נחום ברנע הוא האחרון שיכול להטיף על אתיקה עיתונאית

חתן פרס ישראל בתקשורת לשנת תשס"ז היה עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע. בנימוקים למתן הפרס נאמר כי החתן "הוא עיתונאי שכמעט כל כתב צעיר נושא אליו עיניים". לאחר שקראתי את רשימת הסניגוריה שלו על ארנון מוזס, תחת הכותרת הגדולה "כולם חשודים", יש לקוות שלמען עתיד התקשורת בישראל, עדיף וחיוני שעיתונאים צעירים יפסיקו לשאת אליו עיניים. התנהלות ארנון (נוני) מוזס שנחשפה לעין כל בימים האחרונים, גם אם השלכותיה המשפטיות טרם הובררו, לא היתה מתאפשרת מבלי הברנעים, הקדמונים והשיפרים שמשרתים אותה.

כבר בתחילת הכתבה עיניי נתמלאו בדוק דמעות. מוזס, במקום לשקוע "ברחמים עצמיים", יצא למסע אמיץ בסגנון וילהלם טל לטובת פרנסתו ופרנסת עובדיו. לרגע היה נדמה כאילו מדובר ביו"ר ועד עובדים במפעל קטן בפריפריה, שמוכן למכור את ערכי היסוד ואת ההגינות המקצועית המינימלית על מנת לספק שכר מינימום לעובדיו. נו, באמת.

בשלב זה לא התבררו מלוא פרטי השיחה שבין ראש הממשלה לארנון מוזס. לאור רשימת ברנע די מובן מה הציע מוזס לראש הממשלה, אך נצטרך להמתין בסבלנות על מנת לדעת מה היתה תגובת ראש הממשלה להצעה, אם היתה. המשטרה בודקת. בנסיבות כאלה כדאי מאוד להימנע מספקולציות תלויות על בלימה ולאפשר לגורמי החוק לסיים את החקירה בהקדם.

מותר לכלי תקשורת לקדם סדר יום (אג'נדה בלע"ז) בסוגיות ערכיות, חברתיות ופוליטיות. כל עיתון חשוב בעולם, בדמוקרטיות הנאורות ביותר, נותן ביטוי לתפיסות עולם. עיתון ישראלי יכול להיות ימני, שמאלני ואפילו פרו־פלשתיני, אולם לא עולה על הדעת שכתיבה עיתונאית תשרת את צרכיו הכלכליים המזדמנים של בעלי העיתון. ברנע מצהיר מתוך הכרת תודה וסאלית משהו, שמוזס אף פעם לא אמר לו מילה על רשימותיו. אני מאמין לו, לא היה צורך.

עובדי העיתון הכירו והפנימו את רוח המפקד בעיתון, וכפי הנראה פעלו בהתאם. רוח עיוועים שאיתרגה את אריק שרון ז"ל ואת אהוד אולמרט. רבים זוכרים את מתקפת ברנע על ירון זליכה, החשב הכללי, שהטיל דופי חמור באהוד אולמרט וכעבור שנים ספורות התברר שצדק. כמה פתטי להיזכר בכתבי הבלע של ברנע באשר לאתיקה העיתונאית של יחימוביץ' בעת שעברה מהפוליטיקה לתקשורת. בדברי תגובתה אמרה יחימוביץ' שברנע הוא האחרון שאפשר לקבל ממנו שיעורים באתיקה עיתונאית. אתמול התברר שגם היא צדקה.

שיא הצביעות וגלגול עיניים של עיתונאי מוזס היה מאבקם בעיתון "ישראל היום", אחד מרגעי השפל הגדולים ביותר בתולדות חופש הביטוי והעיתונות בישראל. כותבי העיתון שמצטטים ללא הרף סיסמאות בדבר סכנה לדמוקרטיה, סתימת פיות ושלטון החוק, התגייסו בשירות המו"ל על מנת להגן על אינטרס כלכלי מובהק. לפתע פתאום כל חברי הכנסת והשרים שתמכו בחוק הפכו להיות יקירי העיתון, כולל בנט, איילת שקד ואיתן כבל. מייד כשהתוכנית לא צלחה, בנט הפך להיות בלשון ברנע "ראש הסיעה הקוקואית בכנסת". ברנע ברשימתו גם לא שוכח לזהבה גלאון את התייצבותה האמיצה נגד החוק לסתימת הפיות. ימין ושמאל רק חול וחול.

כבר כמה שנים העיתון "ידיעות אחרונות" מנהל מלחמת חורמה נגד הימין, בנימין נתניהו ובני משפחתו. כדאי מאוד לשוב ולעיין בניתוחים "המופלאים" של סימה קדמון לפני הבחירות, איך שמשאלות לב הכריעו את המציאות, תסמונת דומה לזו שקרתה בבחירות בארה"ב. מעט מאוד האמינו שהרקע למלחמה נגד הימין ונתניהו היה אידיאולגי או ערכי. השבוע התברר כי המלחמה נועדה לפגוע ב"ישראל היום".