שלושת הפרקים של הדוקומנטרי הזה מיועדים, על הנייר לפחות, לחובבי הספורט בלבד. הפרקים עוסקים בשתי קבוצות בהיסטוריה של ליגת הכדורסל האמריקנית, האן.בי.אי, ספורט אזוטרי במושגי רייטינג ישראליים, אלא אם כן בשידור מופיע נציג ישראלי כמו דיוויד בלאט או עומרי כספי.
אבל כמו כל בכל מאסטר־פיס טלוויזיוני, בטח ביצירה שעוסקת בספורט, הרי הספורט הוא כמובן רק אמתלה. המופת הטלוויזיוני הזה מבית המדרש של ESPN הוא בסופו של דבר דוקו־ספורט שנוגע להרבה מאוד ישראלים, מהסיבה הפשוטה שכאשר לוס אנג'לס לייקרס ובוסטון סלטיקס סיפקו את המשחקים הגדולים ביותר, בישראל גילו את אמריקה ויותר מכך גילו את האן.בי.אי. חבר הכנסת עפר שלח כתב פעם על כך שרוב הישראלים מתגעגעים לארה"ב בלי שהיו בה אי פעם. ובשנות השמונים, כאשר הטלוויזיה המקומית הביאה לנו את "דאלאס" הביתה, החלו לטפטף משחקי אן.בי.אי, ועוד בצבע. אבל מה ידענו אז על ארה"ב? ובזה בדיוק כוחה של הסדרה. היא לא מחדשת או מביאה חומרים שאי אפשר למצוא ביו־טיוב, אבל היא בהחלט אורזת את הדברים בקונטקסט ההיסטורי הנכון עבור הצופים. לוס אנג'לס השחורה מול בוסטון הלבנה, ארה"ב של תקופת רייגן בראי הספורט. את הדברים הללו מי בכלל ידע בישראל? מבחינתנו, או שאהבנו את מג'יק או שאהבנו את בירד, וזהו. העולם הסתכם בפרקט אחד. אבל הנופך ההיסטורי של הסדרה הזו והקריינות הכל־כך אמריקנית אבל מוצלחת של אייס קיוב מצד אחד ודוני וולברג מצד שני, הופכות את הסדרה הזו לסדרת מתח, אף על פי שכל חובב ספורט יודע מה קרה בסופה. תפנו לכם ארבע שעות מהחיים ותנסו לצפות במיני־סדרה הזו, גם אם אינכם בדיוק חובבי ספורט.
• • •
אני מאמין לה
סופר נני - משימה מיוחדת, ערוץ 22, 21:00
"סופר נני" עדיין כאן. על אף הביקורות, על אף הרמת הגבות, על אף המבקרים. היא כאן כדי להישאר, ושום "משימה מיוחדת" לא תרתיע אותה. יש סיבה לכך שמיכל דליות עדיין איתנו כבר יותר מעשור. אם פעם עוד האשימו אותה בכך שהיא מביכה את ההורים והילדים, בעשור האחרון קיבלנו סרטונים לנייד על משפחות לא מתפקדות לרוב, ו"סופר נני" נראתה כמו אמא תרזה. אבל גם המבקרים הגדולים ביותר לא יכולים לקחת מדליות את העובדה שהיא משדרת אמת. יש משהו מביך בכך שהיא פוגשת משפחה ישראלית, שמנמנה למדי, שילדיה במקום לעשות ספורט, עסוקים במשחקי וידאו אלימים. ספק אם דליות תצליח לשנות משהו שורשי כל כך, אבל בחיי שהיא מנסה. אני צופה בה מזועזעת ואני באמת מאמין לה. כן, אני יודע שזאת טלוויזיה, כן, אני יודע שהסיכויים של זה להצליח הם כמו הסיכויים שלמישהו מהצופים באמת אכפת מהמשפחה שהם צופים בה לפני השינה. אבל לא תתפסו אותי אומר מילה רעה על התפקוד הטלוויזיוני של "סופר נני". הכנות שלה מצליחה לשבור גם את מחסום הציניות של ערוץ 2, והעובדה שהיא לא מהססת לתקוף את הבעיה הגדולה ביותר של תקופתנו, קרי ההתמכרות למסכים של ילדינו, ולעשות זאת בדרך טלוויזיונית לא מביכה בצורה יוצאת דופן, היא משהו שאפשר לזקוף בוודאי לזכותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו