חשיפה לצפון

סגן ע' אומר שהוא לא ישכח את הפעם הראשונה שלו. "הייתי באקסטזה, הרגשתי על גג העולם. אין על זה, זה לוקח הכל, אפילו את המסיבה הכי שווה בעיר. וואו".

מה קרה שם-

"קלטתי באוזניות מידע אדיר. הייתי אז אלחוטן צעיר, שבועיים אחרי סיום ההדרכה הקשה כאן. אז פשוט זינקתי מעל השולחן, רצתי לחלון של הקב"ר (קצין בינה רשתית), ואמרתי לו: 'יש לי זהב בידיים, זהב!'"

היום ע' הוא מפקד מחלקה של אלחוטנים מיחידת העילית 8200 של חיל המודיעין, שמשרתים במוצב מצפה שלגים שבמרומי החרמון - המוצב שזכה כבר לפני שנים לכינוי המחייב "העיניים של המדינה" ונחשף כאן לראשונה. זהו תיעוד נדיר לעולמם העלום והחשאי של החיילים שיושבים בנקודה הגבוהה ביותר בישראל, בגובה 2,224 מטרים מעל פני הים. האוזניות צמודות אליהם 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, והם מקשיבים לכל מה שזז (ולא זז) בסוריה. המטרה: לדאוג שישראל לא תופתע שוב כמו אז, לפני 39 שנים. הם לא רק העיניים - אלא גם האוזניים של המדינה.

המוצב נחצב בתוך הר החרמון בשנות ה-80 כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים. תחתיו פרוש הכפר הסורי חאדר, ואפשר להשקיף ממנו היטב על כל רמת הגולן. במרחק לא רב מכאן מתנהלים הקרבות העקובים מדם בין צבאו של הנשיא בשאר אסד לכוחות המורדים, וישראל עוקבת בדאגה.

לפני כחמש שנים עברה למוצב יחידת 8200. מנהרה מובילה לחלק התחתון שבתוך ההר, שבו נמצא קומפלקס של מחלקת ההאזנה, מגורי החיילים, חדר האוכל, מועדון, חדר הכושר וחדר ההדרכה. המראות בפנים מזכירים סרט מתח. דלתות ברזל עבות, הכניסה אל החדרים מתבצעת בדרך כלל עם קודים. הכל שמור, סודי ביותר, יש אווירה אמיתית של מודיעין ושמירת מידע בכל אבן חצובה בקיר.

בחלק העליון של המוצב, באוויר הפתוח, נמצאות האנטנות בתוך כיפות ענקיות. המוצב הקטן נראה כמו מבצר מאובזר של חברות סלולר. היחידה אוספת מודיעין בעזרת אותות (סיגינט), מפענחת צפנים ומשתמשת בעזרים טכנולוגיים מתקדמים מאוד.

אל"מ י', ראש המטה של היחידה, לוקח אותנו למעלה במעלית כמעט פרה-היסטורית, שנדמה כי בכל רגע היא עלולה לשבוק חיים. יש הבדל בלתי נתפס בין שני המפלסים. מעלית ישנה, חלודה ומקרטעת מעלה אותך במשך דקות ארוכות של חרדה מתמדת למפלס העליון, ושם אתה באמת יוצא החוצה לגבהים בלתי נתפסים.

"כאן, מול החרמון, יש לי תחושה שאני מגיע לפסגות של מידע", אומר י'. "אני מרגיש את כובד האחריות שיש עלינו. כאן הכל מתחיל. כאן מתבצע עיבוד המידע הראשוני. האנטנות האלה מבצעות יירוט של אותות, שעוברים פענוח ברשת טכנולוגית ומגיעים למרכז ההאזנה. זו ליבת העבודה הראשונה בשרשרת המודיעינית. מכאן המידע עובר הלאה, לראש אמ"ן ולמקבלי ההחלטות, לאוגדות ולחטיבות בשטח".

במוצב יש עמדות אבטחה, שבהן יושבים עכשיו חיילים מחטיבת הצנחנים. הנוף עוצר נשימה, כל עוצמתם של הרי הגולן פרושה מול העיניים. התחושה היא שכל העולם בידיים שלהם. הבתים הסוריים בכפר שלמטה נראים כמעט כמו משחק לגו.

סא"ל ל', מפקד המרחב ב-8200, אומר שבכל פעם שהוא עולה למעלה ונעמד ליד האנטנות האימתניות, הוא נזכר למה הוא גאה לשרת בצה"ל. "בבסיסו של כל איש מודיעין יושבת הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. אנחנו מחנכים את הטוראי הצעיר ביותר לא לקחת שום צ'אנס, ואם צריך - אז כן, להעיר באמצע הלילה אפילו את ראש אמ"ן עם מידע כזה או אחר, גם אם בסוף יתברר שהמידע הזה פחות חשוב ממה שהוא חשב באותו רגע".

הלחץ האדיר על החיילים לא לפספס שום דבר לא עלול לגרום לפרנויה-

"אין פרנויה, אבל יש אחריות כבדה מאוד. צריך להחליט באיזה חומר מטפלים ובאיזה לא, וזה מצריך הרבה מחשבה, הרבה קשב והרבה הבנה".

יש חיילים שלא עמדו בלחץ וביקשו לעזוב-

מפקד הבסיס, סרן ד', מתערב בשיחה. "היו מקרים בודדים של חיילים שנלחצו בנקודת זמן מסוימת ואנחנו התערבנו ועזרנו להם - אם זה בשחרור ממשמרת או בסיוע נפשי, אבל אני לא מכיר מקרה של עזיבה. המיונים ליחידה כל כך מוקפדים, שמגיעים לכאן רק המובחרים. אלה שיש להם אופי חזק, בגרות והמון מוטיבציה".

"זה לא מקום רגיל", אומר לנו קצין בכיר מאוד באמ"ן. "כל האזור סביבנו משתנה, וגם התנאים הטכנולוגיים, וקשה להפריז בדרמה שמתרחשת כאן. בעבר היינו צריכים לדאוג ולעקוב אחרי שתי זירות וחצי, אבל היום אנחנו בעידן הרבה יותר מורכב ומאתגר, והדרישות בהתאם. הייעוד שלנו הפך להיות הרבה יותר רחב, ואנחנו צריכים להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש".

אתה יכול לומר בביטחון שמדינת ישראל לא תופתע יותר כפי שקרה ביום כיפור-

"כאיש מודיעין, אני לא רגוע אף פעם. ברגע שזה יקרה, יצטרכו להחליף אותי. אולי לא נופתע כמו במלחמת יום כיפור, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שנדע הכל. פעם היית צריך לתת התרעה למלחמה והיום זה אחרת. כל המזרח התיכון השתנה, בסוריה קורה מה שקורה, מצרים עברה שינוי משמעותי, נכנסו הרבה גורמים חדשים לזירה. אסור לנו לחשוב שלא נופתע עוד לעולם.

"אני מוטרד מאוד מהאיום בגיזרת סיני, ומאזור הספר שנוצר לי כאן מתחת לאף. גם הגבול עם לבנון אף פעם לא שקט. התפקיד שלנו הוא להבין את הסיכונים ואת התרחישים השונים, לנתח בצורה נכונה את כל האתגרים, לפעול בצורה רחבה ומגוונת הרבה יותר, להטיל ספק ולהיות מפוכחים".

"לא רציתי לשרת בקניון"

למטה, מחלקת ההאזנה הגדולה נראית כמו כוורת רוחשת פעילות. יש כאן לא מעט חיילים וחיילות, אחוזים בודדים מהנערים שהחלו את תהליך האיתור והמיון עוד לפני הגיוס, ואחר כך עברו טירונות קצרה וקורס הכשרה מפרך. הם מגיעים לכאן אחרי חצי שנה בצבא.

בעמדות ההאזנה יושבים האלחוטנים, חמושים באוזניות ומולם מסך מחשב ועזרים טכנולוגיים ומודיעיניים. משמרת נמשכת שמונה שעות, והם קשובים כל הזמן, מרגישים שכל שיחה שהם מיירטים יכולה להציל חיים, ומרגישים שיש להם תפקיד מכריע בגיבוש ההרתעה.

רב"ט ד' היא אלחוטנית. צעירה בת 20 עם עיניים גדולות וסקרניות, שיער שחור גולש וחיוך נעים של שביעות רצון שהיא לא מתאמצת להסתיר. בכל בוקר היא מזנקת מהמיטה עוד לפני השעה שש כדי להגיע בזמן למשמרת. היא כבר משתוקקת להיכנס לעניינים, לשמוע את השיחות בערבית ולשאוב מידע.

היא החלה לשרת כאן לפני כשנה. כמו האחרים, סומנה עוד לפני הגיוס. "בתיכון עשיתי חמש יחידות בערבית, ותמיד ידעתי שאני רוצה לשרת במודיעין. רציתי ספציפית לשרת במוצב הזה, בחרמון. מקום קטן ואינטימי עם אתגר עצום, שנותן המון סיפוק".

והמון לחץ.

"אני לא נלחצת. לא מפריע לי לשמוע כל כך הרבה ערבית ביום, זה התפקיד שלי, ואני לא מוכנה לוותר עליו. לא חיפשתי שירות קל וקרוב לבית, לא רציתי להיות כל הזמן בקניון עזריאלי אחרי עוד יום משמים בקריה. רציתי להיות רחוקה, אפילו שבחורף קשה פה. זה המקום, זאת הליבה של המודיעין. זאת העשייה שכל כך חלמתי עליה".

את לא חוששת שתפרוץ מלחמה בדיוק במשמרת שלך-

"כן, זה עובר בראש. תידרכו אותנו לקראת סיטואציה כזאת. אבל אני מתרגשת בכל יום מחדש מהעובדה שאני יכולה להשפיע. שאני קולטת מידע ומעבירה אותו הלאה. כבר קרה שישבנו כל החברים וראינו סרט טוב, ופתאום אחד האלחוטנים התפרץ ואמר שהחבר'ה עלו על שיחה עם ערך רב. אז כולם הפסיקו הכל ובאו לתת כתף. לדברים האלה אנחנו מחכים כל הזמן. רק שיגיע המידע. וכמה שיותר".

"לא בוחרים אותנו ל-8200 לפי מידת המשקפיים שלנו", מחייך אחד החיילים. "אנחנו צריכים לדעת ערבית, אנגלית ולפעמים עוד שפות. חייבים להתמצא במחשבים. אבל אנחנו חבר'ה צעירים שיודעים גם לחיות, לצחוק, לרקוד. לא כאלה רציניים כל הזמן.

"למדנו את הטכניקה איך אפשר להוריד מעט את האוזניות, אחד החבר'ה מספר איזו בדיחה טובה, והאוזניים שלנו מתחלקות גם לצחוקים וגם להאזנה. זה משהו משחרר מאוד, אנחנו צריכים את זה מדי פעם. לפעמים אנחנו צריכים גם קצת חמצן טוב, אז עושים ערב הווי ליד האנטנות במפלס העליון. לוקחים פק"ל קפה, יושבים עם גיטרות ושרים".

רב"ט ד': "ההווי משגע. כולנו חברים טובים, זה מרגיש כמו משפחה. אחרי שאני מסיימת משמרת, אני יכולה ללכת לראות סרט במועדון או להתאמן בחדר הכושר. אנחנו גם מבשלים לעצמנו אוכל שווה בלילות. יש חיים אחרי העבודה".

וכן, למקרה שתהיתם: כבר היו סיפורי אהבה שנרקמו במוצב. אפילו חתונות יצאו מכאן.

"מוכשרים יותר, לומדים מהר"

ב-1973, כמה קילומטרים מערבה ובמקום נמוך יותר, פתח הצבא הסורי במתקפה מפתיעה על המוצב הישן של צה"ל בחרמון וכבש אותו. שהו בו עשרות חיילים מיחידת המודיעין 848 (ששמה שונה אחר כך ל-8200, בשל מספר הדואר הצבאי שלה), והם אובטחו על ידי לוחמי גולני, בגיבוי צוות ארטילריה מצומצם. 13 חיילים נהרגו בקרב ההוא, 31 נפלו בשבי הסורי. עשרה חולצו. רק שבועיים מאוחר יותר, בתום שני קרבות עקובים מדם עם כ-80 הרוגים, חזר המוצב לידיים ישראליות.

עם שבויי צה"ל בסוריה נמנה סגן עמוס לוינברג, קצין הבינה הרשתית של היחידה. לוינברג נחשף במסגרת תפקידו למידע מודיעיני בעל ערך רב, וחוקריו הסורים הצליחו לגרום לו להאמין שמדינת ישראל חרבה. הוא הפך לסמל: "הקב"ר המזמר", קראו לו, וגם "הפרופסור היהודי". הסורים, שלא הצליחו לעמוד בשטף המידע שסיפק להם, ביקשו ממנו לכתוב הכל בעצמו. עם שחרורו הוא הוכר כנכה צה"ל, ובעקבות המידע הרב שמסר נאלץ המודיעין הישראלי לשנות הרבה תכנונים מבצעיים ופעילויות של אנשים ויחידות.

עמוק בתוך מחלקת ההאזנה במוצב החדש, בחדרון קטן עם חלון גדול, יושב הדור החדש של קציני הבינה הרשתית. אליהם מגיע המידע הראשוני מהאלחוטנים, והם אלה שצריכים להורות להם אם להמשיך בהאזנה, להעמיק את המידע דרך גורמים אחרים, או להמשיך הלאה. לפעמים מגיעה לאוזנו של אחד האלחוטנים שיחה שמתחברת למידע שכבר התקבל אצל מישהו אחר - ואז מתבצע סינכרון בין כולם.

סג"מ ב' מגיע לעמדה. הוא בלונדיני ורזה, כחול עיניים, נראה כמו הילד החכם של השכנה ממול. אחד כזה שכל אם בישראל תתגאה בו. אין לו בכלל שעות עבודה, הוא אומר, כי מתשע בבוקר עד 12 בלילה הוא כל הזמן שם, עם קציני בינה רשתית אחרים ועם המב"ר - מש"ק בינה רשתית.

"אני כאן ארבעה חודשים וחצי, ועוד לא עבר יום שלא נחשפתי למידע חשוב", מתגאה ב'. "אני טיפוס חקרן וסקרן, וכדי להתמודד בהצלחה עם המידע שזורם אליך אתה צריך יכולות אנליטיות. יש כאן הפריה הדדית - לפעמים החיילים מעבירים לי מידע, ולפעמים אני אליהם. כשהם שומעים משהו חשוב, הם מתמללים את השיחה ושולחים אלי. ממני זה עובר לעוד צרכנים, וכך הלאה".

כן, הוא מכיר את הסיפור על הקב"ר המזמר, וזה עולה לו בראש לפעמים. "אני יודע שיש בידיי הרבה מידע, אבל אני לא מפחד. אף אחד לא יכול להגיד שזה לא יקרה לו, אבל אנחנו צריכים ועושים הכל כדי שאתה ואחרים תוכלו לישון בשקט".

הקצין הבכיר מאמ"ן מחמיא להם. "הדור הזה, שמשרת עכשיו ביחידה, זה לא הדור שלי. הם מוכשרים יותר, לומדים מהר יותר. והם גם נחשפים ליותר חומרים. צה"ל מאפשר ליחידה הזאת לבחור את חייליה, וזה ניכר בשטח".

"זר לא יבין, רק האלחוטנים"

רב"ט ס' האלחוטן מספר שהוא לא זז מהעמדה. "לפעמים אני אפילו לא הולך לאכול במהלך המשמרת שלי. יש לנו חצי שעה הפסקה בשביל זה, אבל אם נכנס מידע שמקפיץ אותי, אז נראה לך שאני אוותר ואעזוב? אין מצב. אני אשאר גם לעוד משמרת אם צריך".

סגן ע', המפקד של ס', מספר שלא הכל עבר בצורה חלקה מההתחלה. "כשהגעתי לכאן, לקחו אותי להדרכה, וזה היה קשה מאוד, לימודים של ימים שלמים, משמונה בבוקר עד 11 בלילה, עם לחץ גדול ומבחנים. לא האמנתי שאצליח להכיל את כל החומר הזה. התחלתי לחשוב על האזרחות, ללכת לאיזה מועדון טוב וליהנות. אני גם רץ במרתונים ויודע לעשות חיים. ופתאום אני נקרע מהדבר הזה".

ובכל זאת אתה כאן.

"הזכרתי לעצמי שאני אהפוך לאוזניים של המדינה. ידעתי שאני חייב לעבור את השבועות הקשים האלה. אני אדם סקרן, צריך את זה בתפקיד שלנו. אחרי שעברתי את ההדרכה והתחלתי להאזין, קלטתי משהו שריגש אותי ברמות על. פתאום ראיתי תוצאות, תוצרים מודיעיניים אמיתיים. לרגע הזה חיכיתי. זר לא יבין זאת, אלא רק האלחוטנים של 8200. כשאתה מקבל מידע ערכי, יש משהו שאוחז בך ומתפשט בכל הגוף והנשמה. זה נותן לך דלק להרבה ימים".

אחרי שאתה חושף מידע רגיש, יש חגיגות? עושים כבוד ביחידה-

"כן. לגמרי. מרימים כוסית, נותנים לך פידבק וקרדיט, מציינים את השם שלך בתור זה שהביא את המידע. יש בזה סיפוק אישי אדיר".

ולא מתחשק לך להרים טלפון לאמא ולספר לה, שתתגאה קצת-

"למדתי להתגבר על זה. ההורים שלי אפילו לא יודעים מה אני עושה פה. הם בכלל חושבים שאני חי"רניק. אז יש לי פה חברים טובים, ולפחות הם יודעים בדיוק מה אני עושה".

יש משהו כפוי טובה בתפקידי המודיעין. כשהם מצליחים, אף אחד לא שומע עליהם, עולם כמנהגו נוהג. הם עולים לכותרות, אם בכלל, רק במחדלים, כשהם מפספסים מידע חיוני.

"לדעתי יש לנו הילה גדולה יותר מסיירת מטכ"ל, שלדג ויחידות אחרות", אומר סגן ע'. "יש כאן גאוות יחידה אדירה. שום גורם בשרשרת הצבאית לא יכול להסתדר בלי השני, ואנחנו חשובים מאוד בעניין הזה. תשמע, היתה לי אפשרות לשרת בחיל הים, אבל בחרתי להיות כאן, כי העבודה כאן מאתגרת אותי שכלית".

איש מודיעין בכיר מסביר שקשה להם עם הביקור שלי. "כל החיים חינכו אותנו לשתוק, לא לדבר עם אף אחד. בטח לא לחשוף כלום. תבין אותנו, ממש קשה לנו להיפתח פתאום, לא להיות סודיים כמו שאנחנו רגילים".

חרמוניות בחרמון

האתגרים שניצבים בפני חיילי המוצב אינם רק מקצועיים. בחורף יש כאן מזג אוויר קשה. ככל שאנחנו רק מחכים לשלג כדי לבוא לאתר החרמון הסמוך - מבחינת החיילים, זה הדבר האחרון שהם מחכים לו.

"בחורף האחרון היו לא מעט סופות שלגים", מספר מפקד הבסיס, סרן ד'. "קרה שהיינו כלואים בתוך המוצב ולא יכולנו לצאת החוצה חמישה ימים רצופים".

ויש לכם מספיק אוכל ואספקה-

"לעיתים רחוקות יכולה להיווצר בעיה עם המזון, אבל לצה"ל יש כלים לחזות את מזג האוויר, כך שבדרך כלל, אנחנו ערוכים בהתאם. במקרה הצורך יש חתולי שלג ויש את יחידת האלפיניסטים, שיכולה לפנות אותנו. יש גם מפלסות שלג ויחידות פינוי של החרמון. אבל קורה שחיילים מתעכבים גם שלושה או ארבעה ימים ביציאה הביתה, וזה לא קל".

כבר עכשיו הלילות בחרמון קרים מאוד, ובחודש הבא צפויה צניחת הטמפרטורות הדרמטית. "זה יכול להגיע בלילה גם למינוס חמש מעלות", אומר מפקד הבסיס, סרן ד', "אבל דואגים לנו לחימום. יש גטקסים, חרמוניות, כפפות, הכל בסדר".

רב"ט י' חייבת להעיר משהו. היא בת 20 מהמרכז, ולובשת סווטשירט עם כיתוב של היחידה. "תקשיב, אנחנו מתים על החורף. עושים פה מלחמות שלג בחוץ. אין מצב שאנחנו לא יוצאים קצת החוצה בקור המטורף הזה. כשאנחנו נצורים, לפעמים זה אפילו כיף. זה מגבש. קרה לי, ולא רק לי, שנשארתי בבסיס 28 ימים מרצוני החופשי כי היתה משימה מודיעינית חשובה, ולא רציתי לוותר על יום אחד. זה אולי קשה לתפוס, אבל אני מרגישה שיש לי זכות גדולה להיות מאלה שנחשפים למידע, שזוכרים כל הזמן שאסור שיפתיעו אותנו. כן, גם אם זה לפעמים במחיר של יציאה אחת הביתה. אז מה".

איך נשמע חומוס בדמשק-

אחר הצהריים בחרמון. במישור החוף עדיין הביל, אבל כאן כבר צריך סוודר. ההר עצמו עדיין צחיח, השקט שלפני הסערה. רב"ט ח' יושב על הבנקט בצד עם קפה שחור מהביל ונרגע מהמשמרת שזה עתה הסתיימה.

"יש לנו גם רגעים קשים של שבירה. יש בכי והתפרקות. אנחנו עובדים קשה מאוד, לא בכל משמרת אתה תופס מידע בעל ערך. לפעמים אתה יכול לשרוף שמונה שעות באוזניים עם הערבית הזאת, ולא יוצא לך מזה כלום. ויש גם בני אדם בצד השני, אני יודע את זה. ולפני שאתה הולך, חשוב לי להגיד לך שאני מאוד רוצה שיהיה שלום".

אבל אז לא יהיה לך מה לעשות כאן.

"יהיה. תמיד יהיה מה לשמוע, גם כשיהיה שלום. נכון, המלחמה כל הזמן מרחפת כאן באוויר, אבל אני לפעמים חולם על היום שיהיה פחות מתוח".

חומוס בדמשק-

"הלוואי. זה נשמע טעים".

erann@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו