הרגעים האהובים ביותר על שאול צירלין הם שעות בין הערביים. השמש צובעת באדום לוהט את שמורת זכרון יעקב, הגובלת בחצר ביתו, והוא יושב בשלווה על מרפסת האבן ועיניו מלטפות את הקרקע המצמיחה פרחי בר בצבעי כחול ובורגונדי עולצים.
אבל אין כמעט קשר בין הנוף הפסטורלי הזה לבין נפשו חסרת המרגוע של הזמר, שיהיה כנראה מזוהה לנצח עם שירו "סוכר". לפני כחודשיים הורשע צירלין בתקיפה ובאיומים כלפי בת זוגו לשעבר, מירי שילון, ומאז הוא הופך כל אבן כדי לשכנע שאינו האדם המתואר בהכרעת הדין של בית משפט השלום בחדרה.
הערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה כבר בדרך, וגם במישור האישי עשה צירלין כמה שינויים. הוא הלחין לאחרונה יותר מ־30 שירים רומנטיים, כתב פואטיקה שתצא בקרוב בספר ראשון, מתכנן סיבוב הופעות ייחודי, ובעוד חודש גם יפתח חומוסייה חדשה בזכרון יעקב.
אבל העיסוק המסקרן ביותר שלו הוא ההתנדבות בער"ן (עזרה נפשית ראשונה). לפחות פעם בשבוע יושב הזמר מול המחשב, ועד שעות הלילה המאוחרות משיב לפניות של אנשים במשבר. תומך באזרחים בודדים ומשיא עצות לבני נוער מיואשים.
"קשה לתאר את הסיפוק שאני חש אחרי כל משמרת", אומר צירלין בראיון ראשון מאז התפוצצה הפרשה הפלילית, בערב שבועות 2014. "היכולת להפגין חמלה כלפי אנשים שנתקלו במהמורה נפשית ממלאת אותי בתחושת שליחות עילאית. שמי הטוב נפגע, למרות שהכחשתי את ההאשמות נגדי, אבל גיליתי שיש אנשים שסובלים הרבה יותר. זה מכניס אותך לפרופורציות וגורם לך להמשיך לתת מעצמך בלי לחפש תמורה".
איך התייחסו בער"ן לעובדה שעמדת לדין בעבירות אלימות?
"בשיחת הקבלה הראשונה הרגשתי שמתרשמים ממני כאדם, לא כנאשם. המהות של הארגון היא להקשיב ולקבל כל אחד. על פי המוטו שלהם, אם ראית מישהו שנמצא בתוך הבור, שב על שפתו, תושיט לו יד ותנסה למשות אותו החוצה. אפשר להציל אנשים רק אם הלב שלך אמיתי, אמפתי ומלא אהבה".
מה אתה מרגיש כשאתה שומע את הסיפורים הקשים?
"שלמרות תחושת העוול האישית, אני אדם חזק. נצבט לי הלב כשאני מתכתב עם אנשים שמרגישים לבד ומחפשים מישהו שישמע אותם. פעם אחת לפחות הרגשתי שהצלתי חיי אדם.
"בימים האחרונים השתלבתי ביותר ממשמרת אחת בשבוע, במיוחד מפני שער"ן קורס תחת מספר הפניות וזקוק לעוד מאות מתנדבים. בגלל המחסור בכוח אדם, כמעט 30 אלף אנשים נותרו ללא מענה בשנה האחרונה, וזה מייסר אותי. ער"ן היא משימה שתלווה אותי עוד שנים רבות, והחיים האישיים שלי, או המאבקים שאני מנהל, לעולם לא יאפילו על זה".
חייו של צירלין (57), טרובדור ארץ־ישראלי אולטימטיבי, רצופי נדודים. הוא נולד בכפר אתא (היום קריית אתא), וכעבור שנתיים עקר עם הוריו ואחיו לגבעת אולגה, ומשם לחדרה. בגיל 15 עבר לקיבוץ אושה הסמוך לקריית אתא, ושנתיים וחצי אחר כך פרש מהלימודים.
כעבור כמה חודשים התגייס. תחילה פנה לצנחנים, אולם שינה את דעתו ועבר ליחידה מודיעינית המפעילה מכשירי מכ"ם, שם הלחין את שירו הראשון, שנכתב באנגלית. "אני כותב מגיל 11 ומנגן בגיטרה מגיל 16, אבל המוסיקה יצאה ממני רק בצבא כשישבתי בבונקר מול הגבול הסורי והתגעגעתי לחברה שלי. אני לא זוכר את המילים, אבל זה היה שיר מתקתק, קצת ילדותי, ולא שיערתי שאחריו יגיעו עוד".
כשהשתחרר, ב־1980, עבד כפקיד טכני בתחנת הכוח בחדרה. כעבור שנה יצא לבדו לטיול רכבות באירופה, עם תרמיל וגיטרה. במהלך הנסיעות הארוכות חיבר והלחין פזמונים נוספים.
"כשרציתי להרוויח כסף נכנסתי לברים, בעיקר בהולנד ובגרמניה, והופעתי עם שירים של אלביס פרסלי וג'ון דנבר, או עם מוסיקה שכתבתי. הרווחתי לא רע, בערך 100 דולר לערב, למרות שהקהל לא הבין עברית. אחרי חצי שנה נגמר לי הכסף וחזרתי לארץ".
ההופעות הראשונות שלו בישראל התקיימו בפאב קטנטן ליד "גלידה מונטנה" בנמל תל אביב, בעמידה, מול קהל שלעס מול עיניו. באותם ימים, כשהוא בן 23 בלבד, שיחרר לרדיו סינגל ראשון שנקרא "כמה קטן", שבו הוא נשמע כזמר בס בן 70.
ב־1984 כתב את השיר שיפרוץ את דרכו לתודעה הישראלית. "גרתי אז בשיכון דן בתל אביב. ישבתי במרפסת עם צינגלה ביד, ועלתה לי פנטזיה בראש. נזכרתי בשכנה של הוריי, שנהגה לבקש מדי פעם חצי לחם, ביצה או סוכר, וזאת התנהלות ישראלית כל כך.
"כתבתי את המילים ואת המנגינה בעשר דקות, וכשסיימתי היתה לי צמרמורת. ידעתי שזה יהיה להיט, אבל לא שיערתי שהוא יפוצץ את המדינה. אפילו לא טרחתי להקליט אותו, כי הייתי טרוד בעסק לאבקות איפור אינדיאניות, שהקמתי עם בת הזוג שלי".
ההיכרות עם הקהל הישראלי החלה ב־1985, בעקבות פגישה עם המוסיקאי נחום היימן. "נחצ'ה הציע לי להופיע בערבי זמר שאירגן תמורת 50 שקל להופעה", צוחק צירלין. "גרתי בתל אביב, התקיימתי בקושי, אבל הבנתי שהמוסיקה היא הייעוד שלי. שרתי את 'סוכר' ואת 'מולדת 87', וקלטתי שהקהל משתגע עליהם".
ב־1989 הקליט את "סוכר" ושיחרר אותו לרדיו. השיר הגיע למקום השני במצעד של רשת ג' ולמקום הראשון במצעד של "קול השלום" של אייבי נתן. לימים הוזכר כאחד מעשרת הלהיטים של שנות השמונים. "אני זוכר שבאחד הימים פתחתי את הרדיו ובמשך שעה שמעתי את 'סוכר' שבע פעמים בתחנות שונות", אומר צירלין.
אתה עדיין אוהב את "סוכר"?
"בהופעות אני שר אותו כי זה מה שהקהל מבקש, אבל למען האמת, הוא יצא לי מכל החורים. לא קל לשיר את זה שוב ושוב כל כך הרבה שנים, ולכן אני משחק איתו קצת, מסובב אותו, שר אותו מדי פעם ביידיש או בצרפתית. אני מבין שהוא יהיה מזוהה איתי לנצח, אבל לי קצת נמאס ממנו".
מי שחשב שההצלחה של "סוכר" תהפוך את צירלין לאיש עשיר, טעה. הוא נהנה מהתמלוגים בשנה הראשונה, אולם לאחר מכן קצב ההשמעות הלך ופחת. בתחילת שנות התשעים, בעת שבני דורו - דפנה דקל, אתי אנקרי, שלומי שבת וריטה - הולכים ופורחים, הוא מצא את עצמו נאבק מול מפיקים.
"היו מי שרצו לשלם לי בשנה הראשונה 500 שקל להופעה ולגרוף לכיס שלהם את הסכומים הגדולים", הוא מסביר. "סירבתי. זה לא התאים לי. הקלטתי בעצמי את האלבומים שלי והעברתי לבדי סינגלים לרדיו. אני מאמין שהשירים שלי לא הולכים לאיבוד, אבל אולי היה לי קצת חוסר מזל, כי לא היה מי שידחף אותי".
כך, ללא אמרגן, סוכן, יחצ"ן או מפיק, ניסה צירלין לארגן הופעות לעצמו. שיריו המשיכו להתנגן מעל גלי האתר, ושני סינגלים, "החיים הם יין" ו"אל המים" (יחד עם עינת שרוף), הפכו לקאלט בקרב חובבים של ריקודי עם. הוא הוציא ארבעה אלבומים, האחרון שבהם לפני 18 שנה.
במקביל, התמסר לאהבתו השנייה - המסעדנות. ב־1991 פתח את "קפה בצד" בפרדס חנה, שבו בנה במו ידיו את השולחנות והכיסאות. המקום פעל כשנתיים עד שנסגר בגלל חוסר רווחיות. צירלין עבר לנהל מרתף יין ורכש בוטיק של בגדי מעצבים ישראלים בקיסריה. ב־1998 חזר לעסקי המזון וייסד את מסעדת "המטבח" בזכרון יעקב, שגם בה, כמו בפרדס חנה, חלש על התפריט והבישול.
יכול להיות שהקריירה המוסיקלית שלך נפגעה בגלל הדילוג בין שני תחומים תובעניים?
"השירים היו שם תמיד, גם אם מעולם לא הופעתי ברצף, וגם אם לא תמיד הקלטתי סינגלים. אין אצלי קריירה, אני עושה את מה שאני אוהב. כתבתי כשהיתה לי מוזה. וליצור מנת אוכל חדשה זה כמו להלחין".
לאחר מכן הגיע מפנה בחייו של צירלין. הוא התגורר עם בת זוג והביא איתה לעולם את בנו היחיד.
במקביל, אחרי תקופה ארוכה של שקט, שיחרר לרדיו סינגל חדש, "אדמתי אדמתך". כהרגלו, הוא לא התרכז רק בעולם המוסיקה, אלא גידל ושיווק ירקות אורגניים, עבד כדבוראי ושימש גם שף של מסעדה צמחונית. אחר כך יצא ללימודי עיסוי רפואי בווינגייט ושימש אחראי על מחלקת ההשתלמויות בבית הספר למאמנים. בתום הלימודים פתח קליניקה בחצר הבית.
מערכת היחסים עם בת זוגו הסתיימה ב־2007, וצירלין עבר לבית שרכש ביישוב חרמש שבצפון השומרון ופתח שם מסעדה איטלקית קטנה, ששירתה בעיקר חיילים. זו היתה עבורו תקופה לא קלה מבחינה יצירתית וכלכלית, אולם חצי שנה אחר כך הכל השתנה, כשהכיר את בת זוגו הבאה ועבר להתגורר איתה בקיבוץ בית השיטה.
ב־2009 פתחו השניים את מסעדת "כפית סוכר" בקיבוץ, שהגישה מזון ביתי וזכתה לביקורות חיוביות. צירלין היה אמון על התפריט, על הבישול ועל עיצוב המקום, ובת זוגו השקיעה את הכסף. אבל עם סיום האהבה נחתמה גם השותפות העסקית, וצירלין מצא את עצמו ללא פרנסה וללא קורת גג.
הוא נדד ממקום למקום, עבד כמדריך במרכז מבקרים של אתר ארכיאולוגי והתקשה לעמוד בתשלומי המזונות. במשך שנתיים חי בדוחק וויתר על כתיבת מוסיקה, עד שהכיר בת זוג חדשה, חוזרת בתשובה מירושלים. ב־2012 הוא עבר להתגורר עימה בדירתה, סייע לה בעסק שפתחה, ובבקרים למד בישיבה. מאחר שכמעט לא עבד, למעט הופעות ספורות, ניצל את זמנו כדי לכתוב שירים ולחנים, חלקם נשענים על המקורות, ושיחרר לרדיו את הסינגל "לשמך מלכנו".
הקשר הזה הסתיים ב־2013. צירלין עבר לדירת חדר קטנה במושב קדרון שבדרום ועסק בשיווק פירות הדר.
"אני חושב שיש לי ניסיון ושאני יכול ללמד צעירים בריאליטי". צירלין // צילום: אריק סולטן
את מירי שילון, מפיקת טלוויזיה וצלמת חובבת, הוא הכיר בפייסבוק, זמן קצר לאחר שנפרדה מבעלה, העיתונאי דן שילון. היא היתה אז בת 59.
"ראיתי פוסט שלה, והחמאתי לה על תמונה שצילמה. המשכנו להתכתב, וכעבור זמן קצר נפגשנו. זו היתה אהבה ממבט ראשון, עם עוצמות, חיבור ומשיכה מיידית. חשבתי שהיא האישה של חיי".
צירלין עבר להתגורר עם שילון בבית שרכשה באותה תקופה, בית אבן עתיק בזכרון יעקב. "מירי היתה בעלת הממון, ואני עשיתי את הקניות ואת הבישולים, והכנתי ארוחות לבנות שלה, דפנה (זמרת שהשתתפה ב"דה וויס"; ט"א) ועדי (שדרנית רדיו וטלוויזיה, שהשתתפה בעונה השנייה של "מחוברים+").
"התעסקתי בעיקר עם הבית ותרמתי כל מה שיכולתי לחיים המשותפים שלנו. הייתי השיפוצניק, המאהב, הדייר והחבר. אהבנו להיות ביחד כל הזמן, ומדי פעם היינו יוצאים לטייל. חזרתי לכתוב ולהלחין, ומדי פעם ניסיתי לארגן הופעות.
"היו בינינו עליות ומורדות, רכבת הרים. הקשר היה דיכוטומי, ונע בין מקסימום טוב למקסימום רע. היו צעקות וכעסים, אבל אחר כך יכולנו לאהוב בצורה היסטרית. שש פעמים מירי דרשה שאעזוב את הבית, ואז, כשעמדתי בכניסה עם שקיות בידיים, השלמנו.
"למטוטלת הזו היה גם צד חיובי, כי היצירתיות פרצה ממני. במשך השנה וחצי עם מירי כתבתי את השירים היפים ביותר, וחלקם הפכו לשירי השבוע ברשת ג', כמו 'אותך וקפה' ו'אהבי אלי'".
הצד השלילי של הקשר הסימביוטי הגיע לשיאו לפני שנתיים וחצי, בצהרי 3 ביוני 2014, והוביל להגשת כתב האישום נגד צירלין. "הלילה שלפני היה מלא אהבה, צוף ופרפרים", הוא מתאר בשפתו הציורית. "קמתי בבוקר מאושר, התיישבתי מול המחשב וכתבתי מזל טוב לחברה בפייסבוק. משום מה, זה הרגיז את מירי".
אין ביניהם מחלוקת על הטונים הגבוהים, המילים הקשות, ההעלבות וההשפלות ההדדיות שהוטחו באותו יום. צירלין הודיע שהוא עוזב, ושניהם מעידים כי לאחר מכן הסירה שילון מהקיר שליד חדר השינה את התמונות של בני משפחתו. היא התקשרה לחברו של צירלין וביקשה שיאסוף אותו לביתו, ואז יצאה החוצה כשידיה על צווארה וטענה בפני זוג שכנים כי בן זוגה ניסה לחנוק אותה. אחר כך התקשרה לבתה, עדי, והשיחה ביניהן תועדה בפרק 12 של "מחוברים+".
עדי והוריה מירי ודן שילון. הבת היא שהתקשרה למשטרה // צילום: מאיר פרטוש
הבת המבוהלת התקשרה למשטרה, אולם כשסיפרה על כך לאמה, התפרצה עליה האם: "עדי לא, עדי לא! מה את פסיכית? נראה לך שאני רוצה שהפרצוף שלי יהיה בכל העיתונים?" היא דרשה מבתה לבטל את הגעת השוטרים, וזו אכן בוטלה.
את הלילה העבירה שילון אצל בתה בתל אביב. למחרת הגישה תלונה במשטרה נגד צירלין, על שאיים עליה וחנק אותה. כבר באותו ערב, מוצאי חג השבועות, נעצר הזמר. "נחקרתי בתחנת זכרון יעקב במשך שעות", הוא מספר. "בחצות החליטו פתאום לשים לי אזיקים על הידיים והרגליים. הועברתי לבית המעצר קישון, ושמו אותי בתא עם עוד תשעה עצורים.
"הרגשתי כמו ב'אקספרס של חצות'. התא היה מסריח עם חור ברצפה במקום אסלה וצינור במקום מקלחת. ישבתי על המיטה המום ולא הפסקתי לבכות.
"חיפשתי פינות חדות, כי רציתי לפצוע את עצמי. אחד האסירים היפנה את תשומת לב הסוהרים, והעבירו אותי לתא תחת השגחה, שהיה מסודר יחסית. היתה שם מיטת ברזל עם מזרן בעובי מילימטר, בלי כרית ועם שמיכת סקביאס צבאית".
דיברת עם העצורים שהיו בתא?
"לא רק שדיברתי, גם הפכתי בשבילם למין כותל, למרות שהמצב הנפשי שלי היה ירוד. באחד הימים שודרה כתבה עלי בטלוויזיה, ומישהו מהעצורים צעק לי, 'וואלה, תראה, מישהו שדומה לך'. עצור אחר צעק לו, 'אידיוט, זה הוא'. אני חושב שזו היתה הפעם היחידה שחייכתי. רוב הימים הרגשתי שהגוף שלי נצבע בשחור קפוא ושנעצו בי שיפוד לוהט בחזה".
שבוע אחרי שנעצר הוגש נגד צירלין כתב אישום על תקיפה שגרמה לחבלה של ממש ושתי עבירות של איומים. הוא הוצא שבע פעמים מהתא לדיונים בבית המשפט. "זה היה סיוט. העירו אותי ב־4 בבוקר והמתנתי בתוך מכלאת ברזל, עד שהגיעה משאית שנראית כמו כלוב נייד גדול. הנסיעה נמשכה שעות, בגלל שמעלים ומורידים אסירים, ויש כאלה שמתפרעים בדרך. הרגשתי כמו ב'קן הקוקייה'.
"אחרי 12 ימים במעצר שיחררו אותי עם אזיק אלקטרוני למעצר בית של שלושה חודשים. נסעתי לבית של חבר בנס ציונה. הייתי אבק אדם, לקח לי המון זמן להרים את עצמי. אחרי חודש עברתי לחברים אחרים במושב אומץ".
היה לך קשר עם שילון באותה תקופה?
"היא התקשרה לחברים שלי, אבל סירבתי לענות לה. אפילו באה לבקר אותי במושב כשהייתי במעצר בית, למרות שנאסר עלינו להיפגש. מצחיק, המשטרה עשתה מאמץ עילאי להרחיק אותי ממנה, אבל היא לא שמרה על עצמה מפניי".
"הרגשתי כמו ב'אקספרס של חצות', ישבתי על המיטה המום ולא הפסקתי לבכות". מובא להארכת מעצר ב־2014 // צילום: שלומי גבאי
המשפט נקבע לנובמבר 2015, אבל בינתיים אירעה תפנית בעלילה: בני הזוג החליטו לתת צ'אנס נוסף לקשר ביניהם. בספטמבר הם חזרו להתגורר יחד, ואף פנו לטיפול זוגי. שילון יצרה קשר עם מחלקת התביעות של המשטרה וביקשה לעצור את ההליך המשפטי. צירלין, שיוצג על ידי עו"ד סלאח עבאס מהסניגוריה הציבורית, הסכים להודות בעבירות מופחתות. בינתיים נפרדו השניים סופית בפברואר 2016.
המשפט הסתיים בהרשעתו של צירלין בתקיפה, במקום בתקיפה הגורמת לחבלה של ממש, וכן בעבירה אחת של איומים. הוא נידון לשלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בגזר הדין ציינה השופטת רקפת סגל מוהר שהיא מאמינה לגרסתה העקבית של שילון כי צירלין, למרות הכחשותיו, אחז בצווארה בתנועת חניקה. מנגד, הבהירה השופטת כי שני הצדדים ניסו למזער את אחריותם האישית לאירוע האלים: צירלין הפחית בעדותו מהתגובה האגרסיבית שלו, ושילון המעיטה ממידת אחריותה להתפרצות היצרים.
צירלין החליט לערער על הכרעת הדין, למרות שסיכוייו לשנות את ההחלטה המנומקת אינם גבוהים. "יש לי המון כבוד למערכת המשפט בישראל, אבל אני מרגיש כמו שעיר לעזאזל", הוא אומר. "בית המשפט שגה כשהחליט לאמץ את גירסת החניקה.
"אני מודה, דחפתי את מירי לאחור והיא מעדה על המדרגות של חדר השינה, אבל עשיתי את זה מתוך הגנה עצמית. במהלך הוויכוח היא התכוונה לבעוט בי, והתגובה שלי נבעה מאינסטינקט. היא רצתה לזרוק אותי מהבית באותו רגע, למרות שהיה בינינו הסכם חתום שאם ניפרד, יהיו לי 60 יום לחפש מקום אחר".
לא היה עדיף לך לצאת למלון ולחכות עד יעבור זעם?
"לא היה לי כסף לכוס מים. ביקשתי ממירי שתמתין ימים ספורים, הסכמתי אפילו לישון בחדר העבודה, אבל היא סירבה והלכה לישון אצל עדי. למחרת היא שלחה לי סמס ושאלה מתי אני יוצא. עניתי לה שאם היא רוצה שאעזוב מייד, היא מוזמנת לממן לי דירה. מייד אחר כך היא התלוננה במשטרה".
למה חזרת אליה אחרי התלונה שלה והמעצר?
"האהבה היתה שם, והאמנתי שדברים ישתנו. קיוויתי שאם אודה בעבירות מופחתות, ההליך המשפטי יתקצר ואוכל לחזור לשיגרה. כשראיתי שהטיפול הזוגי לא צולח ואנחנו חוזרים למקומות הבעייתיים, החלטתי ללכת למשפט. כשיצאתי מהבית של מירי בפעם האחרונה, מצאתי חדר בבנימינה, ותמורת המגורים עבדתי בכרם של בעל הדירה. זו היתה עבודה פיזית קשה, וחייתי כמו קבצן. בסופו של דבר עברתי לדירה של ידידה בעין שריד ונשארתי אצלה, עד ששכרתי את המקום הנוכחי בזכרון יעקב".
שמת לב שבכל פעם אתה נתון לחסדים של בנות זוגך?
"תמיד הייתי רומנטיקן והלכתי אחר האהבה. אבל מאז המעצר אני כבר הרבה יותר זהיר ביחסים עם נשים, נוטה פחות להתפשר".
מהיכן הכסף לשכר הדירה?
"מכרתי את הבית בחרמש, וממנו אקים את החומוסיה. אני מקווה שהיא תכניס כסף טוב, אני הולך לעשות שם הכל ורק אקח מלצרית אחת. אני גם מקווה שההופעות יכניסו כסף".
מירי שילון סירבה להגיב לדברים.
* * *
מסע ההופעות שיזם צירלין עם המוסיקאי אורי מיילס והגיטריסט יואב קציר, "נדודי אהבה", הוא סוג של סטארט־אפ. במקום אולמות ובמות הם יופיעו במוסכים, בנגריות, בבתי מלאכה או בגלריות. את הכרטיסים תחליף "קופה פתוחה": האירוע יפורסם בפייסבוק, בלי לדעת מראש כמה אנשים יגיעו. כרטיס יעלה 70-50 שקלים.
"ניסיתי את המתכונת הזאת במהלך המשפט, ושרתי גם כשבאו חמישה אנשים. בחודש מאי שעבר הפסקתי להופיע כדי להתארגן מחדש. אני יודע שקופה פתוחה היא סוג של הימור, אבל כרגע זה מה שמתאים לתקציב ולסגנון שלי. אני מקווה שהמחיר הסביר של הכרטיסים ימשוך אנשים. ואולי סוף־סוף אמצא סוכן שינהל את הקריירה שלי".
משמיעים אותך היום ברדיו?
"בגלגלצ לא. ברשת ג' ובתחנות המקומיות משמיעים לפעמים, אבל לרוב זה 'סוכר', לא השירים האחרים".
בעידן שבו המוסיקה המזרחית שולטת, איך אתה משתלב?
"אין לנו את אותו קהל. אמנם למוסיקה שלי יש צבעוניות ים־תיכונית, אבל ההשפעות מגיעות מארץ ישראל של פעם, מדרום אמריקה, מיוון, מהבלקן, ולפעמים אפילו מהפולקלור הערבי. הקהל שלי מבוגר יותר ומתחבר לשירים שאפיינו את תקופתו".
היית הולך להיות שופט בריאליטי מוסיקלי?
"בשמחה. אני חושב שיש לי ניסיון ושאני יכול ללמד צעירים. מאחר שהמוסיקה של הדורות הקודמים הולכת ונעלמת, והכיוון הנוכחי מושפע מארה"ב, הייתי רוצה להנחיל את האיכויות של העבר. בתקופה שהשירים היו רומנטיים ונוסטלגיים, ואלה לא מילים גסות.
"אם בעבר היתה הקפדה על האיכויות הקוליות, היום זה אחרת. היה נפלא לשמוע זמרים צעירים מבצעים חומרים ישנים בצורה איכותית".
יש לך חברים בברנז'ה?
"מכרים, לא חברים. מעולם לא הייתי חלק מהקליקה. שיתפתי בעבר פעולה עם עינת שרוף ועם נחצ'ה, והיום אני מופיע עם נגן מוכר שהוא גם חבר, אורי מיילס".
אתה מרגיש שהקהל הישראלי פיספס אותך?
"אף אחד לא פיספס כלום. אני צעיר, אני עדיין כותב שירים, וכך אעשה עד יום מותי".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו