להרגיע את הסערה: זמן לחנינה

עכשיו, אחרי שהסערה שככה, בית הדין אמר את דברו ואלאור אזריה נשלח לכלא לרצות את עונשו, הגיע הזמן לחון אותו. קשה להשתחרר מהתחושה שעל גבו של אלאור הועמסו שלא בטובתו נושאים הנוגעים ללב המחלוקת בחברה הישראלית.

מהשתלשלות סדר הדברים עולה שלולא הסרט שצילמו גורמים עוינים, היה נגמר המעשה במקרה הכי גרוע בדין משמעתי. גם המעורבות הנרחבת של בכירים בצבא ובהנהגה להרשיע את אזריה בטרם הסתיים משפטו, פגעה בניקיון ההליך השיפוטי.

בניגוד לאמירות על "טוהר הנשק", אזריה עמד בזירה - ולא שופטיו. הימים היו ימי פיגועים, והנרצחים מילאו את מסכי החדשות.

גם אם הירי התבצע אחרי דקות ארוכות, המערכה לא הסתיימה. אלו דיבורים של מי שלא היה בזירה. לו הרגו את המחבל דקות אחדות קודם לכן, איש לא היה בא בטענה.

ביחד עם אלאור נקלעה כל משפחתו לעין הסערה ונאלצה לשמוע נאצות ואמירות קשות נגדה ונגד בנה יקירה, שעד לאירוע היה חייל קרבי מצטיין (בצד חיבוק עצום ומקיף של חלק ניכר מהחברה הישראלית). המשפט פילג את החברה הישראלית בעוד בנות פלשתים עולזות. כשאלאור נכנס לכלא, נכנסה אתו באופן סמלי גם משפחתו. הגיע זמן השיקום.

המשפט מאחורינו. נשיא המדינה צריך לעשות מעשה ולחון את אזריה. הדברים בבקשה ברורים: אזריה לא היה יורה אילו ידע בוודאות שהמחבל אינו ממולכד. אין חשש שחיילי ישראל יִפְרקו את עול הנהלים ויירו ללא הבחנה. גם קודם לאירוע היה החשש הזה רחוק. בניגוד לעמדת המצלמים ומפיצי דיבת צה"ל רעה בעולם, חיילי ישראל שוקלים שיקולים מוסריים בבואם להגן עלינו.

אלאור אזריה זקוק לחסד. עיני רבים רבים בעם נשואות כעת לנשיא המדינה רובי ריבלין - כולל נוער אידיאליסטי המתגייס בהמוניו לשירות קרבי - האם ישים קץ לפרשה וישלח את אזריה למשפחתו. מחר נקרא בפרשת השבוע על המבול והשיקום שבא אחריו. התנאי לשיקום היה רוח הפיוס שעברה על הארץ והרגיעה את הסערה. "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה - וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם". לא רק אלאור אזריה זקוק לחסד החנינה; כולנו אתו זקוקים לחסד הזה.