חיי לא היו חיים בימים שקראתי את "עמק האושר". כלומר, היה הכרח להמשיך ולבצע את אוסף מטלות היומיום, להתנהג לתפקד באורח תקין, לצד התחושה המשונה, שרק ספרים יחידים יכולים להקנות, של שהות סודית בעולם מקביל.
מסופר על פטריק וייט, שחלם להיות שחקן תיאטרון אך הוריו שלחו אותו להתנסות בעבודה בחקלאות מתוך שאיפה שהדבר יפוגג בהדרגה את שאיפותיו האמנותיות; במשך שנתיים נאלץ לעבוד כעוזר חוואי בבולרו שבניו סאות' וויילס, דרום מזרח אוסטרליה. גם הוריו השתכנעו לאחר שנתיים כי ייתכן שאין זה ייעודו של בנם והמעונה, אך בדיעבד היה ערך לשהותו באותו ישוב נידח - שם כתב את הטיוטה הראשונה ל"עמק האושר", רומן הביכורים שלו שפורסם ב-1939, ומתפרסם באיחור אלגנטי כעת בעברית בתרגומו של אברהם יבין. ב-1973 הוענק לווייט פרס נובל לספרות, כך שאולי טוב שלא הפסדנו אותו לטובת עבודת השדה.
עלילת "עמק האושר" נעה בתוך העיירה הפי ולי, כשם הספר. שם אירוני מן הסתם. הנוסחה הידועה, של ישוב פסטורלי שתחת פני השטח שלו נעים זרמים אפלים אינה עובדת כאן; וייט מדמה את הפי ולי ל"גלד מכוער אי־שם על גוף האדמה... יום אחד היא תישור ותשאיר תחתיה מקום ורדרד ונקי".
כריכת הספר (עם עובד)
הארעיות והזרות שמאפיינת את פני השטח של העיירה, עכורים, בוציים וכפוריים בחורף, מאובקים ונבולים בקיץ, דבקה גם באנשים. "בהפי ולי היה האדם סטטי מטבעו", כותב וייט. הדמויות, כמו הבתים שנבנו במגובב, חיות זו למרות זו. וייט מתאר את דמויותיו לא פעם באכזריות מקפיאה. "ינשוף חום בתיבה"; "ריח של כלב"; "מערכון וודוויל תמידי". קשה לדעת האם המקום הוא שמבליט את צדדיהן הירודים, הפגומים של הדמויות או שהן שמקרינות על המקום. המשותף לכל הדמויות הוא רצונן להיחלץ איכשהו מהפי ולי. באופן שטחי, אפשר לומר שהניסיון להימלט מהפי ולי הוא תמצית העלילה.
נוהגים לכתוב על וויט שהוא גנוסטי; אולי זו הגדרה מרחיקת לכת. אך אין ספק שמרבית הדמויות מתוארות במילים כאלה ואחרות כחסרות בינה. אין הבדל משמעותי בין צ'פי צ'יימברס, נגן האקורדיון בעל הפיגור הקל, לבין מר פארלו, מנהל הבנק. שניהם מתקיימים על "הבנה הדדית בין כמה אינסטינקטים רדומים". אוליבר האלידיי, רופא שרגשותיו קפאו, מיילד ולד מת ונוחת על השלג, מאותו רגע מתחילים רגשותיו, תודעתו, להפשיר. יש לא מעט רגעים שהאלידיי מזכיר את הפילוסוף במערה האפלטונית, גם אם על דרך ההיפוך המגחיכה והאכזרית. "חייבים להכיר בכל שממת הריקנות", הוא מהרהר.
וייט מתאכזר לדמויותיו אך בה בעת שומר אותן עשירות ומרתקות. כתיבתו מהפנטת ומתאפיינת כאן בשימוש מוגבר בזרם התודעה, כאשר בניגוד לסופרים רבים שנהגו לעשות שימוש באלמנט הזה, זרם התודעה אינו שמור לדמויות הראשיות בלבד אלא הוא נחלתן של כל הדמויות המתוארות ברומן, למעט דמות אחת – וולטר קוונג, אחד מהסינים, ה"צהובים" שהתיישבו בעיירה ושגשגו בה, למורת רוחם של התושבים. נוכחותו החתומה, המשונה, אפופת השמועות, לא רק חושפת טפח מן הגזענות והאלימות שחקוקה בגנום של העיירה, אלא גם מוסיפה ממד מטריד של סוד בלתי פתור.
וייט מדובב באותה מידה של וירטואוזיות את נבכי נפשן של מגוון דמויות, נשים, גברים וילדים. הוא עובר בין תודעות, שוקע יחד איתה ברצף של הזיות או חלום מתלעלע ומקיץ לתוך ידיעה קוהרנטית להכאיב וחוזר חלילה. לפעמים זה בלתי נסבל כמו שזה נשמע. ועם זאת, תוך כדי קריאה, מפתיע עד כמה הרומן למעשה גיאומטרי ומובנה.
ביחסים בין אימהות לבנות בספר תמיד שוכנת עוינות עמוקה. היחסים בין ילדים ואבותיהם מתאפיינים בחוסר תקשורת עגום. נפילה גורלית במערכה הראשונה תסמן את בואה של נפילה במערכה השלישית. הניסיון לצאת מתוך עצמך, לממש את תשוקותיך נדון מראש לכישלון. אושר אישי אינו דבר מה מציאותי. הרגע שבו נוגע וייט באהבת אמת, הוא רגע ספוג ברוך ומתיקות מפתיעים כל כך על רקע השממה הרגשית לאורך מרבית העלילה. אך זו כרוכה ללא הפרד באובדן, אכזבה וכאב. הפי ולי, אם נחזור למשל המערה, "עיניה עצומות לאפשרות של האמת", מהרהר האלידיי; "אולי מוטב כך".
הקריאה ב"עמק האושר" מאתגרת ותובענית. אי אפשר להאיץ בה, למרות תחושה ממשמשת ובאה של אסון מתקרב. במהלך הקריאה מצאתי שאני מודאגת באמת ובתמים. ארבע דמויות, לפי חישובי, היו בסכנה להיפגע ללא תקנה מפרץ אלימות אפשרי. מנגד, חמש דמויות הפגינו משאלת מוות מטרידה. במובן מסוים הפי ולי הוא שאול. היכולת להיחלץ מתוך הגיהינום הזה טמונה בהבנה של האדם את קטנותו, את חולשותיו, ולהתנגד להם; לא התנגדות אדירה; מספיק על מנת לשמור על כבודו. אך באיזה כאב עלולה להיכרך התנגדות זו.
לצד שטף המילים, ההבחנות והמקוריות של המפנים העלילתיים, מקוריות שנשמרה רעננה גם מבעד לשנים, הווירטואוזיות האמיתית והעמוקה של וייט באה לידי ביטוי במה שלא נאמר. שהרי מה שמאפיין את הדמויות הוא תחושת הזרות, הניכור, אלו שמאפשרות להם להופתע כאשר אותה אלימות שמקננת בהסתר מתפרצת לפתע. העובדה שמה שלא נאמר הוא שנותר חקוק לאחר הקריאה, למרות הכתיבה המבריקה, היא שהופכת את "עמק האושר" למאורע.
ואם בכתיבה עסקינן, אי אפשר שלא לציין את עבודת התרגום המרשימה של אברהם יבין לספר. לא קל לתרגם את וייט, יש לשער, על המשפטים המורכבים וזרמי התודעה המתנגשים. יבין מיטיב להנהיר את אלה עד כמה שאפשר ומגיש תרגום שמתאפיין בבחירות נועזות (על חלקן אני חלוקה, אך מכבדת את הבחירה) ומשופע במספר לא מועט של הברקות, נאמן לאופי הייחודי של הטקסט אך במקביל גם בעל זהות משלו.
עמק האושר / פטריק וייט; מאנגלית: אברהם יבין; עם עובד, 390 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו