סמל אליעד מזרחי ידע שלא יהפוך ללוחם אמיתי בצבא אם לא יצלח את אתגר החבל בבוחן המסלול שלו בחטיבת הנח"ל. הוא הניח את החבל על מפרק יד ימין הפגועה ואחז אותו חזק ביד שמאל הבריאה. עשרות פעמים נפל מהחבל. ספג מכות יבשות. דימם. וקם. ושוב נפל. רק שלושה שבועות לפני סיום האימון המתקדם הצליח, במאמץ עליון של הגוף והנפש, לטפס על החבל.
"ואז למעשה הפכתי ללוחם אמיתי. זה היה החלום שלי. למרות שיש לי פרופיל 21 בגלל הבעיה ביד, נלחמתי מול ועדות רפואיות, הפכתי עולמות, הוכחתי שאני יכול לתפעל נשק ושאצליח להסתדר עם כל המכשולים האחרים, והסכימו לקבל אותי לשירות קרבי כלוחם בנח"ל. גם שם לא רציתי לקבל שום הנחות בגלל היד. אני גאה בדרך שלי ובזכות שלי לשרת בצבא".
אנחנו נפגשים בבסיס שבו הגדוד שלו תופס קו. מזרחי (23) מחייך, מגיש לי בטבעיות את ידו הימנית, הפגועה, ללחיצת יד. השנים לימדו אותו לא רק לחיות איתה, אלא גם להשתמש בה.
הוא גדל בירושלים בבית דתי, ילד שלישי מתוך חמישה של נחום (54), לשעבר עובד המועצה הדתית, ויפה (47), מנהלת חשבונות. "נולדתי עם כף יד ימין שלא התפתחה. הרופאים לא ממש יודעים את הסיבה, אבל אחת ההערכות היא שבשבועות הראשונים של ההריון, אחד המיתרים ברחם חסם את ההתפתחות של כף היד. יש לי חמש אצבעות, אבל הן קטנות מאוד ולא צמחו כמו בכף יד רגילה.
"ההורים שלי מאוד תמכו בי, העניקו לי ביטחון ולא ויתרו לי על שום דבר. זה מאוד חיזק אותי. כבר כשהייתי ילד קטן פיתחתי טכניקה לקשור שרוכים בעצמי. נכון שאין לי אצבעות מפותחות, אבל אני יכול להזיז את פרק כף היד, והוא יכול לשמש לפעולה, לתמיכה ולהחזקה.
"בגן, הילדים הסתכלו עלי ואמרו 'וואו, מה קרה לך', אבל תוך חמש דקות התרגלו. לא לעגו לי, אולי כי שידרתי שאני חי עם היד הזאת בשלום. בגיל 3 הוריי קנו לי פרותזה מפלסטיק, שמתי אותה פעם אחת והחלטתי לוותר. זה היה כבד ולא נוח.
"לא מזמן דיברתי איתם על הפרותזה הזאת, שעד היום שוכבת בבוידם. שאלתי אותם למה היה חשוב להם להביא לי אותה. הם אמרו שרצו שארגיש יותר נוח מול הילדים. אבל אני לא התביישתי אף פעם ביד ימין שלי. זאת היד שלי, וקיבלתי את זה. הוריי לקחו אותי לכל מיני רופאים, להתייעץ אם כדאי להשתיל עצמות ממקום אחר בגוף במקום האצבעות, אבל בסופו של דבר החליטו לזנוח את הרעיונות האלה. למזלי אני שמאלי מלידה, כך שלא היתה לי בעיה לכתוב בשיעורים, למשל".
הוא היה צריך לפתח טכניקה להתלבש, לקשור נעליים, לעשות ביד אחת דברים שרוב בני האדם עושים בשתי ידיים. "אבל זה נתן לי הרבה מאוד כוחות ועיצב את מי שאני. לא הרגשתי קורבן ולא ריחמתי על עצמי ולא שאלתי למה דווקא אני.
"המוטו שלי היה לא לוותר על שום חלום. לא לתת למגבלה לנהל אותי, אלא להכתיב לעצמי יעדים ולהשיג אותם. מגיל צעיר ועד כיתה ח' שיחקתי כדורסל, בילדים של הפועל ירושלים. בהתחלה הילדים לא תמיד בחרו בי לקבוצות הקטנות, שמשחקות אחת נגד השנייה, כי ראו את היד וחשבו שבטח אני לא אהיה טוב. אבל מהר מאוד הוכחתי לכולם שאני מוסר טוב, קולע טוב, זריז. גם הגובה שלי עזר לי (היום הוא מתנשא לגובה 1.87 מטר; ע"נ).
"בזכות התנועה בפרק כף היד אני יכול להשתמש ביד. לתפוס את הכדור, להחזיק בשתי הידיים ולקלוע. את הכדרור הייתי עושה עם יד שמאל החזקה, אבל תמיד פיתחתי שיטות איך אני בכל זאת מסתייע גם ביד ימין. אני מזמין אותך גם עכשיו לשחק נגדי ולהתרשם".
גם כשהחליט ללמוד לנגן בגיטרה, בכיתה ה', שום דבר לא עמד בדרכו. "זה היה בלאגן לא קטן. לקחו אותי למורה לגיטרה, והוא אמר שחבל על הזמן והוא לא יוכל ללמד אותי. בן דוד שלי חיפש פתרון ומצא. בעזרת צמיד שפיתחנו, שנצמד לי ליד ימין, יכולתי להשתמש במפרט גיטרה, וכך למדתי לנגן. הייתי מאושר".
• • •
הבעיות האמיתיות החלו בגיל 17, כשביקש ללמוד נהיגה. "משרד הרישוי ביקש שאעשה מבחן מיוחד על סימולטור, כדי לוודא שאני באמת יכול לנהוג. רק אחרי כמה חודשים נתנו לי אישור ללמוד.
"למדתי על מכונית עם הילוכים ידניים. הצלחתי להעביר את ההילוכים ביד ימין. המורה היה מאוד סבלני ותומך, אני חושב שגם בשבילו זה היה אתגר, ללמד תלמיד כמוני".
באיזה טסט עברת?
"שני, אחרי 29 שיעורים".
היום אתה נוהג?
"בטח, במכונית של הוריי. יש בה הילוכים אוטומטיים".
ואז הגיע הצו הראשון.
"בלשכת הגיוס אמרו לי שבגלל הבעיה ביד הפרופיל שלי יהיה 21. הרופא שם אמר לי: 'תסתכל, הנה ספר החוקים, אין לי ברירה. אתה יכול לערער, אבל זה בטח לא יתקבל'.
"נכנסתי לדרייב. אמרתי לעצמי, אני אהיה לוחם, אין מצב אחר. הגשתי ערעור לוועדה הרפואית בבקשה שיעלו לי את הפרופיל. כל יום הייתי מתקשר לשם לשאול מה עם הערעור. אחרי חודשיים זימנו אותי לוועדה ואמרו לי שאין להם מה לעשות. בתוך עשרים שניות חתמתי על פרופיל 21 ויצאתי.
"אבל לא חשבתי לרגע לוותר. הגשתי ערעור לוועדה גבוהה יותר, מחוזית. אחרי שלושה חודשים, גם הוועדה המחוזית דחתה את הבקשה שלי.
"הייתי מאוכזב מאוד. התחלתי לחשוב, אולי אני טועה. אולי כדאי לחפש כיוון אחר, מסגרת אחרת שבה אוכל לתרום. אבל המחשבות שלי תמיד הובילו אותי לאותה נקודה: אני רוצה להיות לוחם.
"החלטתי להמשיך במסע המפרך הזה והגשתי עוד ערעור. אחרי המתנה של עוד כמה חודשים הוזמנתי לוועדה לתפעול נשק, שהתכנסה בתל השומר. ישבו שם שלושה אנשים, ראש הוועדה היה פרופ' אהרון פיינסטון, אורתופד. הם נתנו לי 16-M וביקשו ממני לתפעל אותו.
"הכרתי קצת את הנשק, כי התנדבתי במשמר האזרחי בירושלים. הראיתי להם איך אני מצליח לדרוך את הנשק עם כף יד ימין, ועם יד שמאל מחזיק אותו, מקרב אלי ונכנס מהר למצב של ירי. את המחסנית אני מכניס עם יד שמאל ומצליח להוציא עם יד ימין.
"יצאתי החוצה וחיכיתי להחלטה שלהם. זה לקח הרבה זמן, הם התלבטו קשות. אחרי שעה קראו לי פנימה ואמרו שהחליטו לדחות את הבקשה שלי.
"התווכחתי איתם. הם דנו בזה שוב. ואז הודיעו לי שהחליטו להמליץ להעלות לי את הפרופיל ל־97!
"לא האמנתי. זה היה אושר מטורף. הרגשתי שכל המאבק שלי השתלם. הם אמרו שאני משמש דוגמה הפוכה למה שהם חווים בדרך כלל מחיילים, שבאים להוציא פטור מנשיאת נשק".
"השתמשתי במפרט באמצעות צמיד מיוחד. הייתי מאושר". מנגן
מצויד בהמלצה של הוועדה לתפעול נשק הגיע מזרחי לוועדה הרפואית העליונה בתל השומר.
"ישבו שם כמה רופאים בכירים, ולמרות הקביעה שאני יכול לשאת נשק, הם החליטו להשאיר את הפרופיל שלי על 21.
"זה כבר היה לי מאוד קשה. אחרי כל האושר הזה, אחרי שכבר האמנתי שבעוד רגע אני מתגייס והולך להיות לוחם, פתאום קיבלתי את המכה הזו בפנים. לא הסכמתי לצאת מהחדר. הסתכלתי לרופאים בעיניים ואמרתי: 'תסתכלו מה יש לכם מול העיניים. תעזבו את ספר הפרופילים ואל תחליטו לפי סטיגמות. תסתכלו עלי בתור בן אדם, על צעיר שרוצה להיות לוחם ולא מאפשרים לו'.
"אחרי שעה ארוכה של ויכוח הם קראו לשני ג'ובניקים, שיוציאו אותי מהחדר. יצאתי משם כועס ומאוכזב. התקשרתי לפרופ' פיינסטון וסיפרתי לו שהוועדה דחתה את ההמלצות שלו. הוא לא האמין. אמר שינסה לעזור לי.
"הייתי לקראת סוף כיתה י"ב והתחלתי לחשוב על כיוון אחר אחרי כל המאבק הארוך והקשה הזה. התהליך שוב לקח כמה חודשים טובים, ואני כבר קיבלתי החלטה לעשות פסק זמן והלכתי ללמוד בישיבה הגבוהה בניצן.
"אחרי חודש בישיבה, פרופ' פיינסטון צילצל. הוא סיפר שעשה המון טלפונים לאנשים בצבא וסיכם איתם שאוכל להתגייס לקרבי כחריג חי"ר. למעשה, הפרופיל שלי נשאר 21, ובחלק מהמחשבים רשום 45. הסיכום היה שקצין בדרגת סגן אלוף ייקח עלי אחריות בגדוד שבו אשרת.
"אני כבר העדפתי להישאר בישיבה. ראיתי שלימוד תורה עושה לי טוב. הייתי שם שנתיים וחצי, ולא התעסקתי יותר מדי בעניין הצבא".
אבל החיידק הזה להיות לוחם, להרגיש את השטח ולנצח את המשוכה האישית, לא עזב אותו. אחרי שנתיים וחצי שוב התעורר בו הדחף להתגייס. הוא התקשר לפיינסטון ושאל אם התנאים עדיין בתוקף. פיינסטון השיב בחיוב.
"הלכתי למבחן בחטיבת הנח"ל. מי שהיה אז מפקד בסיס האימונים החטיבתי של הנח"ל, אל"מ רועי שטרית, והקצינים שלו בחנו אותי, ראו איך אני מתפעל נשק ודיברו איתי. בסוף אמרו לי: נודיע לך.
"שלושה ימים לפני מועד הגיוס נסעתי ללשכת הגיוס בירושלים לברר מה קורה איתי. בזמן שהייתי שם, פרופ' פיינסטון השאיר לי הודעה בנייד: 'מבין שאתה בפנים. בהצלחה!!!'
"ואז בדיוק הגיעה לשם ההודעה שאני הולך לנח"ל, לגדוד 931. זאת היתה הרגשה שקשה לי לתאר. פיסגת האושר. תחושה שצדקתי כשלא ויתרתי. שניצחתי".
• • •
הוא התגייס במארס 2014. אבל ההתחלה לא היתה קלה. "כבר בבקו"ם לקח לי יותר מארבעים דקות ללבוש את המדים ולנעול את הנעליים הצבאיות. פתאום הייתי צריך ללמוד איך להסתדר עם החגורה במכנסיים ועם הגומיות בנעליים, וזה היה לא פשוט. בסוף הצלחתי. היום אני עושה את זה בדקה ועשר שניות".
גם בטירונות נתקל בקשיים. "לא הייתי בלחץ, אבל ידעתי שאצטרך להשקיע יותר מכולם בעניינים הטכניים באימונים. איך לשים ברכיות, וסט, קסדה. אפילו לשים את הכומתה בכותפת לקח זמן, עד שהצלחתי להרים את הכותפת עם יד ימין ולהניח בתוכה את הכומתה עם יד שמאל.
"האימונים היו מאתגרים. הייתי קם כל בוקר לפני כולם ומתאמן עם המפקדים על תפעול הנשק (מיקרו תבור שמותאם לאנשים שמאליים; ע"נ). ביקשתי שישאירו אותי עוד שעה ביציאה, כדי שאוכל להתאמן עוד על הנשק".
איך אתה מתפעל אותו?
"בשתי הידיים. ביד שמאל אני מחזיק בידית, מכניס מחסנית, פותח ניצרה ולוחץ על ההדק. ביד ימין אני דורך, ואיתה אני גם מוציא את המחסנית. שיפצרתי את המחסנית עם סוג של רצועה שהצמדתי אליה באיזוליר בנד כך שתיווצר לי לולאה: אני מכניס את יד ימין ללולאה ומושך את המחסנית".
הוא מדגים לי. הרובה נטען ונפרק בתוך שניות. "אתה יודע כמה שעות של אימונים עברתי בשביל זה?" הוא מחייך.
גם בבוחן המסלול היו מכשולים לא מעטים. הבוחן כולל ריצה של קילומטר וחצי עם ציוד לחימה מלא - נשק, וסט, שלושה ליטרים מים, חמש מחסניות, קסדה על הראש. הוא מחולק לשלושה חלקים: 600 מטר ריצה, עוד 400 מטר עם 15 מכשולים (בהם קיר שצריך לעבור, ספסל דריכה, הליכה על קורה, מעבר בחלון, הליכת מקבילים, טיפוס על חבל ואתגר ה"קופיקו" - התקדמות תוך כדי אחיזה בסולם מאוזן), ועוד חצי קילומטר ריצה. הכל צריך להתבצע בפחות מעשר דקות.
"לא רציתי שיוותרו לי, וידעתי שרק כשאצליח במבחן הזה, אהיה לוחם. את כל המכשולים הצלחתי לעבור, חוץ מהקופיקו והחבל. עשרות פעמים נפלתי. אבל גם בנפילה המאה לא הרמתי ידיים. כשהחברים שלי הלכו לאכול ארוחת צהריים, ביקשתי שיכינו לי איזה סנדוויץ' והלכתי להתאמן שוב. כמעט כל בוקר השכמתי קום לפני כולם והלכתי להתאמן עם אחד המפקדים שלי, לנסות לעבור את המסלול. לא רציתי הנחות.
"את הקופיקו הצלחתי לעבור אחרי שלושה חודשים. נשאר לי רק החבל. כמה נאבקתי לעבור את החבל הזה", הוא נאנח.
"פיתחתי שיטה מיוחדת. שמתי את החבל על מפרק יד ימין ותפסתי אותו עם יד שמאל, וכך טיפסתי איתו. זה היה מאמץ ענקי, עליתי עוד קצת ועוד קצת, וראיתי שאני לא נופל. החזקתי מעמד. נתתי עוד דחיפה - ונגעתי בקורה!
"עברתי את מבחן החבל. וואו. נשאר לי עוד חצי קילומטר ריצה. דפקתי רבאק ריצה לסוף המסלול. חיילים אחרים שעשו איתי את המבחן וידעו מה עברתי וכמה עבדתי קשה בשביל זה הצטרפו אלי, זאת היתה הריצה המאושרת בחיי".
"אני חושב לעסוק בחינוך בלתי פורמלי, וגם לחזור ללמוד תורה". מזרחי // צילום: אריק סולטן
אחרי שסיים את הטירונות והאימון המתקדם, יצא מזרחי לקורס מ"כים, ובסיומו חזר לפקד על טירונים. "חזרתי כמפקד למקום שבו התחלתי את המסלול שלי, זה היה מאוד מרגש. לטירונים שלי היה קשה בהתחלה לעכל את הפגיעה שלי ביד. הם הסתכלו עלי כל הזמן, ואני הרגשתי שאני נותן דוגמה אישית איך מתמודדים עם קשיים ולא נשברים.
"לימדתי אותם לתפעל נשק, עשיתי איתם שוב את טיפוס החבל, את הקופיקו. וכן, נפלתי שוב מהחבל ומהקופיקו, וקמתי והראיתי להם מהי נחישות, ושאסור לוותר. אני חושב שזה תרם להם למוטיבציה להצליח ולא להישבר. עשיתי איתם גם תחרויות בקופיקו, מי מגיע ראשון. בחלק מהפעמים ניצחתי, בחלק הפסדתי".
אחרי שלושה חודשים כמפקד טירונים, במהלך תרגיל לילה, החל מזרחי להשתעל ולירוק דם במהלך הריצה. הוא המשיך לרוץ בראש הטור, אבל השיעול לא עבר. בבוקר הוא פונה לבית החולים סורוקה ואושפז.
"אחרי שבוע בסורוקה העבירו אותי לחר"פ בבסיס צבאי. לקח לא מעט זמן לאבחן מה יש לי. בהתחלה חשבו שזה חור בריאות, אחר כך חשבו שזאת בעיה של קרישת דם. עברתי אינהלציה, פיזיותרפיה, בדיקות וטיפולים. רק אחרי חצי שנה הבינו שזו היתה בעיה נקודתית בריאות - ברונכיטיס שהסתבך.
"מאוד רציתי לחזור לחטיבה, אבל פחדו מהמצב הבריאותי שלי. לא רצו לקחת על זה אחריות. בסוף מצאו לי תפקיד אחר - רס"פ בפנימייה הצבאית אור עציון. זה היה תפקיד חינוכי, לא קרבי, אבל הרגשתי שגם שם אני מצליח לתרום, להנחיל ערכים וכבוד. זה נתן לי סיפוק גדול".
ועדיין, עמוק בפנים, הוא ידע שהלב בחר משהו אחר. אחרי שמונה חודשים בפנימייה, כשקיבל אישור רפואי שהוא יכול לחזור להיות לוחם, החליט להילחם על זה מחדש.
"הרגשתי שזה הדבר הנכון בשבילי. ניגשתי לוועדות רפואיות, הבאתי את כל התיק הרפואי שלי. בהתחלה שוב אמרו לי לא. התעקשתי. ניגשתי שוב לוועדה הרפואית.
"הייתי מאוד לחוץ בזמן. ידעתי שההכנה לקורס קצינים מתחילה, ומאוד רציתי להגיע לשם. אחרי שלוש פגישות אישרו לי לחזור להיות לוחם. בנח"ל תמכו בי ואישרו לי לצאת להכנה לקורס.
"עברתי חודש של הכנה בבסיס האימונים החטיבתי של הנח"ל, אבל בסופו של דבר לא יצאתי לקורס, בגלל בעיה עם ההקצאות".
התבאסת?
"כן, בהתחלה לא השלמתי עם זה. פניתי למג"ד ולמח"ט שיעזרו לי, כך שבכל זאת אוכל לצאת. הם ניסו, אבל זה לא הצליח בסוף. חזרתי לגדוד 931 כסמל וכמפקד.
"אני מרגיש סיפוק וזכות אדירה לשרת את החטיבה שלי, את הגדוד, את הצבא. היינו מאז באיו"ש, עכשיו אנחנו תופסים קו בדרום. ממש טוב לי".
בעוד כמה שבועות הוא ישתחרר מהצבא. "הבנתי שכבר לא אצליח להגיע לקורס קצינים, ואני חושב שאוכל לתרום במסגרות אחרות באזרחות. אני חושב לעסוק בחינוך בלתי פורמלי, וגם לחזור ללמוד תורה. אבל אני עוד לא שם, אני עדיין בתוך העשייה הצבאית שלי".
בחופשות מהצבא הוא מרבה לטייל. "אני מת על טיולים. אוהב לספוג את הנופים המרהיבים של הארץ. אני מנגן בגיטרה ומאוד אוהב לקרוא".
לא היה לו קל לחשוף את הסיפור שלו. "גם לטירונים שלי לא סיפרתי מעולם את הכל. הסיבה שאני עושה את זה עכשיו היא כדי להעניק השראה לחיילים אחרים. אני כל כך מאושר שנלחמתי על הזכות שלי להיות לוחם. אין לי שום ספק שכל הדרך הקשה שעברתי היתה שווה את זה".
היום כבר יש יד ביונית, שאפשר לשים. היית רוצה?
"לא. לי חסרה כף יד תקינה, ולאחרים יש בעיות אחרות. למדתי להתנהל עם זה, לקבל את זה ולהצליח עם זה".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו