הכרעת הדין של אזריה: משפטיזציה מסוכנת של צה"ל

הכרעת הדין שדחתה את ערעורו של הלוחם אלאור אזריה אתמול, חשפה שוב את עומקו של תהליך המשפטיזציה העובר על צה"ל. ההכרעה שזורה בהערות השופטים שצפו בסרטוני "בצלם" כמבקרי קולנוע ושפטו את התנהגותו של לוחם בזירת פיגוע כאילו דובר בניתוח זירת פשע פלילית.

"החייל הפגין קור רוח", הוא "לא התנהל כמי שחש סכנה", נראה "אדיש" ו"מכונס" ועוד תיאורים שונים המסבירים מדוע אזריה אשם ומדוע גרסתו "לא אמינה". הניתוח הקר של התנהגות החייל, במנותק מההקשרים והאמוציות המאפיינים זירה מבצעית, הוא עדות למשפטיזציה האמורה.

השאלות שאמורות להטריד את השופטים הן אובייקטיביות במהותן: האם נשקף איום לאנשים בזירה? האם הלוחמים פעלו בהתאם לאיום? מי שעוקב אחר המשפט וקורא את הפרוטוקולים שלו, יודע שהתשובה לשאלה היא חד־משמעית: כן.

בזירה נשמעו קריאות להיזהר כי "יש עליו מטען"; מפקד המחלקה שניהל את האירוע עד להגעתם של המ"פ ואזריה פעל על פי חשש זה והציב לוחם שיאבטח את המחבל ויכוון אליו את נשקו; והגופה מעולם לא "זוכתה" ממטען על ידי חבלן. כל אלו אמורים להספיק כדי להצדיק וידוא הריגה של המחבל, שעל פי כל המידע שהיה בפני אזריה עדיין היווה איום.

תוסיפו לזה את העובדה שהזירה לא נוהלה כראוי, שמפקד הפלוגה רס"ן תום נעמן לא תפקד כהלכה ולא דאג לתדרך את הכוחות ולנהל את האירוע, והרי לכם הסבר למעשיו של אזריה. למרות שהגיע למקום אחרי 11 דקות מתחילת האירוע, הוא פעל בוואקום פיקודי ועל פי הבנתו סיכל איום על חבריו. זה, לכל הפחות, אמור לספק "ספק סביר" שדי בו לזכות את אזריה.

במקום להתמקד בזאת, בחרו השופטים להתמקד במוטיבציה של הלוחם, תוך שהם מנתקים את הדיון מההקשר המבצעי שלו, ודנים באמירות "ערכיות" ותיאורטיות.

וכאן אנו מגיעים לכישלון העמוק יותר של הצבא: כניעה לנרטיב של "בצלם" וארגוני הקרן החדשה לישראל. תחת האישום המתמיד בפשעי מלחמה, צה"ל נכנע, המפקדים נמנעו מלקבל אחריות על חייליהם, חיללו את קדושת התחקיר המבצעי והפקירו את הלוחמים לחסדי מצ"ח והמשפטנים. הרעות והאחריות נזרקו לפח, תחי "העליונות המוסרית" החדשה.