סוריה, רוסיה ואנחנו: תנאי הלחימה נזילים

הקצין ששיגר טיל "חץ" לעבר S-200 שירו הסורים לעבר מטרה ישראלית - קיבל החלטה נכונה. גם אם תחקיר שייערך כראוי ימצא כי היה אפשר לחסוך את המבוכה העולה מהשימוש הראשון ב"חץ", ובעתיד תשופר הפקודה, אין בכך כדי לשנות את המסקנה החיובית מבחינת הירי. זו המהות שבתפיסת "האמת לשעתה". 

בעקבות התקרית זומן שגריר ישראל במוסקבה גרי קורן לשיחת הבהרה ראשונה מסוגה במשרד החוץ הרוסי. בנימין נתניהו, שפגש לאחרונה את ולדימיר פוטין, העריך כי זימון השגריר אינו מעיד על שינוי במדיניותה של רוסיה כלפי הפעילות הישראלית בשמי סוריה למניעת העברת נשק לחיזבאללה.

ישראל שבה לתקוף, והשגריר נקרא לשיחה נוספת במוסקבה, ועדיין סבור נתניהו כי אין שינוי בעמדת רוסיה כלפי תקיפות צה"ל בסוריה. קיימת סבירות שהערכתו נכונה, אבל היא בבחינת "צריכה עיון".

ככל מדינאי בכיר בהיסטוריה אימץ פוטין את הכלל התנ"כי של קהלת - "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח ידך". הוא מתמרן לשמר את יחסיו הטובים עם ישראל ועם איראן, וחומק מהאפשרות לבחור ביניהן. אם ייאלץ להגיע להכרעה נראה לי כי יעדיף את איראן, אך אין ודאות, וממילא נוח לישראל שאינו עושה כן.

לפיכך סביר שהבטיח לנתניהו כי מה שהיה הוא שיהיה, אבל בפועל גם מעצמות־על מאבדות שליטה. סיבוך שהחל באמירה בלתי זהירה של הרמטכ"ל יצחק רבין גרם לרוסיה להתניע את הערבים, שדירדרו את המזרח התיכון למלחמת ששת הימים; וטעות רוסית הובילה לקרב אוויר בין צה"ל לבין הסובייטים ב־1970, שעלול היה להידרדר לאסון בינלאומי.

משה דיין. הציע "להצמיד את האוזן לנתיב הפילים" כדי להימנע ממלחמה עם רוסיה // צילום: אי.פי

בוויכוח שהתפתח אז הציע משה דיין "להצמיד את האוזן לנתיב הפילים" כדי להימנע ממלחמה עם רוסיה. לא כולם גילו זהירות. המצב עתה שונה לחלוטין. אך הדילמה לא השתנתה. לרוסיה שאיפה היסטורית לקבע את נוכחותה "במים החמים" - כך כינתה את הים התיכון מאז חדרו אוניותיה לראשונה ב־1772, ונסוגו וחזרו, ושוב הן כאן, וישראל שותפה רצויה לה, אך לא בשורה הראשונה. אולי לא שינתה מדיניותה, אבל התנאים בזירת הלחימה נזילים, בתנועה לאחור. 

 

 מישהו אמר מעורבות?

מה משמעות הודעתו של בנימין נתניהו, שהפקיד בידי צחי הנגבי את משרד התקשורת לשלושה חודשים אם הוא עוסק גם עתה בענייניו? ומה לרה"מ המהלך בפיסגת העולם לעסוק בסוגיה משנית אם תהיה גאולה אבן מנחה בתאגיד השידור הציבורי? ומניין רעיון העוועים שהתאגיד ישדר רק ברדיו אך לא בטלוויזיה כדי שאבן לא תגיע אל המסך? היא הזוכה הגדולה מכך שראש הממשלה מקדיש זמן כה רב למאבק בה.

זה לא נושא לטיפולו. העיסוק בו נתפס כרדיפה של אשת מקצוע ראויה, שפועלה בתקשורת החל שנים רבות לפני שהפכה רעיה ליריבו בליכוד גדעון סער המצוי עתה - לפחות זמנית - מחוץ לפוליטיקה. עד ש"התאגיד" יופעל או לא, ואם גם תישאר רשות השידור על כנה, ברור כי מעורבותו של נתניהו סותרת כליל את הטיעון כאילו ממשלת הליכוד רצתה בשידור ציבורי נקי ממעורבות פוליטית.

לכך התכוון בשעתו גלעד ארדן. הוא חתר כמתוכנן לשידור ציבורי ראוי, והתיק נלקח ממנו. עוד כתם על השמש הישראלית שזרחה וזהרה כדמוקרטיה למופת, אבל נסוגה בשני מבחניה העיקריים - הן בחזית עצמאותו של בית המשפט העליון, הן ברמת הביקורת על התקשורת הציבורית.

נתניהו מוביל חוק פיקוח פוליטי על התאגיד שכבר זכה לכינוי "בולשביקי". משה כחלון התייצב מנגד בקול ענות חלושה. איש בליכוד אינו מעז להתנגד בציטוט מזאב ז'בוטינסקי וממנחם בגין. רק ד"ר אביחי מנדלבליט מסתייג מחוק הפיקוח, שמוציא לישראל שם רע בעולם. באמריקה, שבה כל ילד לומד בעל פה את התיקון הראשון לחוקה כי "Congress shall make no law abridging freedom of speech" - מסירים יהודים מאוכזבים, רפורמים כקונסרבטיבים, את דגל ישראל מקיר בית הכנסת.

 

 המשיכו, למרות הדמעות

הקריאה בפייסבוק קרעה את הלב. החברים ביקשו לבוא להלוויית סרן במילואים אלחנן ברזנר, שצנח ומת במירוץ חטיבתי בבקעת הירדן. 

הוא עלה מרוסיה והיה חייל בודד ומשפחתו זעירה, ומצאתי עצמי על הרכבת לבית הקברות הצבאי בחיפה. נחרדתי מהאפשרות כי אלמנתו ושני ילדיו ואביו וקומץ מכרים ילוו אותו בדרכו האחרונה. אך מאות ישראלים טובים נענו והלכו אחרי ארונו. רובם לא הכירו אותו.

ברזנר היה מהנדס בחברת היי־טק. לא החמיץ שירות מילואים. עמיתו הקצין אושיק שוורץ הראה לי תצלום שלו כמה דקות לפני האסון. היה גבה קומה ויפה־תואר, כובע לראשו וחולצת טריקו לבנה לגופו, וחייך וכפות ידיו שלוחות קדימה בתנופה, והוא על שביל בשדה ירוק, וכרע באחת. אין גדר־הפרדה בין החיים לבין המוות.

אופיר ליוויוס. מפקד החטיבה החליט כי חרף מותו של אלחנן ברזנר ז"ל ימשיכו החיילים במירוץ // צילום: יהושע יוסף

משפחתו שמעה כל שבחיו. מפקד החטיבה אופיר ליוויוס, שהכירו משנותיהם בגולני, בחר לקרוא על קברו את "אלוהיי הנושק לוחמים" ליצחק שלו. קלע למטרה. מה מתאים לקצין המסור ולחבר הנאמן יותר מפניית הכאב של המשורר: "אלוהיי הנושק לוחמים ועוצם עיניהם ההוזות / הידעת את פי הלוחם שנישקת בפעם הזאת?" 

ליוויוס החליט כי חרף האסון ימשיכו החיילים במירוץ, משהו הדומה לניסוח של מפקד חיל האוויר בני פלד - "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק". ההחלטה עוררה דיון מהותי. ליוויוס, שאיבד רגל בלחימה, סבר כי המסר הצה"לי מחייב לדבוק במשימה, להתמיד, לא להיעצר. היה אפשר גם להחליט באורח לגיטימי להפך, לחדול כדי להתאבל. בעיניי החליט ליוויוס נכון. נדמה כי לאור מה ששמעתי עם דמדומים ליד הקבר, ברזנר היה מגבה את מפקדו. 

 

 להשאיר את המאגר לקפקא

פעילי ה־BDS - תנועות החרם נגד ישראל - מעוררים סלידה וקבס. אך הצעתו (על הנייר עדיין) של גלעד ארדן להכין מאגר שמי שלהם חייבת להידחות על הסף. היא תואמת את האזהרה הנודעת כי "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות". ברוח זו הגיב על הצעתו שנדונה כבר בקבינט גם ד"ר אביחי מנדלבליט.

שמות רבים מעוררי חלחלה בארץ ובעולם נולדו עם כוונה טובה. כאשר ראש המוסד והשב"כ איסר הראל סבר כי עורך "העולם הזה" אורי אבנרי חותר תחת אינטרסים לאומיים וביקש לפעול נגדו באמצעים חריגים, פנה אל מנחם בגין באופוזיציה וביקש שלא ירעיש עולמות. בגין השליך את הראל מעל פניו. ממשלה דמוקרטית אינה פועלת בשיטות של הראל.

הארגונים הנודעים לשמצה ברחבי העולם החלו את דרכם עם כוונות טובות והגונות. רק אחר כך הפכו למפלצות כמו ה"שטאזי" או ה"קג"ב". ישראל אינה שם. ארדן אינו מתכוון לשום דבר דומה. הוא גם לא יהיה בתפקידו בעוד שנים, כשיתברר עד כמה סטתה היוזמה נגד קומץ פעילי החרם לרדיפה המונית של יריבי המשטר.

אין זאת אומרת שה־BDS ופעיליו חסינים. להפך, רוב היוזמות מתחילות בחו"ל. שם הם לוחצים על אמנים לבטל הופעות בישראל ועל אנשי עסקים לא לסחור עימה. לפיכך יש להטיל את המשימה על משרד החוץ ולהוסיף לו תקציבים ולתבוע ממנו להפגין נוכחות בכל כנס של שונאי מדינת היהודים.

כמובן, בהתעורר חשד לפעילות פלילית, על משרד החוץ לדווח לשב"כ או למשטרה, לפי העניין וכחוק. אבל אימת המאה ה־20 באיטליה הפשיסטית וברוסיה האדומה ובמשטר הקולונלים בארגנטינה זכורים היטב לבוגרי המאה ה־20, שקראו בעיון את כתביו של פרנץ קפקא. רצוי שיישארו בזיכרון כספרות עילית ולא כפרק עובדתי עכור בדברי הימים.

 

 הממלכה של דויד'לה

למרבה הצער, חלק ממנהיגי מרצ שוללים את הפעילות והנוכחות הישראלית במזרח ירושלים ובעיר העתיקה. אמנם מנהיגם ד"ר יוסי ביילין (אז עדיין בעבודה) התנהל כשר המשפטים מרחוב סלאח א־דין, אבל זכותם להתנגד. רק שזו המציאות ומאות אלפי ישראלים חיים על פיה, וראש עמותת אלע"ד דוד (דווידל'ה) בארי הוא אחד מהם. 

עתה, משקיבל את פרס ישראל, קמה זעקרה (צירוף של זעקה עקרה) למנוע ממנו את ההוקרה. לפי ההיגיון הזה - שהוא פוליטיזציה של פרס ישראל בסגנון ובסוגה של מירי רגב - כל מי שפעיל במזרח העיר פסול מלזכות בו.

בפועל אין מי שראוי מבארי. הוא הקים מיזם ענק אשר חפר וחשף במעבה האדמה את עיר דוד, בת 3,000 שנים. מי שמגיע לשם צועד בתוך ההיסטוריה, והיא מגעת עם נתיבים וחפצים עד למרד היהודי הגדול (66-70) ואולי גם לאחר מכן.

דוד בארי. בפועל אין מי שראוי ממנו // צילום: אמיל סלמן

החפירות הן נכס צאן ברזל לתרבות העולמית (הארכיאולוגיה הישראלית לא מחקה את הנוכחות הערבית כארמון בית אומיה הניצב בין דרום הכותל המערבי לבין עיר דוד). הן גם חלק במחלוקת העכשווית, וזה כנראה מה שמסעיר חלק מעסקני הציבור משמאל. מפני שכאשר בנוכלותו טען יאסר ערפאת, ששום בית מקדש יהודי לא ניצב בהר הבית והוציא מכליהם את ביל קלינטון ואהוד ברק, הוא נכלם מול מה שמתואר בתנ"ך מימי מלכות בית דוד (דבר ממה שנכתב בו טרם נסתר אם כי לא הכל כבר הוכח).

על מה יצא הקצף? על כך שבארי הוא הבולדוזר הגדול אשר הוציא מבטן האדמה את ההוכחה הגשמית באבן ובחול ובמים למשפט הפתיחה שכתב דוד בן־גוריון בפתח מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית..."

מציע לכנסת לקבוע בחוק כי לא יסיימו נער/ה תיכון בישראל בלי לבקר בממלכתו של דויד'לה בארי.

 

 החלטה הגיונית

עוד בעניין פרסי ישראל: שרי חינוך התערבו בענייני פרס ישראל לעיתים רחוקות, אך ביד גסה. שולמית אלוני הציעה לאלוף אהרן יריב את ראשות אחת הוועדות בתנאי שתבחר בפרופסור ישעיהו ליבוביץ'. אם את קובעת מראש, השיב לה, בשביל מה לך ועדה? הוא סירב. אחרים הסכימו. ליבוביץ' נבחר. יוסף (טומי) לפיד ניהל קמפיין לביטול הפרס. ליבוביץ' ויתר.

לפני כמה שנים התערב בנימין נתניהו בהרכב החברים בוועדות הפרס. משכתי את מועמדותי. חברי ועדות התפטרו. מי רוצה פרס מוועדה שהרכבה צריך אישור של פוליטיקאי? זוהר הפרס הועם. מירי רגב הביאה את ההתערבות הגסה של הפוליטרוקים בחיי התרבות לשפל, אך פרס ישראל לא היה בידה.

הנגבי. הזועק לסיעור מוחות (א') // צילום: מארק ישראל סאלם

לא מכבר הוצע להעניק את הפרס ליאיר גרבוז (לו אני חבר הוועדה לא הייתי מצביע למי שנשא את נאום השטנה נגד יותר ממחצית האומה 10 ימים לפני הבחירות). נפתלי בנט לא התערב. אך משהמחלוקת גרמה לחברי הוועדה להחזיר את העניין אליו - החליט בנט כחוק לבטל השנה את הפרס. החלטה הגיונית בהתאם לכללים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו