עיתונים ישראלים?
כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול
היום כולנו צורכים את הניוז שלנו (או את הפייק ניוז) דרך אתרי האינטרנט. אבל במשך עשרות שנים העיתונים הישראלים היו מדורת השבט של מדינת ישראל, ממשלות קמו ונפלו על פי הם, בן אדם אנונימי היה הופך למפורסם מאד רק בזכות תמונה אחת בשער האחורי של העיתון, כולם קראו לפחות עיתון אחד, וכולם דיברו על מה שהם קראו. ארכיון העיתונות של הספריה הלאומית מזכיר לנו כמה עיתונים אייקונים שכבר נעלמו ונשכחו – חלקם היו כל כך חדשניים וחתרניים, שלמרות שנכתבו לפני שלושים וחמש שנה ויותר, הם עדיין נשמעים צעירים ורלוונטיים.
עיתון חמור – עיתון מחתרת שקיבל כותרת דווקא במעריב
מתוך גיליון מעריב שהתפרסם ב 23 ליולי, 1984
"לאלה מכם, שבעיות כמו עם מה להתחיל, הרואין או אלכוהול — לא הטרידו אותם, הדברים הבאים — מיותרים." במלים אלה פותח קובי אור רשימה העוסקת ברוקנ'רול. שום עיתון שפוי בדעתו לא היה מפרסם משפט כזה. את אור, העורך והמו"ל של "חמור" — עיתון מחתרת אמנותי — שפיות־הדעת לא מעניינת. הוא מוציא את "חמור" בפוטו־קופי, כתוב ביד.מדי פעם הוא מוסיף ציור או פיסת־עיתון. לעיתים אובדות מלה או שתיים במלכודת האיכות, אבל זה באמת לא חשוב. אימרתו של המרשל מקלוהו, אבי התקשורת המודרנית — "המדיה היא המסר" — מפסיקה לתפוס בשמדובר בעתונות־מחתרת. "חמור'' איננו עיתון המחתרת היחידי שחי ופועל בישראל '.84 החשוב ביותר בתחום הזה הוא פחד," עיתונו של מישל אופטובסקי, משרידי " קבוצת העין השלישית" שהתיישבה, באוקטובר ,1972ברחוב " דיזנגוף .75
קבוצת אמנים צעירים, אוואנגרדיים, חברי העין השלישית" אירגנה "תערוכות אירוטיות, הציגה עבודות בסופרמרקט תל־אביבי ! בין השאר גם הוציאה לאור את סטריפ ,"עיתון מחתרת אמנותי. בעמודים 14 ו־" 15 הדגים ז'אק קתמור שבע דרכים לשימוש בויברטור ."בעמוד השלישי היה תצלום־פורנו, בפורמט מלוכלך במתכוון, של מין בשלישיה. השאלה אם זו אמנות או אוננות — הושארה תלויה באוויר. ב־1972 זה היה פיצוץ. ההגדרה של סטריפ או של חמור בעיתוני מחתרת היא אוטומטית — הם לא משאירים לו ברירה. אף עיתון ממסדי לא היה מפרסם את החומר שלהם, בוודאי לא אז.
עיתון דבר ביקש מהקוראים להחזיר את העיתון למערכת
דָּבָר התחיל בתור העיתון היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996. העיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון. ההצעה לשם העיתון מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אך ככל הנראה הוצע על יד ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של מפלגת העבודה. כצנלסון ראה את העיתון כמכשיר בידי תנועת העבודה, לקידום חזונה הסוציאליסטי והלאומי, אך העיתון הפך לעיתון גדול, והוציא לאור גם ספרים.
בין הכותבים הקבועים בתחילת ימי העיתון גם זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל, שלאחר מותו של כצנלסון גם התמנה להיות העורך. בגיליון העשור של העיתון, בחודש מאי 1935, עורך העיתון ביקש מהקוראים שיחזירו את גיליון העשור המורחב למערכת:
גיליון העשור של "דבר" בן 56 עמודים ותוספת מצוירת, הפך כבר מבוקר יום ו' ליקר המציאות בתל אביב ורבו דורשיו שנשארו ללא עיתון. קוראינו שאינם מעוניינים בשמירת הגיליון, יעשו עימנו חסד, אם יחזירו אותו לשם שמירה אצלנו."
לינק לידיעה:
להיטון – הפנאי פלוס של שנות השבעים
אחד הדברים שהכי כיף לקרוא אלה עיתונים ישראלים משנות השבעים, ואכן, בראייה לאחור, להיטון ה-מגזין הכיפי. חסר גבולות לחלוטין ולא תקין פוליטית במידה כזו שהיום זה היה נחשב לפריצת דרך חדשנית. להיטון הביא את חדשות הקולנוע, הטלוויזיה וכל מה שקשור לסלבס הרותחים משנות השישים, ועד סוף שנות השמונים. הטקסט נקרא היום כרכילות שלא הייתה מעיזה להתפרסם באחרון אתרי הרכילות החתרניים:
כך למשל, יש ידיעה על כך ש"דובי גל נראה מאוהב למדי בחתיכה החדשה שלו", ידיעה שלאחריה שין המלשין, הרכילאי, כותב ש"אל תעשו לי פה סנסציות, כי דובי גל אוהב את כולן אבל נשוי באושר ואב לבת מתוקה". מיד לאחר מכן יש ידיעה שולית על כך שדובי גל השתתף בתצוגת אופנה, נכנס לחדרה של אשת אופנה צעירה ועשה "חלטורה" בחדרה – ובהמשך הלביש ואף הפשיט דוגמניות צעירות שנשכרו לתצוגת אופנה. לא ייאמן. בסוף הידיעה יש אזכור לכך שדודו טופז היפה עומד להנחות שעשועון חדש בשם "שחק אותה", בימי שלישי בערב. היו זמנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו