חצי שנה לפני שהתגייסו, הגיעו תום־לי עומרי ועדן הדסי לבסיס של יחידת מגלן. קצינות הנפגעים שליוו את המשפחות שלהן החליטו לערוך להן סיור משותף ביחידה. "זאת היתה הפגישה הראשונה שלנו ומייד התחברנו", אומרת תום־לי. "אני חושבת שהן לא סתם הפגישו אותנו שם".
האחים שלהן, סרן טל עומרי וסמ"ר יונתן הדסי, היו לוחמים ביחידה. יונתן נפל בקרב מול מחבלי חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. טל התמוטט ומת במפתיע לפני שש שנים, רגע לפני תרגיל מוסק ביחידה. חודש אחרי פגישתן הראשונה הן נפגשו שוב, הפעם בנישואי אחותה של עדן, שרון. שרון ובעלה מתי שירתו שניהם ביחידה; מתי היה בצוות של טל, והזמין את בני משפחתו לחתונה.
שתיהן רצו להתגייס ליחידה שבה שירתו האחים. להכיר מקרוב את הפעילות שבה עסקו. שתיהן הגשימו את החלום. תום־לי התגייסה למגלן לפני כשמונה חודשים, עדן באה בעקבותיה כעבור חודש. היום הן מדריכות ביחידה, עדן מדריכה את הלוחמים על האמצעים המיוחדים, תום־לי היא מדריכת ניווט. והן גם החברות הכי טובות.
הן חוזרות לבסיס לפנות בוקר מאובקות, אחרי ארבעה ימים מייגעים בשטח. מורידות את התיק הכבד מהגב, מפזרות את השיער, עדן שוטפת את צבעי ההסוואה מהפנים, תום־לי מנערת את האבק משק השינה שלה ומקפלת אותו בקפדנות. לשתיהן חיוך כובש. ניכר עליהן שהחברות הקרובה שיצרו ביחידה מקלה גם את ההתמודדות עם הגעגוע הצורב לאחים הנערצים.
עדן עם יונתן ז"ל. "כואב לי שהספקתי כל כך מעט איתו"
עדן היתה בת 9 וחצי כששכלה את אחיה. תום־לי בת 13. שתיהן בנות זקונים, מספרות על אחים גדולים שלא הפסיקו לפנק אותן, לצאת איתן לטיולים ולבילויים ולאהוב אותן ללא גבול. שתיהן מבכות את הפספוס הגדול.
"אני מאוד שמחה שעדן איתי ביחידה", אומרת תום־לי. "זה עוזר לי להתמודד עם האובדן של טל, ובעיקר נותן תחושה של ביטחון והגנה וידיעה חזקה שיש איתי עוד אחות שכולה שיודעת בדיוק מה אני עוברת. עד היום קשה לי לשתף את התחושות שלי על המוות של טל. לדבר על הקשר החם והעמוק שהיה לנו, על ההתמודדות האישית שלי עם האבל. את עדן אני יכולה לשתף ואני יודעת שהיא תמיד תבין. שותפות הגורל הזאת נותנת לנו תמיכה הדדית קבועה".
עדן: "כבר בפגישה הראשונה שלנו הרגשתי חיבור גדול לתום־לי, כי יש לנו באמת משהו משותף. משהו שצמח מתוך אסון גדול, שאף אחד חוץ מאיתנו לא באמת יכול להבין. וזה עזר לי מאוד להחליט שאני רוצה להתגייס ולשרת ביחידה של יונתן, למרות הפחדים. לא ידעתי איך זה יהיה, את מי אפגוש שם שהכיר את אחי, ואיך אתמודד עם העניין הזה שאח שלי דרַך שם בכל פינה ובכל מסלול.
"זה יתרון גדול שתום־לי איתי. יש לנו תפקידים שונים, אנחנו כל היום בשטח ובפעילות, אבל בסוף היום נפגשות בחדר האוכל או במגורי הבנות ומדברות. מדברות על היום שלנו, על היחידה, ולפעמים זה מתגלגל גם לשיחה על טל או על יונתן. עצם הידיעה שאם יהיה לי עצוב אוכל מייד לפנות לתום־לי ולפרוק מולה את הכאב נותנת לי שקט".
תום־לי אומרת שהדרך שלה לתפקיד לא היתה פשוטה. "בהכשרה פשוט לא תפסתי את העניין הזה של הניווט, התברברתי בכל דרך אפשרית, וחשבתי, מה אני עושה פה? איך אעשה את התפקיד החשוב והאחראי הזה? איך אכוון ואדריך לוחמים לנווט נכון בשטח? אבל המדריכים שלי היו הכי מכילים וסבלניים והאמינו בי. הגעתי לניווט של 20 ק"מ בשטח, זה חתיכת מסע".
כבר חודשיים שהיא מדריכה בשטח וחונכת לוחמים בפלוגת מסלול בניווטים. לעיתים היא עושה זאת אחד על אחד עם חייל שזקוק לניווט אישי. "אני עובדת בשיתוף פעולה עם מפקד צוות הלוחמים ולומדת דרכו את התפקיד שעשה אח שלי ואת המקומות שהוא פעל בהם, זה מאוד משמעותי עבורי. זאת הסיבה העיקרית שבגללה רציתי להגיע ליחידה - להיחשף למקומות שבהם הוא היה ולתפקידים שעשה.
"לפני שבועיים עשינו ניווטים באזור אביבים שבגבול לבנון. שם הרגשתי כמה אני מורעלת, איזה תפקיד חשוב אני עושה. נכון, זה לא קל לישון בשטח בשק שינה, לא להתקלח כל יום ולהסתדר בתנאי שדה. אבל זה גם מאתגר ומרתק ומעצים".
גם עדן מדברת על התפקיד שלה בעיניים נוצצות. "זה מאוד מרגש ומאתגר אותי. יש ביחידה ימים קשים, יש ימים רבים בשטח, אנחנו לא ישנות יותר מדי, אבל אנחנו חזק בעניינים. אני מרגישה גאווה וזכות להדריך לוחמים של מגלן על האמצעים המיוחדים של היחידה. אח שלי היה קשור גם למחלקה שלי, וזה כל הזמן נמצא אצלי בראש, ההגשמה הזאת של דברים שהוא ביצע בעצמו. אז אני קצת מאובקת מהשטח, זה באמת לא אסון גדול".
• • •
תום־לי (19 וחצי) היא הילדה השלישית והצעירה של שלומית (56) ואייל (57) עומרי מכפר סבא. אחות של שחר (33), האח הבכור, ושל טל ז"ל, שהיה גדול ממנה בעשר שנים.
"הייתי הנסיכה הקטנה של הבית", היא מחייכת. "טל אהב מאוד ספורט. בילדותו היה מתעמל קרקע, ואחר כך עבר לריצות ולרכיבה על סוסים. הוא היה ילד מלא חיים ומרץ".
בנובמבר 2005, אחרי שעבר את הגיבוש, התגייס טל לסיירת מטכ"ל. תום־לי היתה בת 8. "אני בעיקר זוכרת שהייתי מחכה בהתרגשות שהוא יבוא לסוף שבוע. הוא היה בא ואוסף אותי עם האוטו מבית הספר, ואני הייתי משוויצה בו מול החברות שלי. היינו באים ביחד הביתה, ושם היו מחכים לנו הקציצות המטוגנות הנפלאות של אבא, שטל אהב, וחומוס טוב. הבית היה מתמלא בשמחה ובטל ובכל הפעלתנות ושמחת החיים שלו.
תום־לי עם טל ז"ל. "הוא היה הדבר הכי חי עלי אדמות. ספורטאי מצטיין, הרפתקן וסקרן"
"בשבתות הוא היה לוקח את המשפחה לטיולים. פעם לגולן ופעם לדרום. לא אשכח את הטיול שעשינו למדבר יהודה כשהייתי בת 11. הלכנו שעות בשטח והתברברנו בדרך, ושחר כבר אמר לטל, יאללה, תביא מפה ונראה איך יוצאים מכאן. רק אחרי שעות, כשאמרתי להם שאני מפחדת להישאר שם בלילה, הצלחנו לצאת משם ב־12 בלילה.
"לפעמים, במוצאי שבת, הוא היה לוקח אותי לסרט ולאכול גלידה בקניון. הוא היה אח גדול לתפארת".
אחרי יותר משנה בסיירת מטכ"ל, שם זכה מפי חבריו לכינוי "טלקר", החליט טל שהוא רוצה להיות מפקד צוות במסלול של לוחמים. כשהדבר לא הסתייע ביחידה, עבר לממש את חלומו במגלן. אחרי זמן קצר יצא לקורס קצינים. "גם שחר היה קצין, סגן מפקד פלוגה בהנדסה קרבית, ואני חושבת שהמורעלוּת הגיעה משם. הם היו מאוד קרובים.
"טל חזר היישר לתפקיד שרצה: מפקד צוות. בהמשך מונה לסגן מפקד פלגת לוחמים. הוא מאוד אהב את התפקידים שלו במגלן, והם מאוד השפיעו עליו. אני זוכרת שהוא היה חוזר הביתה, יושב עם אבא ומספר לו מה שעבר עליו באותו יום. כשהלוחמים שלו היו מצליחים במשימות, הוא היה קורן מאושר. זה היה עושה לו את השבת".
ביום ראשון, 12 ביוני 2011, חזר טל לבסיס אחרי סוף שבוע שבו בילה עם המשפחה בטיול בגליל העליון. "אני זוכרת שבדרך הביתה עצרנו בדרך בתחנת דלק, ולטל התחשק משהו מתוק", נזכרת תום־לי. "הוא קנה לשנינו קינדר בואנו וסיפר לי שיש למחרת תרגיל מוסק של היחידה, והוא מתרגש לקראתו. בבוקר, לפני שהוא יצא, נתתי לו חיבוק גדול והלכתי לבית הספר.
"ב־12:15 אבא שלח לו הודעה, שאל אותו אם הכל בסדר, וטל ענה שהכל מעולה. שנייה לפני העלייה למסוק, הוא לא הרגיש טוב, היו לו כאבי ראש וסחרחורות. הוא הסתובב כדי לשבת לרגע, אבל התמוטט.
"ב־4 אחרי הצהריים הגיעו אלינו הביתה אנשים במדים. חשבתי שאלה חברים של טל מהצבא. פתאום ראיתי את אמא שלי בהיסטריה, בוכה בטירוף. היא באה אלי ואמרה לי שחושבים שלטל קרה משהו. היא ידעה שהוא מת, אבל רצתה להגיד לי את זה לאט לאט, בהדרגה. הסתכלתי עליה ושאלתי אם הוא יבריא מזה. היא ענתה: 'אני לא חושבת'. היא רצתה שאני אגיע לזה לבד. שאבין שטל מת.
"אמרתי: 'אז הוא מת'. ואמא התבוננה בי בעצב תהומי, עם עיניים נפוחות מבכי, ואמרה: 'נכון'. הייתי בהלם. לא הצלחתי להבין. התנגדתי. אח שלי מת? הרי הוא היה הדבר הכי חי עלי אדמות. ספורטאי מצטיין, מלא חיים, פעלתן והרפתקן וסקרן. חודש לפני מותו הוא קיבל דרגת סרן, בהצטיינות. זה לא נתפס בכלל.
"ההורים שלי לא רצו לבצע נתיחה שלאחר המוות. הרופא אמר להם שגם אם יעשו נתיחה, לא בטוח שאפשר יהיה לדעת את סיבת המוות. עד היום לא ממש ברור ממה הוא מת".
טל, בן 23 וחצי במותו, נטמן בהר הרצל. "במסגרת הצבא, יצא לטל להגיע להר הרצל. באחת ההזדמנויות הוא אמר לאמא: 'אם יקרה לי משהו, אני רוצה להיקבר שם'. אמא ואבא החליטו לקיים את הבקשה שלו".
משהו ביחס של הורייך אלייך השתנה מאז?
"בהתחלה הם פחדו עלי יותר. ביקשו שלא ארכב על סוסים, כפי שנהגתי לעשות, שחלילה לא יקרה לי משהו. אבל די מהר שיחררו. היום אני כבר לוקחת אותם לטיולים בצפון ובדרום, אנחנו גם טסים לחו"ל וחיים. בדיוק כפי שטל אהב ועשה.
"יש אבן לזכרו של טל בהר מצפה הימים, שם הוא היה בפעילות גם עם סיירת מטכ"ל וגם עם מגלן. במלאת שנה למותו עשינו מסע מים אל ים - החברים שלו והמשפחה. הלכנו חמישה ימים לכבודו.
"אני מרגישה שההורים מאוד תומכים בי, מאפשרים לי לעשות הכל ורוצים שאחיה כמה שיותר טוב".
סמ"ר יונתן הדסי ז"ל
הגעגועים שלה לטל והכאב על מותו רק הולכים ומתגברים ככל שהשנים חולפות. "הוא כל כך חסר לי. לקח לי הרבה זמן להבין שהוא לא בא הביתה בשבתות, שהוא לא יהיה איתנו יותר. הוא לא יסחף אותנו לטיול כזה או אחר, הוא לא יצחיק אותנו ולא יעשה לנו כיף".
בתיכון למדה תום־לי ערבית, והיתה מיועדת להגיע ליחידה 8200 היוקרתית של חיל המודיעין. "המיונים נמשכו שנה שלמה. עברתי את כל המבחנים, ולמעשה התקבלתי. חצי שנה לפני הגיוס לקחו אותי לסיור במגלן, במקום שבו שירת טל, ואני החלטתי לא לספר על זה בחיל המודיעין.
"8200 היתה אתגר גדול, ואמא רצתה שאלך לשם למען העתיד שלי, אבל אני פחות רציתי לשבת מול מחשב. יותר קסם לי להיות בפעילות בשטח. חודשיים לפני הגיוס החלטתי שמה שאני רוצה באמת זה להגיע ליחידה שבה שירת אח שלי. למרות הפחד להיות במקומות שהוא נכח בהם ולפגוש אנשים שהכיר, ואולי לראות תמונות שלו, יותר מלהיב אותי לעשות תפקיד מבצעי, כתומכת לחימה ביחידה של טל".
• • •
עדן הדסי (20), בת קיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל, היא בת הזקונים של מיר (58) ויוסי (58), אחות של שרון בת ה־28 ושל יונתן ז"ל, שהיה האח הבכור, גדול ממנה ב־11 שנים. "היו לי שני אחים ממש גדולים. יונתן כל הזמן היה מתגאה בי בפני החברים שלו ולוקח אותי לטיולים על האופניים בשבילים של הקיבוץ, אח גדול שאהב להושיב אותי על הברכיים שלו ולשחק איתי. הייתי מאושרת איתו".
יונתן אהב מאוד לטייל ולנגן ולעסוק בפעילות ספורטיבית. בנערותו רתם את בני שכבתו והוריהם לטיול אופניים בן יומיים מקיבוץ מרחביה לכנרת, שיחק כדורגל והצטיין בריצות ארוכות, אהב לנגן בגיטרה ואחר כך בגיטרה חשמלית ובתופים. היה שותף בהרכבים מוסיקליים, ניגן ושר בבית הספר ובמסיבות שונות בקיבוץ.
בנובמבר 2003 התגייס למגלן. אחרי כחודשיים בטירונות יצא לקורס חובשים וחזר להמשך המסלול עם חבריו ליחידה. הוא בלט והצטיין, גילה מנהיגות גדולה, וביום העצמאות 2006, חודשים ספורים לפני שחרורו, קיבל תעודת הצטיינות מהיחידה על מצוינות אישית ומקצועית.
ב־19 ביולי, ביום השמיני של מלחמת לבנון השנייה, נתקל כוח של מגלן במחבלי חיזבאללה בשמורת הטבע שעל רכס ג'ל אדיר, מצפון למושב אביבים. הלוחמים היו בעמדת נחיתות, אבל הסתערו באומץ וניהלו עם המחבלים קרב פנים אל פנים. יונתן, שהסתער ראשון, נפגע מירי המחבלים ונהרג. בן 21 במותו. חברו הטוב, סמ"ר יותם גלבוע, ששימש פרמדיק של הכוח, זינק קדימה למרות האש כדי להגיש ליונתן עזרה רפואית וניסה להצילו במסירות נפש. במהלך הניסיון הנועז נהרג גם הוא. על גבורתם בקרב קיבלו השניים צל"שים.
"בגלל המלחמה ולמרות שהיינו רחוקים מהגבול, פתחו את המקלטים בקיבוץ. אני וחברות שלי שיחקנו באחד המקלטים פינג־פונג, ואחר כך הן ליוו אותי הביתה. בבית כבר היתה המולה גדולה. נכנסתי וראיתי המון אנשים במדים, בוכים. לא ירד לי האסימון, עוד לא הייתי אז בת 10 אפילו, ולא ממש הבנתי מה קרה.
סרן טל עומרי ז"ל
"אמא לקחה אותי לחדר ואמרה לי. אני לא זוכרת את המילים המדויקות, זה היה יותר מדי בשביל ילדה קטנה כמוני, להבין ולהתמודד עם הדבר הכי נורא. לא הצלחתי לבכות. היו בבית המון אנשים שבאו לאבא ולאמא וחברים של אחותי שרון, ואני בעיקר הרגשתי מבולבלת מהסיטואציה".
היא עוצרת רגע את שטף הדיבור. מסדרת את הכומתה שעל כתפה, משפילה מבט. נאבקת בדמעות שלא יפרצו. "אני מרגישה תחושת פספוס, שלא מניחה לי. הספקתי כל כך מעט עם האח הגדול שלי והחמצתי כל כך הרבה. זה לא רק הגעגוע הצורב שיש בי אליו, זה לא רק הזיכרון של החיוך שלו, שמחת החיים והדברים הכיפיים שעשינו ביחד. זה המון מה הפסדתי ומה היה יכול להיות, וכמה זה עצוב שאין לי אותו, שאין לנו את יונתן שלנו. הבית חסר אותו.
"אבא ואמא התמודדו עם השכול הגדול, ואני השתדלתי לפרוק את הכאב עם עצמי. בלילות בכיתי. לפעמים, בבית הספר, לא הצלחתי להחזיק את הכאב הגדול שלי. זה היה תופס אותי לפעמים באמצע שיעור, כשמישהו היה מזכיר משהו שקשור ליונתן, או לצבא, או למוות. הייתי מתחילה לבכות ויוצאת מהשיעור להירגע".
היא היתה ילדה ספורטיבית, שיחקה כדורעף ורצה. למרות העצב התמידי בבית, לא חשה שהיא גדלה בצל של אחיה. "הוריי תמיד ניסו להיות חזקים בשביל אחותי ובשבילי. הצליחו לשמור על בית חם ואוהב ומחייך. הם מאפשרים לי לחיות ולצמוח ולהיות שמחה בדרכי.
"בכל שנה אנחנו עושים ליונתן אזכרה בתאריך שבו הוא נפל, ואחריה כולם מתכנסים אצלנו בבית. גם ביום הזיכרון אנחנו הולכים לבית העלמין, ואז מתכנסים בבית. בשנה שעברה, כשמלאו עשר שנים למותו, עשינו לזכרו אירוע מוסיקלי גדול בקיבוץ, עם קורין אלאל ודן תורן והרכבים מוסיקליים".
בשטח. "לא קל לא להתקלח כל יום ולהסתדר בתנאי שדה. אבל זה מאתגר ומרתק ומעצים" // צילום: עופר חן
אחרי התיכון עשתה עדן שנת שירות בבית השאנטי במצפה רמון ובתל אביב, לסירוגין ("זו היתה חוויה מעצבת ומדהימה"), ובסיומה, לפני כחצי שנה, התגייסה.
"שרון, אחותי הגדולה, בחרה לשרת במגלן בעקבות יונתן, ואפילו הכירה שם את בעלה מתי. הוא היה בצוות של טל עומרי. גם אותי משך להתגייס ליחידה, בעקבות אח שלי ובעקבות שרון. זה כבר הפך למסורת במשפחה", היא מחייכת.
"אבל בעיקר רציתי להתחקות עוד אחרי המסלול של יונתן. המקומות שהוא היה בהם, האנשים שהיו איתו. כשאני הולכת בבסיס של היחידה, למשל, אני נזכרת שהייתי שם בתור ילדה קטנה, כשבאנו לבקר אותו. יש לא מעט אנשים שהכירו אותו ומספרים לי עליו. זה סוג של סגירת מעגל עבורי".
• • •
זה יום הזיכרון הראשון שלהן כחיילות, ויום הזיכרון הראשון ביחידה של האחים הגדולים שלהן. תום־לי תעלה עם משפחתה להר הרצל בירושלים, שם קבור טל. "כל יום זיכרון אנחנו נוסעים להר הרצל, מעבר לאזכרה השנתית ביום שהוא מת. אבל אני זוכרת אותו כל יום, כל רגע, הוא כל כך עמוק בלב שלי, שאני לא צריכה יום מיוחד בשביל זה".
עדן תלך עם הוריה, כמו בכל שנה, לבית העלמין בקיבוץ. גם היא לא זקוקה ליום הזה כדי לזכור. "עצם הכניסה שלי ליחידה, ההתחברות עם אנשים כאן, זה חלק מהזיכרון של יונתן והגשמה של המורשת שלו. חשוב לי מאוד להגיד שאני זוכרת את אח שלי כנער, כאיש צעיר שאהב ללכת יחף בשבילי הקיבוץ, לנגן ולעשות ספורט, לטייל ולחיות. בשבילי הוא היה הרבה יותר מאשר רק לוחם בצבא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו