בדרכה שלה

לא היה אפשר למצוא עיתוי מוצלח יותר להופעת ספר שמתאר את מנהיגת גרמניה אנגלה מרקל. מצד אחד, היא מכהנת בתפקידה כבר יותר מ־11 שנים, פרק זמן מספיק כדי לדבר על "מורשת מרקל". מצד אחר, לפניה מערכת בחירות קשה, ואין כל ודאות לגבי תוצאותיה העתידיות. כך או כך, שלוש תקופות כהונה כקנצלרית מאפשרות לנסח סיכומים ומסקנות, הן באשר לדמותה האנושית של מרקל, והן באשר למדיניותה, בייחוד בכל הקשור ליהודים ולישראל. 

במהלך השנים שמעתי לא מעט תיאורים של האישה הראשונה שזכתה להנהיג את גרמניה, בין היתר מפי חברי הפרלמנט הגרמני מטעם מפלגתה. אך גם יודעי דבר ימצאו בספר של בק חידושים. דרכה של הקנצלרית לעתיד מבית אביה הכומר בעיירה טמפלין לאוניברסיטת לייפציג ומשם לאקדמיה למדעים בברלין אופיינה תמיד בצניעות. מעניין שגם כשהחליפה את העיסוק במדע בפוליטיקה נשארה צנועה. עוד תכונה שלא זנחה - זהירות. בנעוריה בגרמניה הקומוניסטית מרקל לא מרדה במשטר. דרכה הפוליטית היתה לרוב מדודה, מחושבת ונטולת פניות חדות מדי, למעט שני תחומים: היחס לישראל וההסכמה הדרמטית לקלוט גלי פליטים ומהגרים מוסלמים.

כריכת הספר

מסקנתו של בק היא שמרקל אכן הביאה למהפך בגישת השלטון הגרמני למדינה היהודית. אין מדובר רק בסימפטיה אישית כנה ואמיתית. הקנצלרית הרחיקה לכת וקבעה כי ביטחונה של ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה. העיקרון הזה גם מיושם לא אחת, כמו במקרה מ־2009 שבו מרקל סיכלה מכירת טנקים משוכללים ללבנון. כך גם בכמה נושאים מהותיים שחורגים מתחום הביטחון. 

לפי בק, מרקל היא בין המנהיגים הבודדים בעולם שאין להם כל בעיה עם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. היא אף עמדה על הכללת סעיף המחויבות הגרמנית להמשך היותה של ישראל מדינה יהודית בהסכמים הקואליציוניים, שעליהם התבססו ממשלותיה. 

בק לא מסתפק בתיאור שכבת הזמן הנוכחית ומבצע "גיחות" אל העבר הקרוב, במטרה לשפוך אור על התפתחות היחס של גרמניה החדשה אל ישראל. כך אנו מתוודעים אל סיפורים עלומים יותר או פחות, שראשיתם בשנות ה־50 של המאה שעברה ושעיקרם אספקה צבאית גרמנית למדינת היהודים. מתברר שאף עניין הצוללות אינו חדש. עוד בימי נאצר, כאשר מצרים הידקה את קשריה עם בריה"מ וביקשה ממנה צוללות, עלו בישראל החששות שלסגר היבשתי עליה יתווסף גם הסגר הימי. ישראל חיפשה מענה וגילתה כי הצוללות המערב־גרמניות הן המתאימות ביותר לשיט במימי הים התיכון. 

אלא שבמערב גרמניה כלל לא התלהבו מהרעיון לספק נשק משמעותי לישראל, ולאבד כתוצאה מכך את העולם הערבי. הנחישות הישראלית עשתה את שלה, ולמרות ההתנגדות של משרדי החוץ והכלכלה של מערב גרמניה, נשק גרמני החל לזרום לישראל. באשר לצוללות, נמצא הטריק הגואל: תוכניות הבנייה של הצוללות הגרמניות הועברו למספנות בריטיות, ואלה בנו שלוש צוללות שהגיעו לישראל באמצע שנות ה־70. 

בימים שנקשרו קשרים ביטחוניים ראשונים בין ישראל לבין מערב גרמניה מרקל היתה עדיין נערה מזרח־גרמנית מאחורי "מסך הברזל". ילדותה, לימודיה באוניברסיטה ועבודתה ככימאית באקדמיה למדעים לא בישרו את מה שצפוי לה. ואז הגיעו האירועים ששינו לגמרי את מסלול חייהם של מאות מיליוני יושבי "היבשת הישנה": הפרסטרויקה, נפילת חומת ברלין ואיחוד שתי גרמניות טלטלו גם את מי שעתידה להפוך לאישה החזקה באירופה. 

קשה להסביר את עלייתה המטאורית של מי שעזבה את המדע למען קריירה פוליטית. סדרה של צירופי מקרים מדהימים סללה את דרכה של מרקל אל האולימפוס. תחילה היה עליה להפוך למועמדת המפלגה הנוצרית־דמוקרטית באזור בחירה בצפון־מזרח המדינה. בנקאי מערב־גרמני שהתמודד מולה הוביל בבטחה, מה שגרם לתומכיו שבעי הרצון לחזור הביתה מפאת שעה מאוחרת. אלא שאז נדרש סיבוב הצבעה שני, ובו היעדרות אותם תומכי היריב אפשרה למרקל לנצח. לאחר שזכתה גם בבחירות לפרלמנט, הקנצלר דאז הלמוט קוהל החליט להפקיד בידיה את משרד הנשים והנוער. בגיל 36 הפכה מרקל לשרה הצעירה ביותר בתולדות גרמניה. 

כאילו לא די בהצלחה המדהימה הזאת, יד הגורל סייעה לה שוב: לפתע התברר כי פטרונה הפוליטי של מרקל, תומס דה־מזייר - שכיהן לאחר האיחוד כסגן יו"ר המפלגה - שימש בתקופה הקומוניסטית סוכן שטאזי - שירות הביטחון המזרח־גרמני. דה־מזייר אולץ להתפטר, ומרקל נכנסה באופן טבעי כמחליפתו. בלי להמעיט בחשיבות המזל, לא כל אחד - בלשון המעטה - יודע לנסוק בתוך שנתיים מאלמוניות מוחלטת לצמרת הפוליטיקה הגרמנית. 

מאז שהפכה לראשונה לקנצלרית בשנת 2005, מרקל נחשבת לאחד המנהיגים הידידותיים ביותר עבור ישראל. עם זאת, גם היא נותרה שבויה בקונספציה המקובלת באירופה, שדורשת דווקא מישראל להתפשר ולסגת. בק מביא סיפורים רבים, שמאירים את שני הצדדים שבמדיניותה: עמידה לצד ישראל מחד, והידוק היחסים עם הרשות הפלשתינית מאידך. איך יכולה מי שרואה בעצמה את "אבירת החופש" לא להבחין באופי האנטי־דמוקרטי של ההנהגה הפלשתינית? אולי ההסבר כרוך בהתרחקות הדרמטית של דעת הקהל בגרמניה מישראל, בלחץ של דעת הקהל גם מרקל מתקשה לעמוד.

לפי ספרו מאיר העיניים של בק, הציבור הגרמני אינו שותף לדעתה החיובית של מרקל על מדינת ישראל. הישראלים, ככל הנראה, טועים כשהם רואים בקנצלרית את הפנים של גרמניה, בשעה ש"רוב הגרמנים אוהבים יהודים ושונאים את ישראל". אם הוא צודק, כדאי לישראל לקוות לניצחונה הנוסף בבחירות שייערכו בגרמניה בספטמבר הקרוב. 

הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים / אלדד בק, ידיעות ספרים, 416 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו