זיקוק של השידור הציבורי

הצפייה ב"פצוע הסורי", שביימה רחלי שוורץ, היא הזיקוק המדויק של מהות ה"תאגיד", על צדדיו הטובים ועל צדדיו הפחות טובים. תומכי "כאן" ידעו לקחת מכאן בדיוק את מה שהם היו צריכים כדי לדבר על חשיבות השידור הציבורי בעידן של טלוויזיה מסחרית, ואילו מתנגדי הרפורמה ישאלו כמובן, האם בשביל סרטים מהסוג הזה שילמנו מכספי המסים שלנו כל כך הרבה כסף?

המלחמה בסוריה היא הנושא החם ביותר בעשייה הדוקומנטרית העולמית, על כך אין בכלל ויכוח. מדובר באזור אסון, שבזכות הטכנולוגיה המתקדמת הפך למצולם ביותר וכ כזה שכידוע הפך את דאעש לאיום כלל־עולמי. התופת שנמצאת כאן מעבר לגבול עונה סופית על השאלה הזו שדנו בה בסוף המאה ה־20, מה היה קורה אם היה אינטרנט וכל כך הרבה תקשורת גם במהלך מלחמת העולם השנייה: סביר להניח ששום דבר לא היה משתנה. בסוריה נטבחים בכל יום עשרות ילדים, והעולם ממשיך בשלו מבלי לעצור לרגע, גם כשהטרור מגיע לפתח ביתו.

הסרט שלפנינו מביא את הסיפור של בית החולים בנהריה, אשר קולט אליו סיפורים טרגיים של פצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. כן, החשיפה התקשורתית לנושא הזה היא גדולה. בכל אמצעי מדיה אפשרי שמענו, ראינו וקראנו על המעשה ההרואי, לא פחות, של מדינת ישראל בכל הקשור לטיפול בניצולים של התופת. ועם זאת, מדובר בהחלט במוצר ראוי שצריך להופיע בשידור ציבורי בפריים טיים, בטח כשהרייטיינג הוא לא העניין. זו טלוויזיה שלא עושה נעים בבטן, גם אם מעלה את רגש הפטריוטיות, ובעיקר היא שולחת אותנו למיטות שלנו עם מחשבות עגומות על גורלם של גיבורי הסרט כולם. ממאג'ד, בן 23, שאיבד את החלק התחתון של פניו ומנהל מערכת יחסים מיוחדת עם המנתח שלו ד"ר אייל סלע מנהל המחלקה שהציל את חייו, דרך שאחה ובנה ראשיד, בן 10, הנאבק על חייו אחרי שאיבד את רגליו בהפצצות, ועד גיבורי המשנה, שכשמם כן הם, גיבורים, כל אחד ואחת בדרכם. סיפורם ראוי שיסופר בכל מקום, שוב ושוב.

ומה בצד השני? הסרט עצמו בנוי ומוגש בדיוק כמו שסרטים כאלה היו מוצגים לנו ברשות השידור. הנושא החשוב נעטף בקצב איטי, בחוסר מעוף, ובעיקר בתחושה שאנחנו צופים בכתבה משנות ה־80 של המאה הקודמת ומייד בסיום ההקרנה יופיע הינשוף מהפתיח של "תצפית" ועל המסך תגיח תוכנית המדע הפופולרית כל כך. מזל שהסרט עצמו לא צולם בשחור־לבן, כי אחרת היינו בודקים אם אנחנו באמת בשנת 2017. 

אל תשכחו את היצירה המקומית

פרטנר נכנסת לשידורי הטלוויזיה

התקשורת הישראלית התלהבה אמש מכניסתה של פרטנר לשוק הטלוויזיה. מדברים שוב ושוב על תחרות, כי עתה נשלם פחות ופחות על מה שאנחנו צופים בו. מבלי לזלזל לרגע בחשיבות ההוזלה (בישראל משלמים מחירים מטורפים על טלוויזיה), נדמה ששכחנו משהו. עם כל הכבוד לנטפליקס, אמזון ושאר החידושים וההפתעות, הרי יש כאן גם יוצרים מקומים. והם יוצרים לא רעים. את "הפצוע הסורי", לדוגמה, לא יעשו פה אם נתרכז רק בשאלה הגורלית מי רכש את הזכויות ל"משחקי הכס". בינתיים לא נראה שהשחקניות בשוק מתכוונות להתייחס יתר על המידה ליצירה כחול־לבן. אפשר להמשיך ולדבר על שוק חופשי, השאלה היא אם אתם לא מחפשים גם עברית בטלוויזיה שלכם, ובעיקר אנשים שעושים טלוויזיה טובה, כזו שזוכה להערכה גם ברחבי העולם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו