הכיוון צפון-מזרח, מאדינבורו לתוך ההיי-לנד, ובחלון סקוטלנד יפה בדיוק כמו שהבטיחה להיות בכל השנים שבהן דמיינתי אותה. משוררת נופים היא פורטת ירוק להמוני גוונים, צוקים צפופי עצים שם מתחבאות פיות מתחלפים בגבעות ובמישורים חרוצי נהרות. פרות וכבשים דשנות אחוריים מלחכות עשב סמיך והעין לא מצליחה לגלות את הכפר שממנו הגיעו ולאן יחזרו כשלשמש יימאס.
על הספסל שלפניי ישן ולאד, עורך "פלייבוי" הרוסי, ועל ידו הקולגה איבילו, עורך "פלייבוי" הבולגרי שתמיד נראה קצת מיוסר, אפילו עכשיו, כשהוא ישן. בערב הקודם, כשיצאנו לסיבוב ברים באדינבורו, היה בינינו איזה מתח קטן. איבילו חשב שהמתחרה הרוסי היה צריך לקחת את המקום הראשון בתחרות מספרי הסיפורים שאירגנה חברת גרנטס במסגרת פסטיבל הפרינג' של אדינבורו.
אבל פיטר אגוארו, אחד ממובילי טרנד מספרי הסיפורים הגדול בעולם, חשב אחרת. בחצאית ובקוקו הוא עמד על הבמה, איש ענק עם רגליים חטובות שפעם שיחק פוטבול, והכריז על שחר לביא מישראל כמנצח. הפרס - בקבוק וויסקי גרנטס בן 25 שנה, ולרגע אחד, באולם קטן בסקוטלנד הזדקפה קומתו של עם ישראל.
אין לי מושג אם איבילו הבולגרי צודק. לא הייתי שם כשהרוסי עלה על הבמה. שקועה בפיצוח אויסטרים נהדרים, טבעתי בסיפורים של איאן מקייג והגעתי באיחור, בדיוק בזמן לשמוע את שחר לביא מספר, באנגלית, על בר המצווה שלו בהר מירון, שם סבא שלו שהיה שוחט העלה לקורבן את הכבשה שהוא, שחר, אהב במיוחד. מבועת הוא ברח בבכי לשיחים וזה היה הרגע שבו החליט שלעולם לא יהיה דתי ושבחיים לא יאכל בשר. אחרי שטעמתי את "גרנטס 25", הרגשתי איך הוא משחק עם הפה בקוניאקית, מלטף אותו עמוק ומרגש - יכול להיות שגם אני הייתי מוכרת את סבא שלי על במה בשביל בקבוק כזה.
לשתות את כל סקוטלנד
גשם דקיק מדגדג את חלון המיניבוס, ואני חושבת על איאן מקייג שנולד באדינבורו בשנת 44' וניהל בה שתי מסעדות. אמרתי לו שאני אוכלת טוב מאוד באדינבורו, וכששאלתי אותו מה לאכול בארץ הוויסקי אמר שאל לי לחפש מטבח סקוטי כי אני אתאכזב. יש כמה מנות סקוטיות אבל מרחבי הארץ המאוכלסת בדלילות הקשו על יצירה של מטבח מגובש, אמיתי.
את ההשכלה המעמיקה שלו בוויסקי הוא חייב לאבא שלו, נורמן מקייג, מגדולי המשוררים הסקוטים שהיה מבסוט מזה שהבן שלו יכול להשיג וויסקי משובח במחירי סיטונות. "ביקש שאקנה לו בכל פעם 12 בקבוקים שונים ושלעולם לא אחזור על אותו בקבוק פעמיים. שתינו יחד כמעט את כל המזקקות של סקוטלנד ובהחלט יש דברים נפלאים".
בשנות ה-50 של המאה שעברה איאן היה נוסע עם אבא שלו מאדינבורו בדרך הוויסקי עד למעלה, לצפון-מזרח, שם גרו קרובי משפחה, "אזור שבו התושבים נחלקו לשניים. השמחים בוויסקי ואלה שפחדו מאלוהים". סיפר שבקו הזה תמיד יכולת לפגוש נשים שהסתובבו בין הכנסיות, הקשיבו לדרשות ובאוטובוס היו יושבות ובלהט אמיתי היו משוות בין הביצועים.
דמיינתי את האוטובוס המשתעל, את הדרך שהיתה אז משובשת. נסיעה שהתחילה בעשר בלילה הסתיימה למחרת בשבע בערב. נהג האוטובוס ששימש גם דוור היה עוצר בכפרים שלאורך הדרך לחלק את הדואר. מדי פעם היה נעלם לשעה ארוכה באחד המלונות שבדרך, "כשגדלתי קצת הבנתי שהוא פשוט התיישב לשתות בבר", מסביר איאן.
שעות ארוכות בנסיעה שמספרת רק נוף, זה שאבא שלו הפליא כל כך לאצור במילים. וכשהלכתי אחריו ברחובות אדינבורו שטופת הפסטיבל, מנתבים דרכינו בין ליצנים, קוסמים ונגנים ובנחיריים עלה ריח עוגיות חמאה ובשרים נצלים ניסתי להיזכר בתרגומים לשירה של נורמן מקייג לעברית, לצטט חתיכה מתרגום של יאיר הורביץ, אבל הזיכרון לא בא. רק אחר כך, בתוך מיניבוס מנמנם, שמעתי קול איש הרוכן אל איאן הקטן שלו ללחוש לו דבר שירה ברי"ש סקוטית מתגלגלת שאני אוהבת כל כך: "וא-נ-י מ-ס-ת?-כ--ל ב?-ל?-י-ל-ה / ו-א-ינ-י עו-ש?-ה ב-ו? ד?-ב-ר / ד?-פ?-ים א-פ-ל-ים א-ל?-ה / ל-ל-א ד?-פו-ס. / א-ך? או-ה-ב א-נ-י א-ת ה-כ--ת-ב ה-ג-ו-ת-י / ש?-ל ע-צ-י-ה-א-ר-ן".
לא יכולה להוריד מסקוטלנד את העיניים ומסביב המיניבוס ישן. "בסוף גברים הכי אוהבים עירום מקומי", הסביר לי ולאד לפני שנרדם, "בגלל זה כל ארץ צריכה מגזין 'פלייבוי' משלה". אבל העניין בספורט, מכוניות ואלכוהול הוא משותף לכל מנויי העולם.
מזרח אירופה של אחרי הקומוניזם שותה הרבה וויסקי. מתה על האפיל המערבי שהוא מביא איתו והמזקקות משקיעות הרבה בקידום המכירות שצומחות כל שנה. ולאד ואיבילו כבר היו בסקוטלנד המון פעמים, אז עכשיו, אדישים, הם ישנים אותה.
ההגדה לבית גרנט
הכביש חלק, המיניבוס מרווח, ממהר להגיע לדפטאון, העיירה שבה חי וויליאם גרנט. עולם הוויסקי אוהב את הסיפורים והשירים שמלווים את המשקה שהביא פרנסה לבני הארץ. את הסיפור על גרנט הוא אוהב במיוחד. יש בו קצת מסינדרלה והרבה מוסר השכל סקוטי ראוי לשמו, ולפיו בחיסכון ובעבודה קשה אפשר להשיג הכל. כשהסיפור הזה מגיע מפיו של לודו, השגריר הבינלאומי של גרנטס, הוא מבטל כל תשוקה ספקנית להציץ לפרטים מתחת לחצאית הקילט, לברר מה מדויק ומה צמח עם השנים. צרפתי מקסים שחי בסקוטלנד כבר שנים וכשהוא מסביר על חביות עץ, נוגע בתצלומים ישנים או מזיע מילים בתופת החמה של אולם המזקקה, המבטא מתחלף מסקוטי לצרפתי ובחזרה, מוסיף להגדה לבית גרנט קסם מיוחד.
וויליאם גרנט גדל במשפחה ענייה. בגיל 9 הוא נאלץ לעזוב את בית הספר והיה לרועה צאן. אחרי זה למד את חוכמת העור והיה לסנדלר. בין לבין הוא גם למד קרוא וכתוב, התחתן והוליד תשעה ילדים. עם השנים התמחה בהנהלת חשבונות ומונה למנהל במזקקת מורטלאך, שזה קידום שאפילו אמא שלו לא חלמה עליו.
אבל גרנט, איש ערני וסקרן, רצה יותר. הוא שמע על הכנימה הממיתה את הגפנים באירופה ועל המחסור שנוצר ביין ובקוניאק, וב-1986, אחרי שנים של חיסכון, בגיל 47, הוביל את משפחתו למסע קניות. בספייסייד שבלב ההיי-לנד, ליד נהר הפידיך, הם רכשו שטח אדמה ועליו בנו בתי אבן יפהפיים שעומדים בשלמותם עד היום. ממזקקות הסביבה קנה גרנט ציוד משומש וכעבור שנה, בערב חג המולד, זוקק הגלנפידיך הראשון.
משפחת גרנט השותה כל הזדמנות לא עצרה, וב-1891 הם קנו את השטח הצמוד למזקקה שכלל בתוכו את מעיין הרובי דו, שאת מימיו הטובים ביקשו בשביל לייצר את הוויסקי שלהם. על השטח עמדה טירת בלוויני ובני המשפחה הקימו מזקקה נוספת - בלוויני.
הגלנפידיך הראשון
בשנים ההן איש לא העלה על דעתו לבקבק ולשווק את הסינגל מאלט שהוא מזקק לשתייה. המזקקות היו מוכרות את הסינגל מאלטים שלהם ליצרני הבלנדים, שהיו רוקחים את הוויסקי שלהם ומשווקים. במשפחה החליטו שהם לא רוצים רק לזקק, הם גם רוצים לערבב את הוויסקי שלהם ונולד מותג חדש - גרנטס. אחר כך, בשנות ה-60 של המאה שעברה, הם החליטו לשווק את הגלנפידיך ככה, איך שהוא, בלי לערבב, ושינו את עולם הוויסקי.
תשלובת הוויסקי של גרנטס מעולם לא עזבה את הבית. עד היום היא בבעלות משפחתית מלאה, חריגה בנוף שבו מזקקות הפכו לחלק מתאגידי ענק. את הרומנטיקה והאידיאולוגיה האלה היא מגייסת עכשיו בשביל לדחוף את הבלנדים של גרנטס. היא שלימדה את העולם לשתות סינגל מאלט, לצקצק בלשון ולהכריז שהוא הנחשב מגייסת יצירתיות שיווקית ללמד את העולם שגם לבלנד יש כבוד.
בלנדד וויסקי, כך למדתי במזקקה שם עמדנו ורקחנו אחד בעצמנו, הוא מהילה של כמה סוגי סינגלים כאלה המזוקקים ממאלט ואחרים מחיטה. את גיל הבלנד קובעים הסינגלים שמהם הוא מורכב. ברוב המזקקות המודרניות מדובר בפעולה שמזכירה ערבוב בבלנדר.
רומנטיקה של חביות
בגרנטס, שם הרומנטיקה מדברת, שוכבת התערובת בחבית חיתון מעץ. שיכירו, שיעגלו פינות יחד. כך שכבה בחבית החיתון התערובת של גרנטס 12, שנבחר כבלנד וויסקי הטוב בסקוטלנד, וכך חותנו מרכיבי גרנטס 18, שנבחר לטוב בעולם.
בכוח אפם ולשונם צריכים הבלנד מאסטרים להגיע שנה אחר שנה לאותה התוצאה בדיוק, ובגרנטס מדובר בחושים של בריאן קיסמן, ג'ינג'י מקסים שהלך ללמוד כימיה והתגלגל, לגמרי במקרה, לעולם היצרי של הוויסקי.
במהלך 125 שנות קיומה של החברה שימשו רק שישה בתפקיד הזה, המאגד בתוכו שניים: בלנד מאסטר וסינגל מאלט מאסטר. המפורסם מכולם היה ועודנו דיוויד סטיוארט, מורו ורבו של קיסמן. "כל מי שפגש את סטיוארט", אמר לי עיתונאי ותיק מגרמניה, "התאהב באיש ובוויסקי. גם אם קיסמן היה בא מעולם הבלט סטיוארט היה גורם לו להקדיש את חייו למשקה".
דיוויד סטיוארט, שעדיין משמש בתפקיד הסינגל מאלט מאסטר של בלוויני, החל לעבוד אצל הגרנטים כשהיה בן 16. כשאני שואלת את קיסמן, אם גם הוא רואה את עצמו 60 שנה באותו התפקיד, הוא מחייך. "אני עם כל הנשמה שלי בחברה. אוהב אותה ואוהב את מה שאנחנו עושים. אבל אני עובד מספיק קשה בשביל שיום אחד אאפשר לעצמי חיים שקטים, שבהם אקום מתי שאני רוצה ואעשה רק מה שמתחשק לי".
ומה היית שותה? אני שואלת את האיש החתום על הבלנד הנהדר של גרנטס 25.
"יש הרבה דברים שאני אוהב".
וויסקי?
"בעיקר. יש הרבה דברים שטעמתי ואני אוהב. לא כולם שלי".
יש קנאת וויסקי? כזה שאתה טועם וחושב הלוואי שהוא היה שלי?
"קנאה לא בטוח. גם צריך לזכור שבבלנד אני משתמש בהרבה מאוד סינגלים שאת רובם לא אנחנו מזקקים".
ומה אתה אוהב בוויסקי?
"שיש בו הרבה רבדים וגוונים. שהוא מתפתח".
אם כך, אני מרשה לעצמי לדמיין אותך בעוד 20 שנה יושב על שפת אגם עם סיגר וכוס וויסקי גרנטס 25.
"תכבי את הסיגר. כל היתר נשמע לגמרי לא רע".
הכותבת היתה אורחת מזקקות גרנטס
* * *
פרגיות בוויסקי
הרבה כבשים יפות מראה רועות על האדמה שבה בנו הגרנטים את המזקקה שלהם ואני פיתחתי חשקים לקראת ארוחת הערב. שום כבשים לא באו אל פי בערב ההוא, שאותו העברנו בבית המשפחה המשמש מוזיאון קטן ומקסים. התפריט, כולו על טהרת הוויסקי התמקד בסלמון ובעוף שהצדיקו את המוניטין הסקוטי ובושלו יותר מדי. במאי מפורטוגל לחש לי שהמסעדות המצוינות שידענו באדינבורו הן היוצאות מהכלל. כחוויה מתקנת חזרתי למטבח שלי להכין עוף בוויסקי שיודע אחרת. אני השתמשתי בפרגיות של עוף טבע. אפשר להמיר אותן בעוף צעיר אחד ולהאריך את משך הבישול.
• 2 פרגיות במשקל חצי ק"ג כל אחת
• 1 בצל קצוץ
• 2 שיני שום קצוצות
• 2 כפות סוכר חום
• כפית פלפל שחור
• 2 כפיות מחוקות מלח
• 2 כפות שמן זית
• 1/2 כוס וויסקי
חוצים את הפרגיות לאורך הגב, ככה שהן נפתחות כמו ספר. מערבבים את כל החומרים למשרה, מעסים בו את הפרגיות ומכניסים למקרר יחד לחיתון משך הלילה. מחממים מחבת על אש גבוהה. מנגבים את הפרגיות מהמשרה. מניחים את הפרגיות כשהעור שלהן כלפי מטה, ומעליהן מניחים מחבת קטנה יותר, כך שייווצר מסביב רווח של כ-1.5 ס"מ בין המחבתות, שיברחו האדים. מעל מניחים משקולת: סיר כבד עם מים או אם במקרה יש לכם, מגהץ פחמים. מנמיכים את האש וממשיכים לטגן כ-15 דקות או עד שהעוף שחום יפה. הופכים ומפעילים לחץ מחדש עד שגם הצד השני משחים היטב. מעבירים לצלחת. מכניסים פנימה את חומרי המשרה ומצמצמים על אש קטנה עד לקבלת חצי מהכמות, יוצקים על העוף ומגישים מייד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו