יעל צ'רני (צ'רניאבסקי) מופיעה לפגישתנו חדורת מרץ ורוח קרב; זו הפגישה הראשונה מני רבות בעוד יום אינטנסיבי, שיגרה של עבודה מסביב לשעון, שאליה היא עדיין מנסה להתרגל בתפקידה החדש כמנהלת האמנותית של "קול המוסיקה". "כשראיתי שאני מסתמסת עם אנשים בעיצומן של ארוחות משפחתיות אמרתי לעצמי שאולי צריך להירגע", היא מודה, "אני בטורים גבוהים כל הזמן. יש לזה גם קשר לרוח בתחנה; יש שם תחושה של התלהבות ומוטיבציה, וזה מדרבן".
את אווירת אי הוודאות האופפת את תאגיד השידור הציבורי "כאן" הציפה לפני כחודש וחצי קרן אור של אופטימיות, בדמות ההכרזה על מינויה החדש של צ'רני, מנצחת, זמרת סופרן ומרצה.
צ'רני, כלת פרס מנצח מבטיח על שם גארי ברתיני, שטופחה על ידי מוסיקאים בינלאומיים מהשורה הראשונה כגון קלאודיו אבאדו (היא אף שימשה אסיסטנטית שלו), סימון יאנג ופלסידו דומינגו ומוכרת למאזינות ומאזיני התחנה גם כמגישת "אתנחתא" בשנים 2014-2013, נושאת מהיום גם את הטייטל "איך לא חשבנו על זה קודם?" - צעירה אך בעלת רזומה מרשים; מוערכת אך לא נגועה בפוליטיזציה, באינטרסים ובקליקות, ושעשויה למשוך דור חדש של מאזינים לתחנה הוותיקה.
בכל הנוגע ל"קול המוסיקה" נוהגת צ'רני, חדה ורהוטה, בזהירות מופלגת: כשהיא נשאלת מהו החזון שלה לגבי עתיד התחנה היא מעדיפה לא לענות; גם שאלות פחות גרנדיוזיות נתקלות בסירוב מנומס. היא מוכנה לומר בכלליות ש"תהיה חתירה חד־משמעית לרמה הגבוהה ביותר של מוסיקה אמנותית בכל רחבי הארץ. אחתור לסקר הרבה יצירה ישראלית, ולא רק באזור המרכז".
מה זאת אומרת יצירה ישראלית?
"מוסיקה ישראלית אמנותית מולחנת ומתבצעת בארץ בכל מיני גזרות; לא רק מוסיקה קלאסית מערבית בת זמננו אלא גם מוסיקה ערבית קלאסית, אנדלוסית, פיוטים - לתת ביטוי לריבוי ולעושר הזה, שאגב לא מעט ממנו מושמע בתחנה כבר עכשיו".
המודעות למנעד הרחב של המוסיקה האמנותית המקומית נובעת גם מהיכרות יסודית של צ'רני עם הנעשה בפריפריה. "כבר שנים אני עורכת כיתות אמן בשם 'יוצרים שותפות אמנותית' בגליל ובנגב. הרצון הזה נובע מתוך היכרות שלי עם מה שקורה בפריפריה".
זה נושא שחשוב לך.
"לחלוטין. במוסיקה קלאסית הרבה פעמים יכולים להיות כישרונות גדולים, שרחוקים ממרכז העשייה, ואז הם לא נחשפים לאמנים טובים שיפרו אותם. זה יכול לגמור קריירות, זה גומר קריירות בפועל. ברגע שאת פסנתרנית צעירה ואין לך גישה לכיתות אמן, תודעתית את פשוט מוגבלת. במרכז שיתופי פעולה, מגוון וריבוי הם בגדר מובן מאליו; בפריפריה זה לא פעם חסר".
האם ב"קול המוסיקה" מקפידים לדעתך להפנות את המבט למה שמתרחש בפריפריה?
"אני מעדיפה לא להתייחס למה שקורה שם, אני רק יכולה להגיד שמבחינתי, זה משהו חשוב. זה גם באג'נדה הרשמית של התאגיד, וזה חלק מהסיבה שהרעיון לעבוד יחד הרגיש כל כך אורגני".
כמו אוכל, גם מוסיקה נרכשת
על העדפותיה של צ'רני אפשר ללמוד לא מעט מ"העיקר זה הקלאסיקה", ספר פרי עטה שיוצא כעת לאור בהוצאת מודן, ומבוסס על סידרת ההרצאות שלה בגלי צה"ל (כחלק מסידרת "האוניברסיטה המשודרת" בעריכת ד"ר חגי בועז) בשנים 2014-2013.
"למען האמת, בתחילת הדרך לא ששתי לכתוב ספר", אומרת צ'רני. "הרבה שנים דחקו בי לכתוב, אבל בעוד בכל הנוגע להתבטאות בעל פה אני מרגישה בבית, אני לא אדם כותב. קיבלתי הרבה מחמאות על הרייטינג, פניות ממאזינים שרגילים שתוכנית באוניברסיטה המשודרת מתכנסת בסוף לכדי ספר, ובסוף די נכנעתי לזה, איך לומר, וניגשתי לכתיבה בחרדת קודש. מאחורי הספר הדק הזה מסתתרות קרוב לשלוש שנים של עבודה קשה".
"העיקר זה הקלאסיקה" פונה באופן חינני ונהיר למי שמבקש לרכוש תמונת מצב עדכנית על עולם המוסיקה הקלאסית, כמו גם כלים בסיסיים להתמצאות בעולם הסבוך והעשיר הזה. במקביל, כך נראה, שואפת צ'רני לשתף בתוך השיח גם מוסיקאים מקצועיים, שיכולים לתרום מניסיונם ומהבנתם: הוא מבקש לעורר דיון על ההבדל בין ביצוע ראוי ליצירה לביצוע מונומנטלי שנחרת בזיכרון; על ההבדל בין חוויית ההאזנה להתבוננות עיונית בה; על הומור במוסיקה קלאסית.
מה היו האתגרים המרכזיים בעבודה על הספר?
"לאורך הספר יש מדי פעם הפניות לקטעים שונים, שאפשר להקשיב להם ביו־טיוב בקלות ולהבין יותר את רוח הדברים, אבל כיוונתי לכך שגם קורא פחות אקטיבי, שבאותו הרגע לא יטרח להקשיב, עדיין יקבל את הלך הרוח וייחשף לאופן שבו אנחנו מדברים בין עצמנו. מאז ומתמיד אנשים שואלים אותי שאלות, שנראות די בסיסיות אך מעידות על סקרנות אמיתית, ועל כך שהעולם של מוסיקאים קלאסיים לא תמיד נהיר למי שמחוצה לו; כיצד עובדים על יצירה? מה בעצם מנצח עושה? בספר ריכזתי את כל השאלות שאני נשאלת שוב ושוב לאורך השנים, וניסיתי לענות עליהן".
עם זאת, את מדגישה את מקום המאזין האקטיבי, כחלק לא פחות חשוב מהמלחין והמבצע.
"הרבה אומרים 'אני לא מתחבר' למוסיקה קלאסית. בעיניי יש הבדל בין מתחבר למתמסר. הרי הכי קל להיות פסיביים ולומר 'הוואגנר הזה לא נכנס אלי'. כפי שיש טעמים נרכשים באוכל, ודאי שגם מוסיקה קלאסית ברמות תחכום מסוימות צריכה להירכש. גם אני, כמבצעת, מגלה פנים חדשות בליד שאני מבצעת יותר מעשור. לכן היה לי חשוב להתחיל מהבסיס; לתת כלים למי שרוצה וסקרן להבין למה ברהמס של זובין מהטה לא נשמע כמו ברהמס של קורט מזור, למה שופן של אחד מעצבן ושל אחר מענג אותו".
הזכרת את ואגנר. מה עמדתך בעניין הפולמוס המתמשך באשר לנגינתו בישראל, כן או לא?
"זו עמדה ערכית מורכבת. כמוסיקאית, כמו המיליה שלי, אני קנאית למוסיקה ולמלחינים שלנו. לכן העמדה בעד נגינת ואגנר ברורה לי, אני מבינה אותה. עם זאת, בכל הקשור לניצולי שואה אני סבורה שהערך של אי־פגיעה נוספת בהם גובר על קנאותי למוסיקה שלי. אני מסכימה לחלוטין עם הטענות, שההחרמה של ואגנר למול קבלה של סמלים גרמניים אחרים מקוממת ומרגיזה ועדיין, אני חושבת שאני לא צריכה לתרום לפגיעה נוספת בקרב ניצולי שואה".
"שמרנים במהות"
הפרק הטעון ביותר הוא ללא ספק "מוסיקה ומגדר - יחסינו לאן?" המשופע בלא מעט ציטוטים סקסיסטיים ומקוממים מפי אישים בעלי שיעור קומה, שעוררו אדוות בשיעורים כאלה ואחרים, על מנת ללמד על ההתקדמות כמו גם הקיבעונות והקיפאונות שמאפיינים עולם זה, שיש בו לא מעט אלמנטים כוחניים ותקריות מושתקות. צ'רני בחרה לתאר בתמצית כמה אמירות סקסיסטיות שזכו להדהודים, אך השמיטה את השמות ומראי המקום. "עם האנשים עצמם לא בא לי לבוא חשבון", היא מסבירה. "אני לא חושבת שהם הרוויחו את הזכות שאעשה להם פרסומת. הם מייצגים מגמה, אבל הם לא הסיפור".
מהו אם כן הסיפור?
"אנחנו המנצחות הולכות ומשתפרות, אם כי יש לנו דרך ארוכה לעבור. לרוב לא תפגשי מנצחות על הבמות המקצועיות. וכשהן כן מגיעות לפודיום הן ממשיכות לשלם מחירים. אני מדגימה בספר עד כמה הן סובלות מביקורת בלתי עניינית ועד כמה הן נוטות, לא פעם, להשיל מחוות נשיות ועד כמה, מעצם כך, הן מפנימות את המבט עליהן כאובייקט, ומאידך כיצד בחירה כזו גורמת להן להיתפס כ'אגרסיביות', ממש כמו נשים בעמדות כוח בשדות אחרים. בסופו של דבר, עצם היותן נשים גורם לכך שההתייחסות אליהן תהיה לא פעם בינארית, לא מקצועית ולא עניינית".
היו מקרים שבהם חווית יחס לא ענייני מעצם היותך אישה?
"חד־משמעית. היו תקריות איומות, בלתי נסבלות ממש, וכמובן מקרים שלא חוויתי אבל היו סביבי. אם אישה ניגשת לאודיציה ומישהו מעיר לה הערה לא עניינית על המראה שלה - וזה קורה אפילו בתחרויות - זה יכול ממש לשתק, בהיבט שבפעם הבאה היא תשקול אם בכלל ללכת. לכן אני מברכת על הנוהג שקיים כיום בהרבה מקומות בעולם, גם בפילהרמונית אצלנו, לקיים אודיציות מאחורי וילון; כך לא ניתן לדעת מה המין ומה הצבע".
אם כך, יש מודעות ורצון מסוים לשנות אותו.
"אין ספק שיש שאיפה כזו. העובדה שהתזמורת של וינה הסכימה לקבל לשורותיה אישה רק ב־1992, או שבשנות ה־70 היו אומרים לנשים דברים כגון 'כבר יש לנו אישה בסקציה', מעידה על כך שהעולם הזה מתקדם לאט, בדיליי. צריך להבין שזו תרבות מוזיאלית, וזה גם לטובתה. אם לא היינו שמרנים במהות שלנו, אם לא הייתי מתעקשת שברהמס יבוצע כמו ברהמס, אז תודעתית הוא לא היה משתמר. אני יכולה להבין איך זה משפיע על הלך רוח סוציולוגי. לוקח זמן עד שהעולם הזה מהדק את הקשר עם מה שקורה מחוצה לו. נכון לעכשיו, ניצוח הוא הדבר האחרון שנותר לעבוד עליו באופן רציני, אם כי גם המלחינות עדיין מתלוננות מאוד על אפליה".
כך שמצד אחד את נאבקת ומצד אחר יש בך הבנה למה שמעכב את השינוי.
"אני גורסת, בואו נשמר את האסתטיקה ואת היושרה האמנותית שלנו בכל מה שקשור לחומר. אחד הוויכוחים הכי קשים שהיו לי עם אוטוריטה מקצועית הוא האם יש מוסיקה 'גברית', שאישה לא יכולה לנצח עליה. מה שמעניין באמירה הזו הוא שלא תשמעי ממנו שגבר לא יכול לנצח על מוסיקה שנחשבת 'נשית', לשיטתו. כשמנצח אומר שאישה לא יכולה לנצח על ואגנר, זו התבטאות כל כך נבובה מקצועית, שלא לדבר מבחינה מוסרית ואסתטית. הרי אם באמת אכפת לכם מהידע, תנו שרביט למוסיקאי הטוב ביותר, תפסיקו לבלבל את המוח".
צ'רני עצמה עומדת על במות מקצועיות מגיל 9. היא החלה את דרכה במקהלת "אנקור" ולאחר מכן למדה זימרה באקדמיה בירושלים ואצל צילה גרוסמאייר. לאחר השירות הצבאי למדה ניצוח באקדמיה והמשיכה לתואר שני במכון פיבודי בבולטימור. מאז למעשה היא מנתבת קריירה דו־ראשית כסופרן שהתארחה במיטב התזמורות וכמנצחת שזכתה בהצעה לנצח על תזמורת הפניקס כבר בגיל 24.
אף שנראה כאילו המסלול שעשתה הוא מטאורי וזריז, היא חוזרת ומשתמשת בביטויים כמו "תקופות אפלות" או "ייאוש גדול". "אם לא הייתי טיפוס אובססיבי ועקשן בצורה חולנית, אין סיכוי שהייתי מגיעה למה שהגעתי, והגעתי לשם בציפורניים", היא אומרת בכנות. "יש לי עקרונות ששילמתי עליהם מחיר. היו לי תקופות מאוד קשות ובודדות, שהמוטיבציה שהניעה אותי לאורכן היתה הידיעה שאני לא מתפשרת על העקרונות שלי, שמאהלר יישמע כמו מאהלר, שאני עושה את ברהמס כפי שאני שומעת אותו בעיני רוחי. זה לא תמיד היה קל. מבחינה זו, כשפגשתי את קלאודיו אבאדו ב־2008, שהוא אחד המוסיקאים הבולטים שידעו לבחור לעצמם רפרטואר, ידעתי שאני בבית. השמיים נפתחו מבחינתי".
את המפגש הזה מחשיבה צ'רני כנקודת הפריצה שלה. שנים נעה בין אירופה וארה"ב עד שב־2011 הרגישה שהיא "לא יכולה יותר לראות מזוודה". היא שבה לארץ ומתגוררת מאז בתל אביב ומשם יוצאת לגיחות לקונצרטים בעולם, ובמקביל ידיה מלאות עבודה: בין היתר יזמה סידרת קונצרטים בשם "זמר פוגש סופרן" עם דרור קרן, והגישה את "כשמקאם פוגש סולם" בטלוויזיה החברתית. היא שופטת בתחרויות לצד ההגשה ברדיו. בזמן האחרון, היא מעידה, עיקר פרנסתה הוא בהרצאות על קונצרטים; בין היתר הרצתה בהרווארד, במכללת בית ברל, בשנקר. "עבדתי קשה והתמחיתי בכמה כובעים כדי שלעולם לא אהיה חסרת אונים מול תנאי השוק המוגבלים שלי".
השהות כאן לא מאטה את הקריירה שלך?
"המרחק ממרכז העניינים גובה מחיר, אבל יש בארץ המון יתרונות. פתיחות אמנותית, למשל; את יכולה להיות גם סופרן וגם מנצחת ולאף אחד זה לא ייראה מוזר. מה שלא פעם חווים כחיסרון - גמישות היתר, מרחב אלתור - יכול להיחוות גם כיתרון. יש יותר מקום לשיתופי פעולה אינטרדיסציפלינריים".
הכתיבה פיתחה בך תיאבון לספר נוסף?
"אני אכתוב עוד. גיליתי שיש לי כל מיני רעיונות שאני רוצה לפתח ולהעביר. אך בראש ובראשונה אני אשת במה, ושם לא ממש אכפת לי אם אני מנצחת או שרה; כל עוד יש לי איך למצוא את הביטוי האמנותי שלי, אני רגועה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו