את בוקרו של יום חמישי שעבר, לפני שבוע ויום בדיוק, פתחו יונתן אדלר ז"ל וחבריו לוי וינטר, אוהד רוזנזון ועובד קולמבוס, בני ה־18 שסיימו זה עתה את לימודיהם בכיתה י"ב בישיבת התיכונית נווה שמואל שבאפרת, בארוחת בוקר מפנקת בגסט האוס בעיירה קזבגי שבגאורגיה. ארבעת החברים הטובים צחקו, אכלו חביתות ענק מכ־30 ביצים, שכן יונתן היה "מכור" לביצים. הם ישבו ותכננו את הטיול הקצר למעיין המבעבע הנמצא בקרבת מקום, ואיש מהם לא צפה כיצד יסתיים אותו יום נורא.
השלושה, שמעיניהם ניבט עצב עמוק שאינו מרפה, משתפים באומץ את חוויות הימים האחרונים עם יונתן, ואת הדקות האחרונות איתו. "הטרק הראשון שעשינו היה ממסטיה לאושגולי", הם מספרים, "זה טרק מפורסם שלוקח שלושה ימים, אבל אנחנו עשינו אותו ביומיים. זה היה טרק מדהים, שכלל טיפוס לפסגות מושלגות, הליכה בנחלים ונוף מטורף. תוך כדי פגשנו מטיילים מכל העולם, ונוצרה אחוות מטיילים, בעיקר ליונתן שפתח בשיחות עומק עם כולם. הוא גם היה הביזנס־מן שלנו; התמקח עם הגאורגים על כל דבר והוריד אותם למחירי רצפה. ביום שלישי היה לו יום הולדת והוא היה מאושר.
"ברביעי בבוקר נסענו לקזבגי, נסיעה מדהימה עם עצירות בתצפיות לנופים וכניסות למקומות עם מים. כשהגענו החלטנו שניקח את הזמן באיזי. ביום חמישי, שנגמר באסון, קמנו יותר מאוחר, עשינו ארוחת בוקר מפנקת ובערך באחת בצהריים יצאנו לטיול האחרון. במעיין פגשנו את אור וניצן, זוג ישראלים בני 28, ועוד משפחה ישראלית. גילינו שהאמא היא אחות של הרב שלימד אותנו בכיתות ט' ו־י'. בכל המפגשים, גם עם לא ישראלים, יונתן כיכב. הוא היה תותח באנגלית".
"לאט־לאט נגמר לו הכוח"
אחרי שלגמו כוס קפה במעיין, התחילו ארבעת החברים את הדרך בחזרה לנקודת האיסוף שבה קבעו עם נהג המונית המקומי. "בשעה ארבע וחצי יצאנו מהמעיין, כאשר בדרך בחזרה יש גשר, אבל כדי לעבור עליו צריך לחזור קצת אחורה במסלול", הם משחזרים, "אנחנו החלטנו שנלך ליד הנהר ונמצא מקום לחצותו ברגל".
"הגענו לצינור גדול שהיה תלוי בגובה של 30 ס"מ בערך מעל המים ואליו מחובר חוט ברזל בגובה המותניים, שבו אפשר להחזיק. גובה המים עצמם היה עד הברכיים או המותניים, לא יותר מזה", מספר עובד, "החלטנו שנעבור אחד־אחד, כי לא ידענו כמה הצינור יציב. אני עברתי ראשון, תוך כדי שאני מחזיק בחוט והגעתי לגדה השנייה די בקלות.
"יונתן עבר שני, עם תיק לא כבד במיוחד. כשהוא הגיע לאמצע הצינור הוא החליק, הידיים שלו עזבו את החוט והוא נפל למים. כל הגוף שלו במים והוא חיבק את הצינור עם הידיים. התחלתי לחזור אליו, וכשהגעתי אליו התיישבתי על הצינור, כשאני מחזיק בחוט הברזל ביד אחת וביד השנייה ניסיתי לעזור לו. הוא צעק לי 'תוריד ממני את התיק, הוא מושך אותי למטה!' והתיק התחיל להתמלא מים והפך לכבד מאוד. הצלחתי לשחרר שני קליפסים, אבל הכתפיות היו סביב הידיים שלו וכדי לשחרר את התיק לגמרי הוא היה צריך לעזוב את הצינור ולהסתכן בכך שייסחף. ניסיתי למשוך אותו למעלה, אבל זה היה בלתי אפשרי".
לוי: "באותו זמן אני קפצתי למים וניסיתי להגיע אליהם, אבל התחלתי להיסחף אז חזרתי לגדה. הצלחתי לחזור בתוך כמה שניות".
כולם נקשרו אליו. יונתן אדלר ז"ל
אוהד: "תוך כדי כל זה ראו אותנו מלמעלה תיירים שהיו עם רכב. צעקנו להם לעזרה, והם זרקו לנו חבל שלא היה מספיק ארוך ולא הגיע אלינו. באותו זמן יונתן החליק מהצינור, כי לאט־לאט פשוט נגמר לו הכוח. ראינו אותו נסחף בערך חמש שניות, עד שהנחל התעקל עיקול חד ימינה והוא נעלם לנו מהעיניים. התיירים למעלה נכנסו לרכב ונסעו לכיוונו ועובד חזר אלינו מהצינור. כל האירוע הזה נמשך שתי דקות בערך. יונתן היה די בפאניקה, אבל עד כמה שראינו, כשהוא החליק מהצינור הוא עדיין היה בהכרה".
אחרי שראו את חברם יונתן נסחף בזרם, החליטו עובד, אוהד ולוי לחזור לגשר הגדול יותר שמעל הנהר כדי לא לקחת סיכון מיותר. "בשלב הזה אני רצתי קדימה ופגשתי את אור וניצן. הסברתי להם, כשכולי מתנשף, שחבר שלנו נסחף וחייבים לחפש אותו, ואור בלי להתבלבל הוריד את התיק ורץ איתי בחזרה לצינור. הוא התחיל לחפש ליד הגדה בעזרת מקל, ואני ניסיתי לחפש בהמשך הנחל".
בינתיים המשיכו אוהד ולוי, יחד עם בת הזוג ניצן, לחפש לאורך המסלול. "חשבנו שבכל פנייה או פינה של המסלול נמצא את יונתן מחכה לנו אחרי שיצא מהמים", הם מספרים, "לא חשבנו שקרה הגרוע מכל, אבל כל פעם שהוא לא חיכה לנו באותן פינות היתה יותר מתסכלת. באותו הזמן פגשנו רכב עם מדריכה גאורגית שיודעת עברית, והיא התחילה להזעיק עזרה והתקשרה למשטרה ולחברת ביטוח מישראל. כל המקרה קרה בחמש, ועם המדריכה נפגשנו בערך בחמש וחצי".
בינתיים מחפשים עובד ואור על גדות הנחל. "הלכתי וצעקתי 'יונתן! יונתן!', עד שהגעתי לנקודה שבה התחלנו את המסלול ושם עצרתי, כי פחדתי לאבד את לוי ואוהד. נפגשנו בנקודת תחילת המסלול עם המדריכה הגאורגית, ואחרי כמה דקות הגיעה לשם המשטרה שהתברר שאותה הזעיקו התיירים שראו אותנו מלמעלה. את התיירים האלה עצמם לא ראינו, מה שנתן לנו תקווה שאולי הם מצאו את יונתן וכבר לקחו אותו לבית החולים.
"מכוחות המשטרה אף אחד לא דיבר אנגלית, ומזל שהיתה איתנו המדריכה שתרגמה. עם רכבי המשטרה הגיע גם רכב חילוץ, וכולנו חזרנו לנקודה שבה יונתן נסחף וחיפשנו משם עד לנקודה של תחילת המסלול, אבל לא מצאנו. אז הבנו שצריך להודיע להורים שלו, ומי שעשו את זה היו אור וניצן. אחרי שהודענו להורים, לקחו אותנו לתחנת המשטרה, שם נתנו עדויות והתקשרנו להורים שלנו. התברר שההורים שלנו כבר ידעו את הסיפור, מההורים של יונתן.
"הם העבירו לנו את המספרים של קב"ט השגרירות והקונסול בגאורגיה, כדי שנדבר איתם ונסביר מה קרה. באותו זמן התחילו גם הודעות מבני הכיתה ומהחברים, ששמעו שקרה משהו ליונתן, אבל החלטנו לא לענות לאף אחד. היה כבר ערב והיינו מאוד לחוצים, במצב של אי ודאות, תסכול וחוסר אונים. חזרנו לגסט האוס ב־11 בלילה, ורק בסביבות שתיים וחצי הלכנו לישון, אבל כל הזמן התעוררנו. בחמש וחצי בבוקר שמענו דפיקות בדלת וכשפתחנו היו שם אביעד, יחד עם הוריו של יונתן, אלחנן ונעמי".
התגייסות דרך הפייסבוק
במשך כל אותו ערב, ולמעשה מרגע שקיבלו הוריו של יונתן את ההודעה המדאיגה, ועד מציאת גופתו בבוקר שלאחר מכן, התנהל בארץ ובגאורגיה מבצע מטורף נגד השעון בניסיון למצוא את הנער בחיים. מי שנטלו בו חלק היו השר זאב אלקין, השגריר בגאורגיה שבתאי צור, הקונסול עאדל הינו וגורמים ממשרד החוץ, כוחות חילוץ מקומיים ומאות מטיילים ישראלים ששהו במדינה ונרתמו לעזור.
מי שניהל את המבצע הוא אביעד פרידמן, חבר קרוב של הוריו של יונתן. "הם התקשרו אלי שלוש דקות אחרי שקיבלו את ההודעה, ואמרתי להם פשוט להגיע לשדה התעופה", מספר פרידמן, "לאחר מכן מיניתי חבר קרוב לנהל חמ"ל מהארץ, התקשרתי לשר אלקין והוא קישר אותי לקונסוליה בגאורגיה, והתארגנתי בעצמי להגיע לשדה התעופה. הצלחנו למצוא טיסה לטביליסי עוד באותו לילה, כאשר בדרך אנחנו ממפים את שטח הנחל שבו נסחף יונתן ומתכננים את החיפושים. במקביל כתבנו בפייסבוק שאנחנו צריכים עזרה בחיפושים ועם ישראל גילה את גדולתו. קיבלנו מאות פניות ממטיילים שהיו בגאורגיה או מאנשים שרצו לסייע בכל מה שנדרש. כל מי שהיה מעורב במבצע הזה התנהג למופת. אם זה הגאורגים שעזרו בכל דבר שביקשנו, אם זו הקונסוליה הישראלית, ואם זה למשל בית חב"ד בטביליסי, בראשות הרב מאיר, שארגן לנו מהרגע להרגע אוכל ל־150 איש.
"מייד כשנחתנו בטביליסי חיכו לנו אנשי הקונסוליה יחד עם כוחות מקומיים ויצאנו לכיוון קזבגי. הגענו לשם לפנות בוקר ופגשנו את אוהד, לוי ועובד, שגילו בגרות מדהימה ואפשר בהחלט לומר שההתנהגות שלהם במשך כל האירוע היא גבורה.
"בשעה שש ודקה הגענו לנחל והתחלנו בחיפושים. היינו כמה עשרות אנשים, ובהם גם מתנדבים וגם צוותי חיפוש מקצועיים מקומיים. חילקנו את השטח ככה שנתפור אותו לרוחב ולא נפספס שום פינה, ובינתיים כל הזמן מגיעות הצעות לעזרה מאנשים נוספים. בשעה 07:28 התקבל הדיווח שהגופה של יונתן נמצאה על ידי אחד מאנשי צוותי החילוץ הגאורגים. זה היה רגע קשה מאוד. חשוב להדגיש שגם אחרי שהתבשרו על הנורא מכל, להוריו של יונתן, נעמי ואלחנן, היה חשוב מאוד להודות לכל מי שהתנדב לסייע בחיפושים".
18 שנים של זיכרונות
ביממה שלאחר מכן הגיעו לגאורגיה גם האבות של שלושת חבריו של יונתן, ועשו עם בניהם את השבת בבית חב"ד בטביליסי. גופתו של יונתן ז"ל הוטסה לארץ, והוא נקבר ביום ראשון השבוע בירושלים.
יהודה אדלר, אחיו הצעיר של האב אלחנן שהגיע גם הוא לגאורגיה לאותה שבת נוראה, מתקשה עדיין לעכל. "יש לי 18 שנים של זיכרונות מיונתן", הוא אומר בחיוך מלא עצב, "אני הסעתי אותו הביתה מבית החולים אחרי שנולד, כי בדיוק קיבלתי רישיון נהיגה, וזו היתה המשימה שלי. תמיד השתדלתי להיות הדוד הכיפי שלו. הוא היה חכם בצורה בלתי רגילה. זכור לי למשל שבגיל 7 הוא שאל את אבא שלו בבית הכנסת 'כמה זמן נשאר לתפילה?' אבא שלו ענה לו '40 דקות' ויונתן ירה מייד: 'אחד חלקי 36 של יממה'. תמיד היה לו גם חיוך ענק על השפתיים, כשכל הפנים שלו היו מאירות".
גם החברים מספרים על יונתן שהיה "תלמיד מעולה וחבר טוב. הוא גמר את רוב הבגרויות עוד לפני י"ב ואחר כך עזר לאחרים. הדריך בתנועת הנוער בני עקיבא והתנדב בעמותות. הוא היה מגייס כספים בהתנדבות עבור עמותת 'משפחה אחת', וגם בזה הוא היה מעולה עד כדי כך שהם הציעו לו לעשות את זה כעבודה בתשלום. השבוע הוא היה אמור להדריך בקייטנה של ילדים ממשפחות שכולות ונפגעות טרור".
עובד: "אחד הדברים שחיברו אותו עם המון חבר'ה הוא שכמעט בכל נושא הוא הבין והיתה לו דעה ברורה. ואם לא הבין, עדיין היה מדבר בביטחון ונותן נאומים שוטפים כאילו שהוא מבין. היו פעמים שתפסנו אותו מחרטט וצחקנו עליו, והוא תמיד ניסה להוכיח את דבריו. הוא התעניין בהכל".
אוהד: "יונתן תמיד שם לב לכולם והתחשב בכולם. הוא ידע לראות בני אדם והיה אכפת לו. יכולת לדבר איתו על הכל והוא תמיד הקשיב. לפני כמה חודשים הוא התחיל להדריך קבוצת נערים משכונת קטמון שלא התחברו לבני עקיבא, אבל ביקשו ממנו שיעביר להם פעילויות שונות ונקשרו אליו. הם הגיעו לשבעה וסיפרו איך הוא הקדיש להם מזמנו ועשה להם שיחות אישיות. הוא הספיק להכניס אותם להדרכה בתנועה, כי בבני עקיבא שמעו על הקבוצה הזו ורצו את החבר'ה האלה בחזרה - כמדריכים בעצמם".
לוי: "הוא היה חבר טוב של המון חבר'ה בישיבה, והיו לו הרבה חברים מכל מיני מעגלים שונים. עניינו אותו המון נושאים, החל מכלכלה, דרך פוליטיקה או דת ומדינה ועד ענייני רוח, פילוסופיה והגות. הוא היה אינטלקטואל ברמה מאוד גבוהה. היו לו חלומות לשרת במודיעין ואחר כך לעסוק בחינוך. אחד הדברים ששמעתי השבוע והכי ריגשו אותי הוא שבספר המחזור, אחד מבני הכיתה כתב לו שהוא רוצה שיונתן יהיה המחנך של הבן שלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו