אל עצמי

קשה להישאר אדיש מול "לְרַגֵּל עבור מקום אחר", ספרו הראשון של אורין מוריס. הוא מאתגר: אין בספר קו עלילה לינארי והוא אקלקטי בצורה יוצאת דופן. המחבר, די ברור, חייב להיות חכם ומתוחכם כדי לכתוב באופן שבו הוא כותב, אך הוא אף דורש מקוראיו לתחכום ולמסוגלות להבין ולעכל את צורת הכתיבה שלו. 

הסיפורת של מוריס היא ניסיונית ופוסט-מודרנית בהווייתה. מוריס נוטל לעצמו חירות להשתמש בסוגי סיפורת שונים שהחלו לפרוח באירופה של המאה ה־18 ונמשכו לתוך המאה ה־19 - ובהם הרומן האפיסטולרי (רומן מכתבים), הרומן האוטוביוגרפי (או יומן הזיכרונות) והרומן הריאליסטי. לצד זאת, הוא נוגס גם בספרות הוויקטוריאנית, שנטתה לשלב עלילות משנה. ז'אנר מאוחר יותר, אך מרכזי לא פחות בכתיבתו של מוריס, הוא זרם תודעה מודרניסטי. מוריס מפגין וירטואוזיות מרשימה כשהוא משלב ומדלג ברומן בין הסוגות השונות - ובכך יוצר פרסונה ייחודית של מספר. 

כריכת הספר

האם מדובר בפורץ דרך בספרות הישראלית? לטעמי, מוריס רוכב באופן גלוי מדי על דימוי הפרובוקטור. הוא אדם שאוהב למרוד, להגיד את הדברים הלא צפויים, לעשות את המעשים הלא נורמטיביים, לכתוב את הדברים המזעזעים. הוא נתפס כילד הרע של הספרות, כאחד שלא אכפת לו מה אומרים עליו ולהפך - הוא רוצה שידברו עליו, גם אם אלה מילים קשות. על גב הספר מוצמדים לו תארים לא מחמיאים, אך מסקרנים לא פחות - "מגעיל", "דוחה", "מיזנטרופי", "יהיר", "שונא את עצמו", לצד "נועז" ו"גאוני". מוריס אינו מוכן לפסוע בשום נתיב סלול מוגדר, גם אם מחיר הבחירה הזו הוא מגלומניה. הוא הראשון שיאמץ את התואר הזה, ולא בכדי הוא מפנה בכתיבתו לגדולי הכותבים כעמוס עוז, חיים הזז ואחרים.

ליבת ספרו של מוריס מגוללת את סיפורו של אדם שהתאבד, שהמחבר הגיע לכתביו המרובים והבלתי מאורגנים דרך אמו - רחל. הוא מפרסם אותם לאחר שהוא עורך אותם ויוצק בהם את עצמו, במעין פלגיאט, וכך הופך את כתב היד לשלו, והדמות הבדיונית מתערבבת בדמותו. כבר אין לדעת מי המחבר ומי הדמות, עד כי נדמה שאחד הם. גם כאן מרפרר מוריס, הפעם לרומן הארץ־ישראלי הראשון של יוסף חיים ברנר "מכאן ומכאן" (1911), שמביא את סיפורו של מספר אלמוני, בן־דמותו של ברנר, "אובד־עצות", שהכתבים והרשימות שהוא מותיר מהווים למעשה את גוף הרומן. 

הפרסונה של הסופר שמוריס בונה ברומן היא של אדם מורכב, אינטליגנטי, אמביוולנטי כלפי עצמו וכלפי החיים בכלל, ובאותה נשימה יהיר ו"עף על עצמו". הוא גם משדר חוסר ביטחון קיומי, מכנה עצמו "כישלון", מחפש באופן מכמיר לב אישור מסביבתו, בעיקר מהוריו, אבל גם מבנות זוגו, ומעיד על כך שאינו מקבלו די צורכו. חשוב למוריס שנדע שהוא אינו עובד בעבודה קבועה ומסודרת, שאינו מתפרנס גם בגיל 40, מסרב להיכנע לנורמות החברה הממוסדות העבשות, ממקם את עצמו כנציג קצת מבוגר ודי קיצוני של דור ה־Y. הוא רוצה שנדע גם שאינו מסתדר עם הוריו, כי אלה מנסים לכפות עליו נורמות חברתיות שלא ביקש לעצמו. 

המספר הוא ילד נצחי שעל אמו הוא אומר, בין היתר: "אמא שלי היא מסוג האנשים האלה שרואים עצמם כמדריכי מציאות - כאלה שגומלים אותך מחלב־כוכבים בגיל שנה ויום", ואת אביו הוא תוקף יחד עם אמו, עד ש"לפעמים נדמה לי כי הורי הם שני אנשים טיפשים ומזיקים, שיש למחוץ כצמד יתושים. אמי השופטת ואבי ההיסטוריון, שני זנים מנופחים מחשיבות עצמית, שלא הגיעה אליהם עדיין בשורת פטירתם. אבל הם חסרי תכלית כצב ים זקן".

האם אלה ההורים של מוריס? עד כמה הספר נאמן לאוטוביוגרפיה של מחברו? האם האב המפורסם, פרופ' בני מוריס, שהוא אכן היסטוריון - הוא דמות האב בספר? ומה עם אמו, לאה, שאינה שופטת במקצועה, אבל מצטיירת ככזו באישיותה. זו שאלה שהעסיקה אותי, ומן הסתם תעסיק קוראים רבים בספר. מוריס מודע לה היטב; הוא יוצא מנקודת הנחה שהקורא רוצה להכיר את חייו האישיים, ולא רק של הדמות הבדיונית שברא, והנחה זו נרקיסיסטית ומופרכת, אבל באורח פלא משיגה את מטרתה. 

מוריס מצליח לשכלל לרמה גבוהה את מה שניתן לכנות בשם "ספרות הריאליטי" - שממש כמו בתוכניות הריאליטי בטלוויזיה, מבטיחה לנו הצצה לחיים ה"אמיתיים" של הגיבורים, אלא שבפועל מעניקה לנו רק עריכה מניפולטיבית ופוסט־מודרנית של אותם חיים. בתחכום רב גורם מוריס לקורא לנסות לפענח אותו - לקרוא בין השורות, לנסות לדלות רמזים, לברור את הריאליזם מהבדיון. כשנדמה לקורא שהוא מתקרב לכך - הוא זורק אותו לכיוון אחר. 

כששאלתי את עצמי, למשל, מדוע היה צריך המחבר להתערטל כך - לספר את עצמו ועל עצמו בחשיפה מוקצנת, מוגזמת, מביכה לעיתים, כמו ב"האח הגדול" (כשהעין של האח הגדול היא למעשה של מוריס עצמו) - הטקסט מיהר להשיב לי כי הצורך בחשיפה, בקבלת האהבה והתשואות מאחרים - הוא הדרך של המחבר להתמודד עם תשוקת המוות שלו. אבל התשוקה הזו, שכולנו מכירים כבר מפרויד, בעצם אינה רק שלו. "האוטוביוגרפיה האובדנית שלי היא למעשה, בכלל, ביוגרפיה ציבורית", כותב מוריס, ומפנה את הזרקור לסביבה ולדור שלו.

הכתיבה של אורין מוריס אישית ומתמקדת בנפש הגיבור. היא נעה בין נרקיסיזם אינפנטילי, לבין בשלות, חדות ועומק נפלאים. היא אינה מתאימה לכל אחד, מאתגרת ודורשת קורא אינטליגנטי. כמעט כמו מוריס עצמו. 

לרגל עבור מקום אחר / אורין מוריס, כנרת זמורה ביתן (סדרת רוח צד), 362 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו