה. מצד שני, מי ששומע כל הזמן כמה הצבא רע־רע־רע, לא מכיר משהו אחר.
"כחרדי, אתה לא קולט מה החיילים עושים למענך. כמה הם מגינים ושומרים עליך. החרדים חושבים שלא צריך בכלל את החיילים ואת הצבא, כי אלוהים והתורה ישמרו עלינו. גם אני גדלתי על הערכים האלה. חבל שהם לא מכירים את הצבא, ולא מבינים שלא מדובר במקום רע. להפך, אפשר לעשות שירות צבאי ולהישאר חרדי.
"אני חושב שכל מי שלא לומד בישיבה צריך להתגייס. כלומר, כל מי שלא תורתו אומנותו. כל חרדי יכול להגיע לגבעתי, לצנחנים, לכל יחידה קרבית. בכל החטיבות אפשר להמשיך ללמוד תורה במקביל לשירות".
"לפני שלושה חודשים התגייסתי. זה היה אחד הימים הגדולים בחיי. הגעתי לבקו"ם, קיבלתי מדים והרגשתי שמחה בלב. הרגשתי שקורה לי משהו גדול, ושהחלומות שלי מתחילים להתגשם.
"התגייסתי לגדוד צבר של גבעתי. לקחו אותנו באוטובוסים מהבקו"ם לבסיס בקציעות, ושם עשינו טירונות במשך שלושה חודשים. לא אשקר לך, היה לי קשה. היו רגעים במסעות, כשסחבתי אלונקה, שעלו לי מחשבות בראש מה אני עושה כאן, למה הייתי צריך את זה. אני עדיין מאמין באלוהים, והיו רגעים במסעות שהסתכלתי לשמיים ואמרתי, בבקשה תן לי כוח לסיים את המסע הזה. בסוף המסע הסתכלתי על עצמי בראי ואמרתי לעצמי: עשית את זה. הסיפוק היה עצום.
"בכל פעם שעברתי עוד מסע, עוד ריצה, עוד קושי - רק התעצמתי. אני לא מתחרט לרגע שהתגייסתי. נלחמתי להיות חייל קרבי, ועכשיו החלומות והשאיפות שלי בשמיים.
"בימים האחרונים סיימתי את הטירונות, ועכשיו אני בדרך לאימון המתקדם. אני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר, להיות קצין בכיר. ואחרי שאפרוש מהצבא - להגיע הכי רחוק בחיים האזרחיים. אלה דברים שאפשר לעשות רק כחילוני, כשכל האפשרויות פתוחות בפניך, ואתה לא חייב להסתפק רק בלימוד תורה מהבוקר עד הלילה.
"אני גר בבית קובי בגבעתיים, שמשמש בית לחיילים בודדים. יש לי משפחה מאמצת מקסימה מגבעתיים, שאצלה אני אוכל ארוחות שבת. האמונה באלוהים נשארה איתי, אני זוכר באהבה את ימי שישי, את הקידוש ואת שירי השבת והמזמורים שאחרי. אהבתי את זה מאוד, ואני משתדל לעשות את זה גם היום.
"הקשר עם המשפחה שלי ניתק כמעט לגמרי. ידעתי שזה יקרה, ידעתי שמה שעשיתי יגרום לנתק מוחלט מהעולם הקודם. אין לי שום חבר מהעבר, וגם עם האחים שלי אני לא בקשר, למעט אחד, שדיברתי איתו פעם אחת בטלפון.
"גם עם הוריי אני כמעט לא מדבר, למעט בחגים, כשהם מתקשרים להגיד חג שמח. שיחה של שתי דקות, שתמיד מסתיימת באותו משפט: 'תחזור, מוטי, אנחנו מתגעגעים אליך. אין לך מה לחפש שם'.
"לפני חודש היה לי יום הולדת לפי התאריך העברי. אבא התקשר להגיד מזל טוב ולא יכולתי לענות, כי הייתי באמצע אימון והטלפון לא היה איתי. הוא השאיר לי הודעה: 'מזל טוב, אנחנו מתגעגעים אליך'.
"אני חושב שההורים שלי לא יודעים עד היום שאני בצבא. כשהם שואלים אותי מה איתי ואיפה אני, אני עונה שאני עובד במלצרות. לא כי אני מפחד מהתגובה שלהם, אלא כי אני לא רוצה סתם להכאיב להם יותר. אני חושב שכמה מהאחים שלי יודעים שאני בצבא, אבל הם לא יספרו להורים, כי התגובה הקשה של ההורים תצא עליהם.
"יכול להיות שמישהו יראה להם את הכתבה הזאת, וכך הם יידעו שאני בצבא. אני לא במתח מזה. אני בחרתי בדרך שלי ואני שלם איתה לגמרי, ואני אלך איתה עד הסוף, תהיה התגובה שלהם מה שתהיה. אני לא כועס עליהם, הם לא יכולים להבין את מה שעשיתי, בגלל הקהילה שבה הם חיים. אין סיכוי בעולם שהם יקבלו את הדרך שבה בחרתי, גם אם היו רוצים לקבל.
"יש לי הרבה מה לחפש בעולם החילוני. רק התחלתי לגלות אותו. אני מאמין שבעתיד תהיה לי גם אהבה חדשה. היתה לי 'שנת אבל' אחרי שעזבתי את הבית, ואחרי כל עניין הגירושים מאשתי, למרות שאני חושב שאלה היו הגירושים הכי קלים ויפים שידעה מדינת ישראל, כי הסכמתי לכל דבר שהיא רצתה.
"עכשיו נראה מה יקרה. אני מלא סקרנות, מלא כוחות ואהבה לחיים. ואני מאושר מהצעד שעשיתי".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו