יצירת מופת טלוויזיונית

אפשר לדבר במושגים של פרסים. טקס האמי הקרוב יהיה כנראה הטקס של "האמריקאים". ההיסטוריה מראה שאם סדרה מגיעה לעונה חמישית וזוכה לביקורות נלהבות, היא זוכה בפרס הטלוויזיה היוקרתי ביותר. זה קרה ל"סופרנוס", ל"24", ל"שובר שורות" ו"למשחקי הכס". זה יקרה גם ל"אמריקאים".

העונה החמישית, שהסתיימה אמש בישראל, הוכיחה שוב שמדובר ביצירת מופת טלוויזיונית. בשנים האחרונות כל מבקר טלוויזיה, כולל כותב שורות אלו, תיאר את הסדרה הזו "כדבר הטוב ביותר שאתם לא צופים בו". נו, שוין, זו קלישאה כל כך חבוטה, שאם עדיין לא השתכנעתם לצפות בפנינה הזו, אז אין סיבה שתתחילו כבר עכשיו. ההיסטוריה תשפוט את האיכות שאנחנו מקבלים עונה אחר עונה, פרק אחר פרק.

אז אמש כאמור שודר בישראל הפרק האחרון במעלליהם של אליזבת (קרי ראסל) ופיליפ ג'נינגס (מתיו ריס). ההחלטה שנלקחה על ידי הזוג, לאחר עונה שלמה של תהפוכות נפשיות, תוביל לכך שהעונה הבאה שתעלה צריכה לסגור כל כך הרבה סיפורים פתוחים עבור הצמד וגיבורי וגיבורות המשנה.

אבל אף על פי שקיבלנו את מנת הרציחות והדם הרגילה, העונה הזו שמה במרכז ביתר שאת את המבנה המשפחתי של זוג המרגלים הסובייטי בוושינגטון של סוף 1984. מעבר לזוגיות שלהם, ששוב הראתה את ההבדלים התהומיים ביניהם - אליזבת היא רוצחת בדם קר שמוכנה גם להחטיף לבת שלה כמו שצריך, בעוד פיליפ אכול רגשות אשם הן על תפקידו המקצועי והן על תפקודו בתא המשפחתי.

עם שני ילדים מתבגרים ביולוגיים, אחד של פיליפ שגדל ללא אב בבריה"מ, ועוד אחד שהם אימצו נוכח התפקיד שלהם בוושינגטון (טוואן הווייטנאמי), הזוג לא מפסיק לספוג חבטות מילוליות מחבורת המתבגרים: על תפקודם כהורים, על תפקודם כמרגלים, ובנו הסובייטי של פיליפ בכלל כועס על אביו שלא טורח לדרוש בשלומו.

זו טלוויזיה של רבדים על גבי רבדים, שלעתים היה נדמה לצופה שהעלילה נמתחת כמסטיק (סצנת החפירה בתחילת העונה שלכאורה לא הובילה לשום דבר).

השימוש בפסקול בפרק האחרון היה אף הוא מלאכת מחשבת. מצד אחד אנו צופים בנשים של משפחת ג'נינגס כשהן כמו נפרדות מהחוויה האמריקנית, כשברקע אלטון ג'ון שר את "דרך האבנים הצהובות". אליזבת' מסתכלת על ארון הבגדים האופנתי שלה ועל הבית המאובזר שלה, ומתקשה להיפרד מכל זה לטובת האפור העני של בריה"מ. בעוד שירו של ג'ון הוא משנות ה־70, כאשר פיליפ נפרד לכאורה ממאהבתו הצעירה קימי, נשמעים ברקע מייקל סטיפ ו־R.E.M בשירם "So. Central Rain (I'M SORRY)" שיצא באותה השנה שבה מתקיימת הסצנה. וזה תופס את הצופה בבטן, במיוחד כאשר אנחנו מבינים שאבא של קימי משאיר את הצמד בארה"ב.

העונה הבאה תהיה האחרונה, וככזאת אנחנו יכולים לזהות על פי הנרטיב ההיסטורי שאם תחזור משפחת המרגלים אל בריה"מ, היא כבר תהפוך לאימא רוסיה שהפסידה במלחמה, ובעיקר הפסידה את האידיאולוגיה. אבל את המציאות אנחנו כבר מכירים. מה שהיוצרים של "האמריקאים" עומדים לעשות עם המציאות ההיסטורית הזו, היא סיבה מספיק טובה לחכות לפתיחת עונת הטלוויזיה של 2018.