אבינעם בוכריס היה לוחם מצטיין בשריון. בימים שלפני מבצע צוק איתן הציל את חבריו מפגיעת טיל נ"ט, שנורה על הטנק שלהם. על תפקודו במבצע קיבל אות הצטיינות אישי ממפקד הגדוד.
אבל דווקא אז, בשיא כושרו והצלחתו, החלו השרירים בידיו וברגליו לבגוד בו. האבחנה הרפואית נפלה עליו כרעם ביום בהיר. "יש לך ALS", אמר לו הרופא בבית החולים שיבא בתל השומר. אחרי ההלם הראשון, בוכריס החליט שגם הפעם הוא יילחם, ויעשה הכל כדי לנצח.
ביום רביעי הבא, ערב ראש השנה, יטוס בוכריס (25) מבוסטון, שם הוא מסיים טיפול ניסיוני במחלתו, לסיאול, בירת דרום קוריאה, לטיפול חדשני שעלותו נאמדת במיליון שקלים. בימים הקרובים יחל קמפיין ציבורי מיוחד של עמותת "קו לחיים", שיקרא לתרום כסף להשגת המימון הדרוש לניתוח. בלי הטיפול הזה, מצבו עלול להידרדר במהירות.
"נלחמתי בצוק איתן והצלתי את החברים שלי ממוות", הוא אומר. "הרגשתי כל הזמן שעם ישראל נמצא איתנו כל הזמן, דואג לנו ומחבק אותנו. אני מקווה שכמו שאני נתתי מעצמי, מכל הלב, הציבור יעזור לי עכשיו להמשיך את חיי ולשפר אותם ככל שניתן. אני איש אופטימי, יש לי כוחות ותקווה, ואני מאמין שגם בקרב הזה אני אנצח".
בגלל מצבו, בוכריס מתקשה בדיבור. לעיתים קשה להבין את משפטיו. ובכל זאת, בשיחה איתו הוא מיטיב לשחזר את הרגעים הדרמטיים שבהם הציל את חיי חבריו ב־2 ביולי 2014, ימים ספורים אחרי פתיחת מבצע "שובו אחים" לאיתור שלושת הנערים שנחטפו. הוא היה אז נהג טנק המרכבה סימן 3 של סמ"פ פלוגה ו', בגדוד 74.
"היינו עם הטנק בעמדות בנחל עוז - ניב הסמ"פ ומפקד הטנק, התותחן, הטען־קשר ואני. הייתי מלא אדרנלין. ההבנה שפתאום אני לא נמצא בבט"ש רגיל אלא ממש בקרב ריגשה אותי. שמעתי בקשר את ניב מבקש אישור אש ומקבל אותו. ירינו למטרות המוכרות. איתנו היה צוות 1 ב', שתפס עמדות לידנו.
"פתאום אני שומע בקשר הפלוגתי: 'נ"ט! יורים עלינו נ"ט!'. לא היססתי לרגע, ובלי לחכות לפקודה של ניב העברתי את ידית ההילוכים לרוורס ונתתי פול גז בנוהל 'נהג אחורה מהר' (תמרון חירום להימלטות מאש אויב; ע"נ).
"זה לא היה מובן מאליו, לעשות את הנוהל בלי פקודה ישירה של המפקד. אבל מייד חשבתי שאני חייב להציל את כולנו מהטיל שעף לכיוון שלנו. חילצתי את הטנק לאחור, ואחרי שניות ראיתי משהו שגם היום אני לא יודע לתאר בבירור - כמו כדור אש שמתעופף ומצית את העמדה שהיינו בה, במרחק כמה מטרים מאיתנו".
הטיל נחת בדיוק במקום שבו עמד הטנק לפני שאבינעם נסוג לאחור. בתושייתו, אף שלא קיבל אישור מוקדם ממפקדו, הוא הציל חיים של ארבעה.
סגן מפקד הפלוגה, סרן (מיל') ניב עמיתי (25), זוכר היטב את הרגע ההוא. "ברגע שבו נורה עלינו טיל הנ"ט הייתי עסוק במתן פקודות לעוד שלושה טנקים שהיו באחריותי. אבינעם הציל אותנו מפגיעה, וכנראה נתן לנו את חיינו. זה לא הפתיע אותי. זה אבינעם. הוא היה מושא להערצה בפלוגה. פייטר, אחראי, איש המורל שלנו, לוחם אמיתי.
"במבצע צוק איתן נכנסנו לרצועה עם חטיבת גולני, תחילה בגזרה הצפונית, ואחר כך גם בגזרות אחרות. אבינעם תפקד מעולה. זה לא פשוט להיות נהג של סמ"פ, שעסוק גם בטנקים אחרים ובמטלות נוספות.
"הוא היה עצמאי בשטח. זיהה איומים חשודים לאורך הנתיב שלנו וחילץ אותנו מעלייה על מטענים שהושארו בשטח. והוא גם היה המרומם של הפלוגה - תמיד חיובי, תמיד עם חיוך ועם מורל גבוה".
על חלקו במבצע ובימים שקדמו לו קיבל בוכריס אות הצטיינות ממי שהיה אז מפקד גדוד 74 של חטיבה 188, סא"ל רועי סבירסקי. בנימוקים לקבלת האות נכתב: "לסמ"ר אבינעם בוכריס, על גילויי מצוינות במבצע ועל מקצועיות ופיקוד ללא רבב בשדה הקרב".
"כששמעתי שאבינעם חלה, לקחתי את זה מאוד קשה", אומר עמיתי. "דיברתי איתו, והלכנו ביחד לאירוע התרמה למען חולי ALS. אין לי ספק שגם כעת הוא יילחם במחלה שלו עם כל האומץ והאופטימיות שהוא תמיד יודע להכניס בכל מצב".
בשטח כינוס, באחת מהפסקות האש במהלך "צוק איתן". מימין: ניב בן אליהו, בוכריס ואלחנן מזרחי
בוכריס הוא השישי מבין עשרת ילדיהם של מבורך ועפרה. אביו היה ממקימי היישוב שילה ועבד כמפקח בכיר במס הכנסה, כיום פנסיונר. אמו עובדת כרכזת פדגוגית וכמורה לחשבון בבית ספר יסודי ביישוב עלי.
"לקראת תום שירותו של אבינעם החלו להופיע אצלו סימנים ראשונים למחלה, אבל אף אחד בכלל לא חשב בכיוון הזה", היא מספרת. "החיילים שהיו איתו ראו שהשרירים שלו בידיים קופצים וצחקו על זה. גם אבינעם צחק על עצמו ואמר, 'ככה זה הגוף שלי'. הוא לא ידע אף פעם להתלונן. תמיד היה אופטימי ולא עשה עניין משום דבר.
"פעם, אחרי סוף שבוע בבית, הוא נסע לבסיס. בירושלים הוא נפל פתאום ברחוב ונחבל בפנים. הוא הגיע לבסיס והלך לקבל טיפול במרפאה הצבאית. אף אחד לא ייחס לזה חשיבות, ואני בכלל לא ידעתי מזה".
במארס 2015, בתום שירותו, השתחרר בוכריס מהצבא, וכעבור חודשיים כבר זומן למילואים. בינתיים הלכו סימני המחלה והחריפו. "האצבע הקטנה שלו ביד לא התיישרה", מספרת עפרה. "יום אחד הוא נפל ללא סיבה מאופניים חשמליים.
"והיה אירוע נוסף בבית, שבו הוא לא הצליח לרדת במדרגות מהקומה השנייה. הוא פשוט נתקע באמצע המדרגות ואמר לי, 'אמא, אני לא יכול לרדת, אני תקוע'. חשבתי שהוא צוחק. רק אחרי שהשרירים שלו ברגליים השתחררו, הוא הצליח לרדת.
"בשלב הזה כבר התחלתי לחבר בין הדברים. לקחתי אותו לבדיקות. נוירולוגים בדקו אותו, אורתופדים, עוד ועוד בדיקות. לא יכולתי לשאת את זה יותר, הילד שלי נפל כל הזמן ולא היתה אבחנה ברורה מה יש לו".
בסוף ינואר 2016 לקחה עפרה את אבינעם והתייצבה איתו בבית החולים תל השומר. שם נחתה עליהם הבשורה הקשה.
"הייתי בשוק", אומר אבינעם. "לא דיברתי. פשוט שתקתי".
עפרה: "שנינו לא הצלחנו לדבר. זה היה הלם. פתאום אני מבינה שלבן שלי, הילד האנרגטי הזה, שכולו קפיץ אחד גדול, יש מחלה ארורה כזאת".
אבינעם: "בלילה היכו בי המחשבות. היה לי קשה לקבל את המחלה כגזירת גורל. החלטתי שאני חייב להילחם עם כל הכוחות שיש לי".
מאותו רגע, אומרת עפרה, המחלה התקדמה בצורה אלימה. "הדיבור שלו הלך ונפגע, הנשימה נפגעה, תפקוד הידיים והרגליים נפגע. ההליכה נעשתה לו קשה מדי, עד שהוא נתמך בהליכון והסתייע גם בכיסא גלגלים.
"המזל הגדול שלו הוא הרוח הטובה שלו. הוא המשיך כל הזמן לחייך, והחברים שלו לא עזבו אותו".
שבוע בלבד אחרי האבחנה הרפואית ששינתה את חייו, ולמרות הקשיים הגופניים, אבינעם עלה על מטוס לדרום אמריקה. אלחנן מזרחי, חברו הקרוב מהצבא, לקח אותו איתו לטיול בברזיל.
"היינו ביחד מהיום הראשון בצבא", אומר מזרחי, "מעולם לא פגשתי מישהו כמוהו. בזמן השירות חטפתי עונשים על ימין ועל שמאל, כי לא הצלחתי לקום בבקרים לנקות את הנשק. אבינעם קלט את זה והיה מנקה לי את הרובה לפנות בוקר, כדי שלא אחטוף עונש.
"לקראת סוף השירות ראינו שמשהו אצלו משתנה. הוא כבר לא הצליח לגלגל סיגריות, והידיים שלו רעדו. כשהוא לא הצליח לבעוט את בעיטות הפצצה שלו בכדורגל, הבנו שמשהו לא טוב קורה. אבל לאף אחד לא היה מושג במה מדובר.
"שבוע לפני שטסתי לברזיל, אבינעם אמר לי שאבוא לפגוש אותו, כי הוא רוצה לספר לי משהו. זה היה ביום שגילו לו את המחלה. הוא ישב מולי עם החיוך שלו ואמר לי בשלווה, 'יש לי ALS. נשארו לי בין שלוש לחמש שנים לחיות'.
"מייד אמרתי לו, 'אתה רוצה שנבכה ביחד? שנצעק עד לב השמיים?' אבינעם הסתכל עלי ואמר, 'לא, אני לא אבכה על כיסא גלגלים עד שאמות. אני אצחק ואני אחיה'. זה האיש. גם כשנפלה עליו הבשורה הכי קשה בעולם, וגם אם בפנים הוא נקרע מעצב, הוא תמיד יחייך וימשיך קדימה".
בהחלטה ספונטנית החליט מזרחי להציע לבוכריס להצטרף אליו לטיול בברזיל. "החלטתי שאני מתאבד עליו ולא עוזב אותו לרגע בימים הקשים שלו. במאמץ רב השגנו לו ביטוח רפואי, וקניתי לו מכספי כרטיס טיסה. היינו שם חמישה שבועות, עשינו חיים, והוא לא הפסיק לצחוק".
אבינעם: "אלחנן היה מדהים איתי. פגשנו בברזיל חברים נוספים, והם עזרו לי בכל. הסתייעתי בהליכון ובכיסא גלגלים, והחברים אפילו סחבו אותי עם מריצה כדי שארגיש שאפשר להגיע לכל מקום. עשיתי שם צניחה חופשית עם מדריך צמוד. יום אחד כולם רקדו סביבי ושרו לי. שם התחזקתי, בעיקר רגשית, והחלטתי להיאבק בכל הכוח על חיי".
בסוף מארס 2016, שבועות אחדים אחרי שאבינעם שב מהטיול מאושר, נסעה אמו לפקוד את קבר רחל. את היום ההוא היא לא תשכח לעולם.
"כשיצאתי, ראיתי שתי נשים שעמדו שם. הן שאלו אותי אם יש אוטובוס לירושלים, ואני הצעתי להן לקחת אותן איתי ברכב. לאורך הנסיעה הן דיברו ביניהן באנגלית, ואני לא התערבתי. ממש לקראת סיום אחת מהן דיברה בטלפון, ואז שמעתי אותה אומרת את המילה ALS.
"מייד קפצתי. שאלתי איך היא קשורה למחלה הזאת, והיא סיפרה לי שבעלה חולה בה כבר 14 שנים (תוחלת החיים הממוצעת של חולים מיום האבחון עומדת על שלוש עד חמש שנים; ע"נ). התברר לי ששמה רחל וייס, והיא אמריקנית שבאה לישראל כדי לעזור לחולי ALS. סיפרתי לה שהבן שלי חולה במחלה, וקבעתי איתה פגישה למחרת בבית קפה בירושלים.
"רחל היא אישה נפלאה. בפגישה היא סיפרה שיש לה קשר עם פרופ' מירית סוסקוביץ', רופאה שמתמחה בטיפול ב־ALS בבית החולים מסצ'וסטס ג'נרל בבוסטון. היא יצרה קשר עם הרופאה, ואחרי כמה חודשים הודיעה לי שאבינעם התקבל לניסוי חשוב במחלה, למרות שהוא לא אזרח ארה"ב. זה היה רגע מכונן במחלה שלו".
בצניחה חופשית בטיול בברזיל. "התחזקתי שם, בעיקר רגשית, והחלטתי להיאבק בכל הכוח על חיי"
הניסוי עצמו לא עלה להם כסף, אבל ההוצאות שמסביב כן. והרבה. "ידענו שאנחנו צריכים סכום של 700 אלף שקלים עבור השהות של אבינעם בבוסטון", מספרת האחות שירה (30). "התגייסנו כולנו, כל האחים, ופנינו לעזרת הציבור בגיוס המונים בהדסטארט. חשבנו שזה יהיה ריאלי לגייס 400 אלף מהציבור, ואת השאר נשלים בעצמנו - מהמשפחה, מחסכונות של ההורים, מהאחים ומתרומות נוספות.
"את קמפיין הגיוס הובילו מאיר ליוש, שגר בעבר בשילה ומכיר את המשפחה שלנו, ואחיינו ראובן לורנצי. הם עשו עבודה מדהימה. בתוך ימים ספורים הגענו לסכום המבוקש. זה היה מרגש לראות איך הציבור מתגייס ותורם".
בסוף אוקטובר שעבר נכנס אבינעם לניסוי המיוחל בבית החולים בבוסטון. אמו נסעה איתו.
"בגלל המחלה, תאי העצב של אבינעם עובדים מאוד מהר וגורמים להרס השריר", היא מסבירה. "מאז שהוא הגיע לשם ועד היום הוא מקבל תרופה שתפקידה להאט את קצב הנוירונים. נותנים לו את התרופה מדי יום באינהלציה, ופעם בשבוע דרך אינפוזיה".
המשפחה שכרה לאבינעם דירת קרקע קטנה בבוסטון, עם סלון ומטבחון קטן, חדר שינה ושני חדרי ארונות. אמו שהתה לצידו במשך כמה חודשים, וגם האחים והאחיות באים ונמצאים איתו למשך כמה שבועות בכל פעם. ויש גם חברים נפלאים מהילדות ומהצבא, שבאים על חשבונם ועוזרים לו בכל מה שהוא צריך.
"לפני שהגעתי לבוסטון המצב שלי היה ממש רע", אומר אבינעם בשיחת סקייפ, מתאמץ להוציא מפיו משפטים רצופים. "הייתי מאוד מכווץ בכל הגוף, והיה לי מאוד קשה לדבר. בעקבות הטיפול, הנשימה שלי השתפרה, וגם הדיבור. יותר קל לי להזיז את הידיים והרגליים. יש לי כוחות להמשיך ולהתקדם, ואני לעולם לא אוותר".
אחיו מיכאל (21), שנמצא איתו כעת, ואחד מחברי הילדות שלו, יהודה בן אברהם משילה, ניגשים אליו ושואלים אם הוא רוצה לשתות קצת מים. הוא לוגם מהכוס דרך קשית ומחייך. לרגעים נדמה שזה חיוך של מבוכה, על כל ההמולה סביבו.
"המשפחה והחברים שלי לא עוזבים אותי לרגע. 24 שעות ביממה הם כאן בשבילי. זה נותן לי המון כוחות. מאוד קשה לי שאני כבר לא יכול לצחצח שיניים לבד ולא להתקלח בעצמי, ושאני צריך עזרה כדי להתלבש".
יש רגעים של שבירה?
"רוב הזמן אני בסדר. לא מרשה לעצמי ליפול, וגם לא נותנים לי. לפעמים, בלילה, רק כשאני לבד, אני עצוב. אבל אז אני נזכר שהייתי כבר במצב הרבה יותר גרוע, ושיש לפניי עוד דרך ארוכה בטיפולים. זה נותן לי תקווה ורצון לא להרים ידיים".
עפרה: "הטיפול בבוסטון הצליח. הוא היה מאוד מכווץ, וכיום הוא משוחרר, מזיז את הידיים והרגליים, אוכל רגיל. לפעמים מאכילים אותו, כשהוא עייף. הוא צריך עזרה בלבוש, במקלחת ובדברים נוספים, אבל רוב הזמן הוא מחייך. בטיפולי הפיזיותרפיה שהוא עובר הוא מתהלך לבד, כמעט בלי תמיכה. הוא מפחד ליפול, ולכן נתמך מדי פעם. כשהוא יושב על הספה, זר לא יבחין שהוא חולה".
אבינעם, משפחתו והחברים ממשיכים להילחם יחד איתו, לשפר כל העת את איכות חייו. בין היתר הם יוצאים איתו למסעדות, למשחקי כדורסל ולמשחקי הוקי, אפילו טסו איתו לטיול סקי בקנדה ולטיול בוושינגטון.
האח מיכאל: "לפני הכניסה למטוס אנחנו מקפלים את הקלנועית שלו, והיא נכנסת לתא המטען של המטוס עם המזוודות. בטיסה עצמה הוא יושב בדרך כלל במחלקת עסקים, וכך יכול להתרווח ולשכב.
"כשטיילנו בוושינגטון לפני כמה חודשים עם אמא שלי, הוא עמד ברחוב וכשעזבתי אותו לרגע הוא נפל על הגב. הוא מאוד כעס עלי שלא החזקתי אותו ולא דיבר איתי יום שלם. אחר כך נרגע, ועשינו כיף ביחד.
"אנחנו יוצאים למסעדות טובות ולטיולים בבוסטון, ונהנים מאוד. הכל קצת יותר איטי, גם בהתארגנות שלו בבית וגם בחוץ, אבל מסתדרים עם זה".
"לקחו אותי אפילו לגלוש בשלג", מחייך אבינעם, "זה היה מדהים ומשחרר. וחוץ מזה, אין מסעדה אחת בעיר שלא מכירה אותי (צוחק). אני מת על פיצות, חומוס, שקשוקה ופרגיות.
"כשאני דוהר עם הקלנועית שלי או עם כיסא הגלגלים הממונע, האנשים שמלווים אותי רוכבים מאחוריי בקורקינט או רצים אחריי. אני לא יכול להסביר לך כמה זה מרגש אותי, ההתגייסות המדהימה של החברים והמשפחה שלי.
"שישה אחים שלי כבר היו פה, כל אחד ליותר מחודש. גם החברים שלי מהצבא ומהילדות באו לבקר, ולא עזבו אותי לרגע. זה מאוד מרגש אותי".
יהודה, חבר הילדות משילה, למד איתו באותה כיתה בבית הספר. "אבינעם היה ילד היפראקטיבי שלא ישב רגע אחד על התחת", הוא מספר. "כל הזמן עשה בלאגן בכיתה, ובהפסקות שיחק כדורגל. הוא היה מהנמוכים והזריזים האלה, עם הכושר הגופני הנהדר.
"בשבילי זה הלם לראות אותו היום ככה. מרגע ששמעתי שהוא נוסע לבוסטון היה ברור לי שאבוא להיות איתו. אני אהיה לצידו עד ערב ראש השנה, ואז אחזור לארץ.
"אבל בגלל מי שהוא, ובזכות האופטימיות המטורפת שלו, נדמה לי לפעמים שלי ולאחרים יותר קשה לראות אותו במצב הזה מאשר לאבינעם עצמו. יש לו כוחות אדירים. אני מאמין בו, ואני יודע שהוא יילחם במחלה בגבורה".
"הטיפול הניסיוני בבוסטון הסתיים, כי מראש הוא היה מיועד להימשך רק שנה", אומרת עפרה. "עכשיו יעבדו שם על פענוח תוצאות הניסוי".
בערב ראש השנה יטוס אבינעם לטיפול המיוחד בדרום קוריאה. שם הוא אמור לעבור טיפול בתאי גזע עצמיים - הכולל שתי שאיבות של תאי גזע מהמטופל והחזרתם לגופו לאחר פרוצדורות מסוימות. "זה טיפול חדשני ואנחנו תולים בו הרבה תקוות", ממשיכה האם. "הוא אמור לעזור לאבינעם לשמר את מצבו, ואפילו לשפר לו תפקודים שנפגעו - כמו הנשימה, תפקוד השרירים בגוף והדיבור. בלי הטיפול הזה הנשימה שלו תידרדר שוב, וכולם מבינים לאן זה ילך".
עמותת "קו לחיים", בראשותה של רינה עידן, תצא בימים הקרובים בקמפיין מיוחד לגיוס תרומות למימון הטיפול, שמגיע לסכום של מיליון שקלים. "לא משאירים פצוע בשטח ולא מוותרים על אבינעם", נכתב במודעה המיוחדת שתתפרסם בימים הקרובים.
מאיר נחליאל, מנכ"ל החברה לפיתוח דרום הר חברון, נרתם לסייע בהתנדבות לבוכריס ולמשפחתו. "מייד כשראיתי את אבינעם בבוסטון החלטתי שאני מתגייס לעזור לו. אני מאמין שנשיג את עלות הטיפול, נציל את אבינעם, ומצבו ילך וישתפר".
אבינעם עצמו כבר מחכה לטוס לדרום קוריאה ולהתחיל בטיפול. "אני אופטימי. אני משתדל להילחם בכל יום על החיים שלי. ב'צוק איתן' נלחמתי, ניצחתי והצלתי חיים. עכשיו אני חייב שוב לנצח, להציל את החיים שלי שוב".
erann@israelhayom.co.il-------------
תרומות עבור אבינעם בוכריס אפשר להעביר בטלפון 03-9250505 או בהעברה בנקאית: בנק הפועלים סניף 532, חשבון מס' 489438, שם החשבון: קו לחיים עבור אבינעם בוכריס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו